יום שישי י״ד מרחשון ה׳תשע״ה

אבינו הראשון משלושת אבות האומה

אברהם אבינו התחיל להאיר

"עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם התחיל להאיר"[1]

הראשון מבין שבעת הצדיקים שהחזירו והמשיכו את השכינה למטה, לאחר תקופה בת שבעה דורות של חטאים – החל מחטא עץ הדעת ועד נמרוד שמרד והמדיר את העולם נגד ה׳ – וסילקו בזה את גילוי השכינה מהעולם עד הרקיע השביעי, וכאמור, "היה העולם מתנהג באפילה".

אך משבא אברהם התחיל להאיר, ופתח בזה תקופה חדשה – ״ב׳ אלפים תורה״ – אלפיים משנות העולם מתוך"שית אלפי שנין דקימא עלמא", שבהם ניתנה תורה.

מאז שאמר הקב״ה לאברהם אבינו ע״ה לך לך מארצך גו׳[2], וכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה[3], הותחל סוד הבירורים.

מקורות לעיון:

ד״ה באתי לגני תשי״א, לקו״ש ג׳ 774 עפ״י ע״ז דף ט׳ ע״א, לוח הי״י א׳ חשון

מעשה אבות סימן לבנים

אברהם ידע מתוך פנימיות התורה, את כל גופי התורה הנגלית. ולכן יכול הי׳ לקיים כל התורה קודם שניתנה.

וכפי שיהי׳ לעתיד לבוא, שמפנימיות התורה נוכל לדעת את הלכות התורה למעשה.

ואמנם המצוות שקיים אברהם היו בגדר ״אינו מצווה ועושה״, שלכן היו בבחינת "ריחות״ בלבד, שלא הי׳ בזה המשכת העצמות לעולם הגשמי, אלא הארה בלבד (ע״ע אבות), ואף גם זאת, היתה המשכת השכינה בבחינת מקיף בלבד, והיינו שקרב את השכינה לעולם ־ מרקיע שביעי לרקיע ששי (כמבואר במדרש), שגם לאחר קירוב השכינה ע״י אברהם, נשארה השכינה בגדר ״רקיע״(מקיף).

אך מכל מקום קיים גם מצוה אחת על־פי הציווי – בבחינת ״מצווה ועושה״, והיא מצוות מילה, ומאחר שהיא מצוה – בחינת רצון העליון, והוא ורצונו אחד, היה בזה גילוי עצמותו ית׳.

וגילוי זה נמשך לתוך העולם הגשמי, מכיון שענינה של מצות המילה הנעשית

בבשר הגשמי – להחדיר קדושה בגשמיות.

אלא שגילוי זה היה רק באברהם ־ שקיים מצות ה׳ אבל לא נמשך לעולם כולו, מכיון שהעולם לא היה כשיר עדיין לקבל את גילוי עצמותו ית/ עד דורו של משה רבינו במתן תורה.

אך מאחר שקיים אברהם מצוה אחת בדרך ״מצווה ועושה״, הרי ״מעשה אבות סימן(ומתן כח) לבנים״[4], שבכח זה מקיימים בניו את כל המצוות בבחינת ״מצווה ועושה" ־ המשכת עצמותו ית׳ לעולם הגשמי.

מקורות לעיון:

אגה״ק כו', תו״א מא.ב׳, לקו״ש ח״א 40, ח״ג 757

אברהם אבינו מרכבה למדת החסד

ספירת החסד דאצילות האירה והתלבשה בגופו, ולכן היה אברהם בביטול כל-כך עד שנעשה מרכבה לקב״ה ו״אמרה מדת החסד לפני הקב״ה, רבונו של עולם מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומר ומשמש במקומי״[5].

ולכן גם עיקר עבודתו את ה׳ היתה במרת האהבה, כמ״ש: "אברהם אהבי״[6].

יתרה מזו, ״אמרה מרת החסד״ ־ היא קנאת מדת החסר במעשי החסד של אברהם אבינו ע״ה, שיש בהם מעלה לגבי חסד דאצילות.

כי אברהם שהוא נשמה בגוף ועוסק בהכנסת אורחים לפרסם אלקותו ית׳ בעולם הזה התחתון הוא למעלה במעלה ובמדריגה[7] לגבי מדת החסר ראצילות.

