יש שיאמרו אתה מדבר בכזו הערצה אולי אפילו עיוורת על רבינו הזקן בעל התניא, כי אתה משוחד היות וחסיד חב"ד אתה! להם אומר שההיפך הוא הנכון אני מדבר בהערצה וכבוד נפלא על כבוד קדושת רבנו הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא והשולחן ערוך כי הנני מעריצו מאד ולכן בחרתי להיות חסיד חב"ד.

נולדתי למשפחת רבנים נכבדה שמקורה מליטא עם כל המשתמע מכך, משפחתנו מוגדרת בהגדרה של משפחת מתנגדים לחסידות ולחסידים. אך האמת היא שבזכות אבי מורי היקר רבי יהודה לייב שיחיה לאורך ימים ושנים טובות שהוא המורה דרך הראשון והמשמעותי בחיי, לימד אותי להתנגד לכל דבר שאינו על פי ההלכה אך להעריך כל דבר שיש בו יראת שמים טהורה. אבי שליט"א בעצם היותו יהודי תלמיד חכם גדול היושב על התורה ועבודת השם מתוך יראת שמים טהורה העניק לנו ילדיו את אהבת התורה שלו וסחף אותנו באהבה זו. אף פעם לא ניתן למצוא את אבא שליט"א יושב בטל חס ושלום אלא כל כולו עסוק בלימוד תורה ובמסירת שיעורים. בדמותו הכבירה מצאנו שילוב נפלא של אהבת תורה ויראת שמים הערכה ללומדי התורה יחד עם בריחה מכל ריח של מחלוקת או פירוד בין יהודים או פילוג כל שהוא. אם להגדיר את אבא שליט"א בפסוק אחד הרי זה הפסוק בתהילים פרק קיט פסוק (סג) חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ:

אבי שליט"א עסק ב"קירוב" הרבה לפני שהדבר נהייה "פופולארי" והפך לנחלת הכלל. והרבה אנשים נושאי משרות רבניות מדריכם ומחנכים דור ישרים יבורך כיום באו מכוחו של אבא שליט"א שהשקיע בנוער ובצעירים ובכל שומעי לקחו את אהבת התורה שלו וחיבתו ללומדי התורה וקירבם לעבודתו יתברך.

באופן טבעי בית הכנסת ובית המדרש של אבא שליט"א היה בית ועד לענייני תורה ויראת שמים, גם חסידי חב"ד היו בין הצעירים שבבית המדרש ובבית הכנסת, ואף התקיים שיעור תניא שבו התוודעתי לראשונה לספר נפלא זה. השיעור נמסר על ידי הרב החסיד רבי מאיר בוסטומסקי שיחיה מכפר חב"ד.

אודה ולא אבוש כי הלימוד בספר התניא העניק לי תובנות חדשות לגמרי ממה שהיה מונח אצלי מקודם.

למשל, הגילוי הנפלא שנודע לי על קיומה של נפש אלוקית בקרבנו שהיא חלק אלוה ממעל ממש. לא רק יצר טוב יש בקרבנו אלא אנו חלק אלוה ממעל ו"ממש". וממילא מובן מהו המשמעות הנפלאה של היותי בן לעם היהודי, שהוא נזר הבריאה שהרי כל העולם נוצר מדיבורו יתברך בדבר השם שמים נעשו והרי כתוב בי-ה השם צור העולמים כלומר בשתי אותיות יו"ד ו-ה"ה נוצרו העולמות כשבאות יו"ד נוצרו עולמות עליונים ובאות ה"ה נוצר עולם הזה האות ה"ה היא האות הקלה ביותר לביטוי כי היא רק הוצאת הבל קל ואילו היהודי נוצר מניפוח כנאמר נשמה שנפחתה בי. והניפוח נעשה בכוח יותר מכל הבריאה. ממילא מובן מהי מעלת היהודי על כל הבריאה. ואף על פי כן עזב הקדוש ברוך הוא את העליונים והתחתונים וכל הבריאה כולו ומייחד שמו עלינו עמו ישראל.

