הקדמה – דרך ארוכה וקצרה

לפני שעוסקים בלימוד ספר התניא, חייבים להתבונן בדף השער, הסכמות הרבנים והקדמת המלקט, הנכללים בשיעורי החת"ת (חומש, תהלים ותניא).

עמוד השער, שהוא שער הכניסה לספר התניא, נכתב גם הוא כמו כל ספר התניא על ידי אדמו"ר הזקן, להסביר את תכלית הספר, לכן כל מלה בו חשובה ומדויקת בתכלית הדיוק. השער פותח במלים: ספר לקוטי אמרים חלק א' הנקרא ספר של בינונים. אדמו"ר הזקן נתן לספר (חלקים א' ב' וג') את השם: "ליקוטי אמרים" מרוב ענוותנותו, כאילו יש כאן רק ליקוט ולא חידוש, וגם את השם "ספר של בינונים", כי אמנם "בינוני" הוא בעל מדרגה גבוהה, שלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם. מצד מעשיו, פעולותיו והנהגותיו הוא "צדיק" ורק מצד כחות הנפש שלו הוא "בינוני". וספר התניא שעניינו הדרכה לעבודת ה' פנימית ופרטית מתאים לכל אחד ואחת, מלמד ומדריך איך להגיע למדת "בינוני" שהיא מדת כל אדם – שכל אדם יכול להגיע אליה. בניגוד למדרגת צדיק, שלא כל אדם זוכה להגיע אליה, כי רק יחידי סגולה זוכים לנשמות גבוהות של צדיקים. [אמנם כל עם ישראל צדיקים מצד נשמתם, ולהעיר משיחת קדש (דבר מלכות פרשת אמור ה'תנש"א) שדוקא בימינו לאחר הזיכוך והבירור שבני ישראל עברו במשך הדורות, ונמצאים בימות המשיח, יכול כל יהודי להגיע למדרגת צדיק גמור, כפי שיהיה בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה].

בספר חמישה חלקים כנגד חמישה חומשי תורה: "ליקוטי אמרים" (ח"א), "שער היחוד והאמונה", "אגרת התשובה", "אגרת  הקדש" ו"קונטרס אחרון". (או ארבעה, מכיון ש"קונטרס אחרון" הוא בעצם חלק מ"אגרת  הקדש"). והוא מלוקט מפי ספרים: הרמב"ם והמהר"ל מפראג ומפי סופרים: חכמים המלמדים תורה ודעת, והם הבעל שם טוב והרב המגיד. (ויש אומרים שהם הרב המגיד ורבי מנחם מענדל מויטבסק).

הספר מיוסד על הפסוק: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל יד) – שמשמעו, עניין קיום תורה ומצוות באהבת ה' ויראתו קרוב מאד לכל יהודי, שנמצא לידו כמונח בקופסא ומפתחות הקופסא בידו. יותר מזה, העניין מונח בתוכו – במוחו ובלבו. ולמעלה מזה, הוא הוא היהודי עצמו. דהיינו, קל מאד לכל יהודי לקיים תורה ומצוות בשלשת לבושי הנפש: דבור, מחשבה ומעשה בפועל. בדרך כלל לבושי הנפש נמנים או מלמעלה למטה: מחשבה, דבור ומעשה, או מלמטה למעלה: מעשה, דבור ומחשבה. ואילו בפסוק זה הסדר הוא: דבור, מחשבה ומעשה. מכיון שעבודת ה' כראוי באהבה ויראה, שהיא עבודה במחשבה – "ובלבבך" – צריכה הכנה של לימוד התורה בדבור; לכן הפסוק מתחיל במלה: "בפיך". שעל ידי לימוד התורה נעשה הלומד בעל אהבה ויראה. והמטרה הסופית היא "לעשותו", שהמעשה הוא העיקר. כי אהבה ויראה וגם לימוד תורה ידעה הנשמה עוד בהיותה למעלה, לפני התלבשותה בגוף.