מקורות לעיון:

אגה״ק טו קונטרס תורת החסידות פ״ט

נסיונות אברהם אבינו

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם[8], ונחלקו המפרשים במהות הנסיונות, אך לדעת כולם נסיון העקידה הוא הגדול שבכולם.

ביחס לנסיון מסירות הנפש על קידוש השם באור כשדים, שהוא הנסיון הראשון ־ לדעת הר״ע מברטנורא, הנה אעפ״י שכמה וכמה קדושים היו שמסרו נפשם על קדושת ה׳ ־ גם כי לא דיבר ה׳ בם, מכל מקום נחשב זה אצל אברהם לנסיון גדול, כי הוא היה הראשון שמסר נפשו על קידוש השם וזה קשה יותר לאין שיעור ממסירות נפש בשעה שיש לה תקדים מכבר, היינו שכבר היה מי שעשה זאת לפניהם.

הוה אומר; אברהם פתח את צינור מסירות הנפש על קידוש השם, ובכך סלל את הדרך ואיפשר לבאים אחריו לפעול כמוהו.

״והגם דכח המס״נ הוא בעצם הנשמה כנודע, הנה זהו סתום ונעלם מאד, ולולא המס״נ דאברהם אבינו ע״ה לא היה ענין המס״נ״, והיינו שלא היה נמשך ומתגלה כח מסירות הנפש בעולם.

עם-היות שאברהם היה זה שפתח את צינור מסירות הנפש למען אמונה באחדות ה׳ והפצתה ־ ״ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם״[9]. מכל מקום, לא החשיב את עצם מסירות הנפש כערך בפני עצמו, אלא רק כאמצעי בלבד להשגת המטרה ־ הפצת האמונה בא־ל אחד.

שלא כמו רבי עקיבא שרצה מאד למסור נפשו למען האמונה, וראה חשיבות בעצם פעולת מסירות הנפש.

וכמו שאמר: ״כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה [ובכל נפשך], מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו״ וכו'[10].

אך נסיון העקירה ־ שנצטוה אברהם אבינו להעלות את יצחק בנו לעולה[11] ־ היה הנסיון הגדול ביותר.

ואעפ״י שגם בזה כבר היו דברים מעולם, וההסטוריה היהודית רצופה קרבנות כאלה לכל אורכה, ולדוגמא, בימי השמד שקדמו לתקופת החשמונאים – חנה ושבעת בניה וכו', ואח"כ במלחמות הרומאים ־ כמו יודפת מצדה ועד המלחמה העקובה מדם בירושלים.

מאוחר יותר במסעי הצלב ובתקופת האנקויזציה, כאשר הורים שחטו אה ילדיהם ואת עצמם כדי שלא יוכרחו להתנצר או לחלל כבודם היהודי, ועד דורנו אנו בתקופת השואה רח״ל.

וזאת, אעפ״י שלא הגיעו לערך מעלת אברהם אבינו ע״ה, ולא היו נביאים, ולא דיבר ה׳ בם כמו עם אברהם – שאמר לו ה׳ במפורש: ״קח נא את בנך וגו׳ והעלהו שם לעולה וגו'"[12].

מכל מקום נחשבת העקידה לנםיון הגדול ביותר בכל שנות ההסטוריה של עם ישראל, והיא ״כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים, ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום״ והיא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם, ובאה לחשוף ולגלות את גודל ועוצמת האמונה בה׳.

ויש בזה כמה טעמים:

¹. כנ״ל ־ שאברהם היה הראשון שעשה זאת מבלי שהיה לזה תקדים שאפשר היה ללמוד ממנו, ומבלי שדבר כזה יהיה בעולם.

נמצא שאברהם פתח בעולם את צינור מסירות הנפש והנכונות להקרבה, וכל הבאים אחריו שאבו אומץ וכח נשמתי לעמוד בנסיון כזה ־ מאברהם אבינו.

². ״זריזותיה דאברהם אבינו ע״ה היא העומדת לנו ולבנינו עד עולם״(עיין חולין טז ע״א).

עיקר מעלתו של אברהם בנסיון העקידה, שעשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.

השמחה שהיתה לו בהעלאת בנו על המזבח ובהורדתו מעל המזבח עפ״י ציווי ה׳ ־ היתה שוה, כי בשני המקרים היתה שמחתו שמקיים רצון ה׳, וזאת עיקר מעלתו בנסיון העקידה.