ומשם גם להבנת העניין העיקרי של אהבת ישראל שגם אם רואים אצל יהודי "רע" אבל עלינו לדעת ברור שיש בו גם "טוב" אלוהי נפלא. שהרי יהודי יכול לפגום חס ושלום רק בלבושיו החיצוניים כמו הגוף ואילו נשמתו של היהודי טהורה היא. ועל הלבושים המלוכלכים בחטא לא תמיד צריך לכעוס, שהרי עמנו נמשל לכבשה אחת בין שבעים זאבים המנסים בכל שנות הגלות לטרוף אותה. ורק בזכות הקדוש ברוך הוא שמצילנו מידם הכבשה שורדת וממילא הרי זה אוד מוצל מאש. וכשאדם ניצול משריפה לא באים בטענות עליו מדוע בגדיו ולבושיו מפוחמים אלא השמחה הגדולה שהוא ניצול מהשריפה ושרד את השבעים זאבים. ובכל זאת למדנו מהתניא חידוש שאפשר לשנוא את ה"רע" של יהודי אך ביחד עם זה לאהוב את ה"טוב" שבו.

למדתי בתניא להכיר שלא כל נוצץ הוא זהב. כלומר לא כל מי שנראה צורבא מרבנן או תלמיד חכם ממש הוא באמת עובד אלוקים. ואפילו יכול להיות מצב חס וחלילה שיש תלמיד חכם השונה פרקו מאה פעמים ובכל זאת נקרא "אשר לא עבדו" שהרי עבודת השם פנימית נדרשת לעסוק בפנימיות ולחפש בחפש מחופש כפול ומכופל אחרי עומק רוע שיכול להיות טמון בלב של אפילו "תלמיד חכם".

עוד גיליתי באופן נפלא שעבודת השם אינה מיועדת לזכות לחלק בגן עדן, אלא כל עיקר עבודת השם נועדה לעשות לו יתברך דירה כאן בעולם הזה התחתון. בעוד שהיה מונח אצלי שהעיקר הוא לזכות לחיי העולם הבא, ועתה נגלה לפני שהעיקר הוא לעשות לו יתברך דירה כאן בעולם הזה. וכאן חיי תשובה ומעשים טובים נעלים יותר מכל חיי העולם הבא. עד שאפילו אברהם אבינו עומד בגן עדן ומחכה לזמן שישוב לעולם הזה לעבודתו יתברך בזמן התחייה.

מה נפלא היה הגילוי של רבנו הזקן ש"אין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על דבר שבטל אליו יתברך בין בפועל ממש כמלאכים עליונים ובין בכוח ככל איש ישראל", שמזה מובן שיכול להיות תלמיד חכם הלומד תורה לשם גאוותו ואין לו אלוקה, ואילו יהודי האומר תהילים בפשטות אך ירא את השם באמת ואינו מתנשא ואין בו גאווה כלל והוא זוכה שתשרה השכינה אתו. ולעומתם יכול להיות שלומד תורה והתורה אינה עולה למעלה כלל אלא נתקעה בעולם הזה ואינה מולידה שום דבר ביראת השם.

מדהים היה ללמוד שאם חס ושלום פגמת בגוף בעשיית חטא או פגמת באכילת מאכלות אסורות ואפילו בלא הודע, אין שום הצטדקות והתחמקות מכך בזה שתאמר בלבבך שאינך אשם אלא האשם ברב נותן ההכשר. בשום אופן לא תוכל לומר כן, כי גופך הוא האוכל והוא הנכשל והוא זה שנטמטם במאכלות אסורות.

מרגש מאד היה להכיר ולהבחין מה בין "מרירות" שמותרת ונדרשת, כדי לעורר אותך לתקן את מצבך הכושל בתורה ויראת שמים, לבין "עצבות" שהוא רגש פסול בתכלית.

פירוש חדש עבורי לגמרי למדתי מהתניא בתפילת השחר. התפילה נפתחת בקורבנות שעניינה להקריב את הנפש הבהמית שלנו, וממשיכה בפסוקי דזימרה לראות ולהכיר איך כל הבריאה כולה, השמים וכוכבים, מלאכים עליונים ותהומות הארץ, חיות ובעלי חיים, תופעות טבע וברואים בכלל. כולם עושים רצון קונם, שרים ומלכים משבחים ומפארים ליוצרם. מלאכי השרת אינם יודעים את מקומו יתברך ורק יודעים לומר שהקדוש ברוך הוא נמצא אצל היהודי בעולם הזה השפל.