נוסף על כך, ספר התניא המיוסד על פסוק זה, בא לבאר היטב איך הדבר קרוב מאד. שלכאורה, אין זה מובן כלל, איך אפשר לקיים תורה ומצוות בקלות? ועוד יותר לא מובן, איך אדם יכול לשנות טבעו ולבבו בקלות, שהרי נמשך מאד לענייני העולם הזה ותענוגיו? מה גם שהמלה מאד, מורה על ההפלאה שבדבר. ואמנם ספר התניא בא לבאר זאת היטב בשני אופנים בדרך ארוכה ובדרך קצרה. הדרך הארוכה בפרקים א – יז, כשפרק יז מסכם את הדרך הארוכה. והדרך הקצרה בפרקים יח – כה, כשפרק כה מסכם את הדרך הקצרה.

הדרך הארוכה היא דרך ההתבוננות. על ידי הפעלת המוחין והשכל נולדות המדות: אהבה ויראה שכליים. לשם כך נותן אדמו"ר הזקן הסברים וכלים להכרה עצמית – ראשית, להבחין בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית. אמנם יש חושים גשמיים, אך יש גם נפש שהיא חלק אלוקה ממעל – כל יהודי הוא בנו של הקב"ה. ועוד שיש בו עשר כחות הנפש שנמשכים מעשר הספירות שבאצילות. לכן אדם יכול להבין אלוקות ולקלוט כל עניין אלוקי, עד שמגיע למדרגות גבוהות. לנפש יש גם לבושים – מחשבה, דבור ומעשה, שבהם ועל ידם אנו פועלים. וכשיש מאבק בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית צריך להגביר את הנפש האלוקית על הבהמית על ידי לימוד תורה וקיום מצוות עד לזיכוך המדות הפנימיות: אהבת ה' ויראת ה'. צריך להתבונן בתפילה בגדולת ה' איך הוא "ממלא כל עלמין", ו"סובב כל עלמין", ו"לית אתר פנוי מניה" ו"אין עוד מלבדו". להתבונן בענייני אלוקות כראוי בעומק הדעת וביגיעה עצומה. צריך להכיר את ה' כדי לאהוב אותו. וכשיהודי מכיר בגדולת ה', וחדור באהבה ויראה שכליים, אז הוא מקיים תורה ומצוות בשמחה ובזריזות, בחיות ובלי שום קושי, כמו שכתוב: ובמצוותיך תרדוף נפשי (ברכות יז א; סוף תפילת עמידה).

הדרך הקצרה מתאימה גם לאנשים פשוטים, שאין להם כושר התבוננות כל כך. דרך עבודת ה' שלהם היא באהבה ויראה טבעיים, שיש בכל יהודי בטבעו ותולדתו בהעלם, אפילו בקל שבקלים. לכן יהודי מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', כי אינו רוצה להיפרד מה'. ועל דרך זה, כשיהודי לומד ומבין, שלמעשה בכל עבירה קלה כחמורה הוא נפרד מה' – כי עובר על רצונו, והרי "מצוה" היא "צותא" וחיבור עם ה' – הוא ימסור נפשו לבל יעבור אפילו על איסור קל של דברי סופרים, בדיוק כמו שמוסר נפשו, כדי שלא לעבוד עבודה זרה.

השאלה היא – אם יש דרך קצרה למה צריך דרך ארוכה, ולמה דוקא הדרך הארוכה היא העיקר?

הדרך הארוכה משנה לגמרי את הנפש הבהמית. כי כשיהודי עוסק בענייני אלוקות, נפשו האלוקית מסבירה לנפש הבהמית, שה' הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב, וזה פועל בה פעולה פנימית, כך שהנפש הבהמית יוצאת מבהמיותה. ואילו הדרך הקצרה אמנם מעוררת את מסירות הנפש של היהודי שלא לעשות עבירה, אך אין בדרך הקצרה ערובה שלא ישוב לכסלה, כי כל פעם צריך להילחם מחדש, כי לא נעשתה פעולה פנימית בנפש הבהמית.