כי העקידה עצמה אינה נחשבת כל-כך לנסיון גדול לערך מעלת אברהם אבינו ע״ה.

³. קושי הנםיון במעשה העקידה היה במלחמה הפנימית שהיתה לאברהם מבחינת רוחניות הענין.

כי הציווי שנצטוה אברהם ״והעלהו שם לעולה", עמד לכאורה בסתירה לידיעתו של אברהם והכרתו את ה׳ בשני ענינים:

א. כי ידיעתו ואמונתו בנצחיות ה׳ מחייבת שאין שינוי ח״ו בה׳ וכן ברצונו ית׳, שהרי הוא ורצונו אחד, והיאך יתכן ש״אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער״[13]

ואיך זה מתאים עם האמונה בנצחיות ה׳ ש״נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם״[14] ו״אני הוי׳ לא שניתי״[15] כלומר לא השתניתי ולא שיניתי דעתי.

כי חרטה ושינוי הדעה ביחס לפעולה מסויימת, נובע מחוסר ידיעה מראש את התוצאות של הפעולה, אבל אצל הקב״ה הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, הצופה ומביט מראשית ־ אחרית, לא שייך כלל ליחס לו חרטה או שינוי דעה ח״ו.

(שלפי זה משמע שהנסיון הקיף את כל פרטי האירוע, כולל גם כשנדרש מאת ה׳: ״אל תשלח ידך אל הנער״)[16].

ב. כי נשמת אברהם אבינו היתה ממרת החסד שבעולם האצילות, ולכן עיקר עבודתו -במצוות שבין אדם למקום־ היא במידת אהבת ה׳ – ״אברהם אוהבי״.

וכן למטה -במצות שבין אדם לחברו- במידת החסד – "ויטע אשל בבאר שבע״[17], מדת הכנסת אורחים.

והיינו, שידיעתו והשגתו באלקות היא ע״י מדת החסד, והכרתו את ה, היתה כי ״חפץ חסד הוא״[18], וממילא כל עבודתו את ה׳ היתה בקו החסר.

אבל בציווי העקידה נתגלה אליו ה׳ במרת הרין, כשנתבקש אברהם לכבוש רחמיו ולעקור את בנו על המזבח.

מעשה אכזרי כזה לא התישב כלל עם הכרתו בטוב והחסר של הקב״ה, ועם דרך עבודתו את ה׳.

ובכל זאת ציית אברהם לצו האלקי, וקיים רצון ה׳ בקבלת עול בלי טעם ורעת ושכל מושג ומובן, גם לא – שכל אלקי.

עמידתו בנסיון גילתה בו את אמונתו הגדולה בה׳ – אין סוף ב״ה, ואת הביטול העצום למהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מכל הגדרה וציור של מדה מסויימת, דבר שמחייב לעבוד את ה׳ שלא באופן מוגבל – באהבה בלבד הנובעת ממרת החסד, אלא גם במידת היראה הנובעת ממידת הדין.

והיינו, שע״י נסיון העקידה נתגלה – ״כי ירא אלקיס אתה״[19], שעובד את ה׳ גם במידת היראה והגבורה, ולא רק "אברהם אוהבי״, כלומר, שאינו מוגבל בעבודת ה׳ – למדת האהבה בלבד.

וכן גם בין אדם לחברו, לא נמנע מללחוץ על אורחיו -עובדי האלילים- ולמצות עמם את הדין, כרי שיסכימו לשמוע את דבריו, ועי״ז יתנו דעתם לאמת האלקית, ויטשו את אליליהם ויברכו למי שאמר והיה העולם (כמסופר במדרש כל הפרטים בזה)[20].

עבודת ה׳ בשילוב שתי מידות הפכיות, אפשרית – מפאת ההתכללות שבנשמה הכלולה מכל המידות, הן מימין – חסד, והן משמאל – גבורה, ומיוחדות זו בזו.

והעיקר הוא בגלל אמונתו הגדולה, והביטול הפנימי שבאברהם, שלמעלה מהאהבה והיראה ביחד, שעי״ז נתגלתה בו גם מדת היראה והגבורה שהייתה צפונה בו.