וכל זה הכנה לעורר את אהבתנו לבורא עולם וממשיכים בברכת אהבת עולם בפירוט אהבתו של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל שירד לעמקי הקליפות כדי להוציא מהבוץ השפל ביותר את העם שהיה בכלל עם של עבדים מתוך ערוות הארץ כדי להעלותו למעלה לארמון המלך, מקום אשר השרים הגדולים ומלאכי השרת לא מורשים להגיע. ונתן לנו את הכלי חמדה הגנוזה באוצרותיו, בהתבוננות זאת מגיעים ל"שמע ישראל וגו' ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ומשם לתפילת העמידה מתוך ביטול מוחלט כעבד העומד בפני רבו.

מכאן באה תובנה מעניינת שלפני כן כד הוינא טליא (בצעירותי) כשהייתי אומר בבוקר את נוסח ההודיה "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". הבנתי את משמעות האמירה שמאחר וחמל עלי הבורא יתברך הריני מחויב להרבות את אמונתי בבורא. אבל בזכות התניא ההכרה השתנתה והמשמעות נהפכה ל"רבה אמונתך" שלך הבורא יתברך בי, שלמרות שאכזבתי פעם אחר פעם בכל זאת נותן אתה בי אימון ומחזיר נשמתי ומייחל ומצפה שהיום אתגבר על עצמי ואצליח לבצוע את רצונך.

התובנה העיקרית הנלמדת מהתניא (לעניות דעתי) היא ה"התבוננות" וההתבוננות תבוא בגדולתו של הבורא בשלושה דברים:

א. איך שהקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולמות ואין מקום פנוי ממנו, ומאז התאהבתי בעיקר בברכת "שהכול" שסתם באמצע היום יהודי שותה לצימאונו מים ומברך את מלך העולם שהכול, אבל ממש הכול, נהיה רק בדבר השם.

ב. איך שהקדוש ברוך הוא סובב את כל העולמות וחופף עליהם מלמעלה ומנחה ומכווין כל פרט בבריאה בהשגחה פרטית והשגחה כללית ומדויקת בבריאה.

ג. ואיך שהכול בטל לפניו וכולא קמיה כלא חשיבי שהרי מבשרי אחזה אלוה אם אדם שמחשבותיו מתרוצצות בלי הפסק והדיבור הוא בסך הכול טיפה אחת קטנה מהאוקיינוס של המחשבה. והמחשבה היא בסך הכול לבוש לגבי הנפש עצמה, כך למעלה יתברך מה גדול ריחוק הערך בין עצמותו ומהות יתברך לגבי דיבורו של הקדוש ברוך הוא ומתוך עשרה מאמרות שנברא העולם הרי כתוב כי בי-ה השם צור העולמים ודרשו רבותינו שביוד נברא העולם הבא ובהא נברא העולם הזה כלומר כל הבריאה מביצי כינים ועד קרני ראמים מאדם ובהמה עוף השמים וחיתו ארץ הכול נכלל בסך הכול באות אחת "הא" שהיא האות הכי קלילה לביטוי. מכאן יובן מעט מזער עד מה גדול ריחוק הערך בין עצמותו ומהותו לבין האדם היחיד בעולמו שאינו תופס מקום בכלל.

ועם כל זה עזב השם את העליונים ואת התחתונים ואת כל סדר ההשתלשלות והניח הכול רק על דבר אחד של קיום מצווה ואפילו קטנה של יהודי כאן בעולמנו. מתוך אהבתו וחיבתו לעמו ישראל אשר בחר בנו מכל העמים.

מכל זה אני בחרתי! להיות חסיד של תורתו ושיטתו של המייסד הדגול האור האלוקי בעולם הזה המאור הגדול רועה ומפרנס אמונה ליהודים רבינו הזקן רבי שניאור זלמן בעל התניא והשולחן ערוך. למרות שאינני ראשון ואף בוודאי לא אחרון.

ואסיים בסיפור חביב עלי במיוחד אודות חסיד של רבינו הזקן בשם רבי אליעזר החיגר. ומעשה שהיה כך היה:

כידוע רבינו הזקן היה שולח כספים לאחזקת הישוב היהודי בארצנו הקדושה, על ידי שליח מיוחד שהיה מגיע לירושלים עיר הקודש ומחלק את הכספים בין היהודים המתיישבים בארצנו הקדושה. שלוחא דרבנן זה היה מתעכב מספר ימים בארץ הקודש ומלמד ומשפיע לקהל וחוזר את תורת החסידות לפני יהודי ירושלים.