⁴. עיקר הנסיון שהיה לאברהם במעשה העקירה, הוא מפני שלזה נדרשה מסירות נפש אמיתית בדרגת הביטול הגבוהה ביותר.

מסירות נפש עלולה להיות גם בלי ביטול מציאותו העצמית, כאשר המניע למסירות הנפש הוא ההגיון הקר והחשבון של כדאיות ־ השגת דבר שהוא יקר יותר מהחיים עלי אדמות(כמו עולם הבא וכדומה).

או על דרך השלילה ־ שאם לא ישיג את מבוקשו ״למה לו חיים׳/ או מצד מדת הנצחנות והפגנת כח אפילו במחיר החיים.

אבל אצל אברהם אבינו היה הביטול אל ה׳ בתכלית ־ בלי חשבון שכלי, אלא רק מצד אמונתו הגדולה באחדות ה׳ האמיתית – שאין עוד מלבדו, ואי אפשר שתהיה ח״ו מציאות נוספת חוץ ממנו ית', ולכן מסר את נפשו בפשטות ובטבעיות, מבלי להרגיש שיש בזה מעשה מיוחד.

ודבר זה בא לידי ביטוי בעקידת יצחק יותר אפילו ממסירות נפשו באור כשדים.

ששם אפשר היה לחשוב שמסר את נפשו בכדי ״להרויח״ את ענין פירסום האלוקות בעולם ־ דבר שנחשב מאד בעיני אברהם.

אבל במעשה העקידה, שלא היה אף ארם נוכח שם, ויתכן שהדבר לא היה מתפרסם כלל, אין בזה שום ״ריוח״ לענין עבודתו בפירסום אלקות, אדרבה, זה עמד בסתירה לפירסום אלקותו בעולם, שע״י העלאת יצחק לעולה, כמעט ש״נעקר העיקר ששתל אברהם״.

המניע היחידי שפעל אצל אברהם במעשה העקידה,היה רצונו ובקשתו של ה׳ – קח נא גו׳ והעלהו וגו׳.

היינו, לעשות רצון ה׳ למעלה מכל טעם ודעת, וזוהי מסירות נפש אמיתית, שבא מתוך ביטול במציאות.

ומנסיון העקידה הוכח, שגם בנסיונות הקודמים, כמו באור כשדים וכדו', עמידתו בנסיון נבעה ממסירות נפש אמיתית הבאה מתוך ביטול במציאות.

מקורות לעיון:

אגה״ק כא יג.קונטרס ומעין מבית ה׳ מאמר א׳ פ״ב, לקו״ש ח״א 136, ח״ג 991, חט״ו 127, ח״כ 73, ד״ה באתי לגני תשי״א, ד״ה החודש הזה ה׳ש״ת

מידת הביטול של אברהם אבינו

בגודל הביטול שלו הגיע לדרגת ביטול של ״אנכי עפר ואפר״[21], היינו כערך האפר לעומת העץ הנחמד שהי׳ לפני שנישרף, כך העריך אברהם את מידת החסד שעסק בה בעולם הזה, לעומת מידת החסד שבאצילות.

ואעפ״י שמידת החסד שבאצילות קנאה במעשי החסד שעשה אברהם בעולם הזה, וכנ״ל: ״אמרה מדת החסד וכו'״, היינו משום שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, ולכן מתענג מהחסר המצומצם והגשמי הנעשה בעולם הזה יותר מהחסר שבאצילות, אבל ידוע ידע אברהם שהחסד הגשמי הוא קטן ומצומצם לאין ערוך לעומת ספירת החסד שבאצילות.

אף שמידת החסד שבנפשו היא היא מידת האהבה וחסד העליון שבאצילות ־ המאירה בנשמתו, שהיתה מרכבה למדת החסד העליונה, אעפ״כ ברדתה למטה להתלבש בגופו – הרי היא כערך ודמיון האפר לעומת עץ נחמד למראה וטוב למאכל. ובהרגשה זו בא לידי ביטוי גודל ענותנותו.

החסד שהי׳ ה׳ משפיע לו בבחינת קירבת אלקים, גרם לו תחושת ביטול ושיפלות ברך, בהרגשה ־ שאינו ראוי לחסד וטובה זו, ״כי כל הקרוב אל ה׳ ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמ״ש מרחוק ה׳ נראה לי. וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב״[22].

וע״י זה המשיך אור אין־םוף ב״ה בעולמות העליונים בבחינת חכמה וחסד.

ולא כמו ישמעאל ־ חסד דקליפה, שככל שהחסד הנעשה עמו – גדל, היה הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו, באומרו שהחסד הנעשה לו ־ הוכחה שהוא ראוי לה.

(אעפ״ב, הביטול ד״עפר ואפר״ אינו כמו הביטול דמשה רבנו שאמר: ״ונחנו מה״[23]. שהרי גם אפר הוא מציאות, על־אף שאין לו ערך ודמיון כלל אל מהות העץ שהי׳ה לפני שנשרף. ואילו הביטול של משה בבחינת ״ונחנו מה״ הוא ביטול בתכלית.

ולכן ״אברהם אברהם פסיק טעמא בגוויהו״(ע״ע), שאברהם בהיותו למטה אינו כלל כפי שהוא למעלה – בטרם ירידת נשמתו

למטה בגוף. אבל ״משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו״ שגם למטה – בגופו, הי׳ בטל לה׳ בשוה כמו שהוא למעלה).

מקורות לעיון:

אגה״ק ב, טו, תו״א נו. א, סח.א, ד״ה ויהי ביום השמיני תש״ה, קונטרס חג השבועות־תש״נ ט׳

ייחד הקב"ה שמו על אברהם אבינו

בתפילה אנו מתפללים וחותמים בשמו של אברהם: ״…א-לקי אברהם וכו׳, בא״י מגן אברהם״.

ואעפ״י שה׳ ־ אלקי כל הארץ יקרא, מכל מקום ייחד הקב״ה שמו על אברהם, לפי שהי׳ בטל ונכלל ביחוד אור אין-םוף ב״ה.

וזכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדריגה למדריגה, וכמו שכתוב: ״ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה״, שהיא ההליכה והעליה בכה עצמו לכיוון ־ ״הנגבה״, הרומזת למידת האהבה, כי קדס הוא מזרח, שהוא צד הפנים, ואילו נגב ־ שהוא צד ימין, מורה על אהבה, כמ״ש בזוהר: ״חסד ררועא ימינא״ ואמח״ל: ימין מקרבת.

והיינו, שהילוכו בקודש היה ־ ״הנגבה״ – מעשי צדקה וחסד, כרצון ה׳, ולכן יחד ה׳ שמו על אברהם.

מקורות לעיון:

תניא פמ״ז

שלבים בעבודת אברהם

שלש תקופות בחיי אברהם, שהן שלש דרגות ואופנים בעבודתו.

א. בחרן עד גיל שבעים וחמש (אברם)

ב. בארץ כנען בטרם נימול (עדיין אברם)

ג. בארץ לאחר שנימול (אברהם)

בחרן

המדריגה הראשונה כשהיה באור בשדים קודם שאמר לו ה׳ לך לך כו׳ אעפ״י שכבר קיים שם כל התורה והמצוות ברוחניות ויחד יחודים למעלה, באהבה רבה ודביקות אמיתית, וגייר רבים מעמי הארץ לקיים שבע מצוות בני נח כו/ מכל מקום היחוד האלוקי נשאר בהעלם, בבחי׳ חכמה סתימאה שלמעלה מעולם האצילות. ולכן נקרא אכרם שהוא אב(חכמה) רם (למעלה מהגלוי).

בארץ כנען

המדריגה השניה כשנאמר לו לך לך מארצך, בהיותו בן שבעים וחמש, ויצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, שנתעורר לבא מן ההעלם לגלוי באצילות עכ״פ, עד שבא לארץ ישראל ־ עלמא דאתגלייא, והיינו שנמשך היחוד האלקי העליון מעצמותו ית׳ ונתגלה בעשר ספירות דאצילות בלבד. וזה נמשך כ״ד שנה עד היותו בן צ״ט, והוא עדיין בבחינת אב־רם ־ למעלה מהגילוי בעולם התחתון.

בארץ (לאחר שנימול)

המדריגה השלישית היא כאשר נצטווה על המילה בהיותו בן צ״ט שגה, שהוא בשביל קשר וחיבור דקיום הרוחני של המצוות כפי שנעשה באצילות, לבא בגילוי למטה בעולמות

בי״ע, במצוות גשמיות, להוריש לבניו. ואז נקרא אברהם (בתוספת ה״א) הרומז לחמש החסדים הראשונים שבעצמותו, שמהם היכולת המופלאה לגלות את היחוד האלקי הנעלה גם למטה בעולם התחתון.