בירושלים התגורר באותה העת אברך בשם רבי אליעזר שהתלהב מאד ממשמע דברי אלוקים חיים מפי השליח והחליט בלבבו ללכת ולהכיר את רבינו הזקן. מתוך חשש שבני משפחתו יעכבו בעדו הוא קם יום בהיר אחד ונעלם מביתו כשהוא עושה דרכו לכיוון יפו ומשם באוניה לטורקיה והלאה עד רבינו הזקן.

ברדתו מאוניה בטורקיה החליק ומעד ושבר את רגלו והפך נכה וצולע על משענתו. וכך הוא הגיע לרבינו הזקן. ומיד דבק ברבינו ולא עזבו לרגע קט.

ובירושלים בביתו אבל ומבוכה לאן נעלם הבעל והחתן. ואיה נעלמו עקבותיו.

כעבור שנה כששב השליח לירושלים כדרכו, ניגש אליו חותנו של רבי לייזער וניסה לברר אצלו אם ידוע לו משהו אודותיו שהרי כולם זוכרים שהוא האחרון ששוחח עם רבי לייזער לפני שהוא נעלם, אך השליח לא ידע מאומה. בכל זאת ביקש ממנו אבי האישה שאם הוא יתקל בו באיזה מקום בעולם לפחות שישכנע אותו לשלוח גט לאשתו. השליח שאל על פרטיו וציור דמותו של האברך, והבטיח שינסה לברר אודותיו במהלך מסעותיו.

כששב השליח לרבינו הזקן מירושלים הוא שם לב לאברך שאינו מוכר נראה בלבושיו כיהודי מירושלים, יושב על התורה והחסידות מתאים לתיאור שנמסר לו אך הוא צולע ולמה בירושלים לא נתנו לו את הסימן המובהק הזה? והחליט בכל זאת לחקור אותו. ואכן נודע הדבר שזהו הוא האברך המעגן את אשתו מירושלים. רבי לייזער.

השליח נכנס לרבינו הזקן וסיפר לו את כל הסיפור, רבינו קרא מיד לרבי לייזער והוכיחו על מעשיו. אך רבי לייזער התחנן על נפשו שרק לא יהיה נדחה בשתי ידיים והוא מוכן לעשות הכול.

רבינו הזקן ציווה להקים בית דין ולכתוב גט ולשולחו לירושלים על מנת להתיר את אשתו מעגינותה.  

לימים בשבתו בהתוועדות חסידית נשאל רבי לייזער מה השתנה אצלו מאז שהגיע לרבינו הזקן הרי גם בירושלים היה ידוע כאברך היושב על התורה ועבודת השם מתוך יראת שמים וגם עכשיו הוא יושב על התורה?

ענה להם רבי לייזער תשובה מוזרה: התירוץ אותו תירוץ רק הקושיא השתנתה.

ביקשו החסידים שיבאר להם דבריו.

בתחילה בשבתי בירושלים – פתח רבי לייזער את דבריו להסביר – הייתי משוכנע שמגיע לי גן עדן עצום, שהרי תלמיד חכם אני ולא פוסק ומבטל מלימוד התורה ועלה בדעתי איך יפצה אותי הקדוש ברוך הוא על כל עמלי? אך התירוץ שמצאתי שהיות והקדוש ברוך הוא, הוא "כל יכול" מן הסתם הוא יוכל לברוא גן עדן מיוחד כראוי למעמדי.

היום בהכירי את דרכי החסידות והבנתי שהנני מונח עוד לפני תחילת העבודה והלוואי אהיה בינוני עולה במחשבתי קושיא מפעם לפעם איך הקדוש ברוך הוא סובל בעולמו ברייה שפלה כמוני? איך הוא ברחמיו העצומים עדיין לא הפיל עלי גל של אבנים לכלותי?, אלא שהתירוץ הוא אותו תירוץ מאחר והקדוש ברוך הוא, הוא "כל יכול", הרי שהוא כביכול מסוגל לסבול ולרחם גם על ברייה שפלה כמוני.