ולכן הה״א שנתוספה לשמו היא הה״א תתאה של שם הוי/ ועי״ז נעשה ״אב המון גוים״[24], שגם הניצוצות שבגוים יתבררו ויתכללו בקדושה כנר בפני האבוקה.

מקורות לעיון:

תורת חיים לך לך פט.א׳, ועיין בס׳ הליקוטים בערכו.

ההבדלה של זרע אברהם אבינו

רק לאחר המילה הובדלו זרע אברהם לבד לקדושה האלקית.

אבל קודם המילה, מצד מידת החסד הגוברת באברהם, נמשכה השפעתו אף לישמעאל (ערביים) ־ למקום שאינו ראוי לקבל ההשפעה.

ובזה נתחזק כוחם ומעמדם של רשעים אלו עד שהעמיד בסכנה את קיום הכונה האלקית בבריאת העולם.

כי תכלית הכונה בבריאת העולם היא ביאת המשיח שאז יקויים הכתוב ״ובלע המות לנצח״ ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ שיבוער כל הרע מן העולם.

אבל אם תמשך ההשפעה באופן בלתי מבוקר גם לישמעאל – דבר העלול להיות, ח״ו, וכמ״ש ״לו ישמעאל יחי׳ לפניך״, הרי זה עלול לחזק ולהנציח ח״ו את הרע בעולם, ולמנוע את מימוש הכונה האלקית ש״נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים״.

וההסבר לזה נעוץ בעובדה שהאור האלקי הנמשך להוות ולהחיות את הנבראים, גדול כוחו לרדת ולברוא נבראים ירודים ותחתונים לאין סוף.

הנה, כאשר האור יורד ונמשך דרך המסכים השונים המעלימים ומסתירים את מהותו האלקית של האור, הנה, ע״י זה יכולים להתהוות ולהברא קליפות וסט׳׳א המורדים בה׳, ומקבלים יניקת־חיות וחיזוק מהאור האלקי הנמשך באופן מוסתר דרך המסכים המכסים את האמת.

אבל בהסיר הערלה המעלימה והמכסה על האמת, לא יוכלו הקליפות והאומות המקבלים חיותם מהקליפות – לקבל חיות וקיום לטומאתם, ויתבטלו ממציאותם.

ואז תמשך השפעת החיות רק לצד הקדושה ולבני ישראל המאוחדים בקודש העליון – בחינת חכמתו שבאצילות ורצונו ית׳ שלמעלה מאצילות ־ בחינת אור אין־סוף ב״ה, ובאמצעותם תמשך חיות גם לחולין על טהרת הקודש המתבררים מהרע שבהם ומתעלים לקדושה, וכן לחסידי אומות העולם הבטלים לישראל ומסייעים בידם לעבוד את ה׳.

פעולה זו של הסרת הכיסוי מהאור האלקי הנמשך לעולם, החלה בהסרת הערלה של אברהם אבינו, שבזה נמשך האור והכח האלקי רק לראוי שבבניו – ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ ולא בישמעאל ח״ו, ואף גם זאת ־ ״ביצחק וגו״׳ ולא כל ״יצחק״ למעט עשיו שיצא מיצחק.

מקורות לעיון:

תו״א יב.א. לקו״ש ו׳¹⁸, סי׳ שער המילה ד״ה ולא יקרא

מורשת האהבה והאמונה

האהבה המסותרת בלב כל אחד מישראל, אשר באה לנו בירושה מאבותינו[25] באה לנו בעיקר מאברהם אבינו ״שהוא השרש הראשון לנש״י והוא הרועה הראשון״[26].

אבינו הראשון אברהם בגלל עבודתו במסירות נפש לפרסם אלקותו ית׳ – האמונה באל אחד ־ לכל בני העולם, זכה להנחיל לזרעו עד סוף כל הדורות את האמונה הטהורה בה׳ ובתורתו, ולפיכך כל איש ואשה בישראל יש להם הכח והעוז למסור נפשם על התורה הקדושה.

מקורות לעיון:

לקו״ש כ׳ 307 וש״נ, לוח הי״י כ״א אלול

הערות ומקורות