הדרך הארוכה מעוררת אהבה ויראה שכליים, לכן היא חשובה יותר. ליהודי ניתנו נשמה קדושה ומוחין. צריך להשתמש במוחין בעבודת ה', צריך ידיעה, השגה והבנה באלוקות. וכמו שאומר הרמב"ם בראשית הספר "היד החזקה": יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ובסוף ספרו הוא אומר: שתכלית הבריאה, היא הגאולה שעיקר עניינה, שלא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. תכלית הבריאה היא: בגין דישתמודעון ליה – כדי שיכירו וידעו את ה'. זוהי תכלית האדם וזוהי מעלתו. רק שגם אם אין הוא מצליח בדרך הארוכה פתוחה לפניו תמיד גם הדרך הקצרה.

על פי הגמרא, יש פירוש נוסף לדרך ארוכה וקצרה – דרך ארוכה שהיא קצרה, והרבי שליט"א אומר שזהו הפירוש העיקרי, כדלהלן:

אמר רבי יהושע בן חנניה, פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק אחד שהיה יושב על פרשת דרכים. אמרתי לו: בני, באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו ארוכה וקצרה, וזו קצרה וארוכה. הלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר, היו מקיפות לה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי אמרתי לו: בני, לא כך אמרת לי זו קצרה? אמר לי: רבי, ולא כך אמרתי לך קצרה וארוכה.

בדרך ארוכה וקצרה הדרך אמנם ארוכה אבל בקלות אפשר להגיע דרכה לשער העיר, כי היא פתוחה ובטוחה; ואילו בדרך קצרה וארוכה הדרך אמנם קצרה, אבל הגנות והפרדסים המקיפים את העיר מקשים למצוא את שער העיר, על כן, אי אפשר להגיע ממנה לתכלית. כך דרך עבודת ה' המבוארת ב"תניא" היא דרך ארוכה וקצרה. דרך חב"ד היא עבודה פנימית וקשה, היא דורשת עבודה ויגיעה, יגיעת המוח ויגיעת בשר, אתכפיא וכו'. ואף פעם אין מסתפקים ואין מרוצים. בחסידות לומדים אלוקות, לומדים שאלוקות זה הכל, והכל זה אלוקות. לומדים פנימיות התורה שמגלה את פנימיות הנשמה. ואכן לימוד חסידות והליכה בדרכי החסידות היא הנותנת כח ועוז לחסיד להתייגע בכל כחותיו, ולפעול זיכוך פנימי בנפשו הבהמית וכו', עד שלומד תורה ומקיים מצוות באהבת ה' ויראתו מתוך שמחה, אמונה ומסירות נפש ובאהבת ישראל אמיתית; שרוצה לכלול בדביקות ה' שלו לא רק את עצמו, אלא את כל עם ישראל, ועל פי זה הוא פועל.

[על פי "פניני התניא" (ח"א עמ' 24) שלש דרגות בדרך ארוכה וקצרה:

א. לא רק לקיים תורה ומצוות בקבלת עול אלא לעבוד על הפנימיות של האדם.

ב. לא רק לעבוד על המדות הפרטיות (שיטת המוסר) אלא על הנקודה הפנימית (שיטת החסידות). היינו, לעלות מדרגת "אני ואפסי עוד" לדרגת "אין עוד מלבדו".

ג. לא רק להאמין ולהתקשר לצדיק ולסמוך על מתנות מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע בעצמו על התבוננות והבנה בגדולת ה', כפי שמדגישה חסידות חב"ד].

מה בין חסידות למוסר?

חסידות כמוסר, מביאה ליראת שמים וקיום מצוות. אך הבדל גדול ביניהם:

על פי הבעל שם טוב, יש שני משלים המסבירים את ההבדל בין מוסר לחסידות:

טיפול בגנב: אפשר להתגונן מגנב וגם להבריחו, אולם אפשר גם להפוך גנב לאדם ישר על ידי שמשפיעים עליו שיפסיק לגנוב, שילמד מלאכה, יחיה בכבוד וכו'. ואז מתבטלת מציאות הגנב שנהפך לטוב וישר. בשיטת המוסר כופים ושוברים את הגנב על ידי שוטרים וענשים, אך אין מתקנים אותו, והוא עשוי לחזור לסורו. בשיטת החסידות מדברים אל הגנב בעצמו, והופכים אותו לטוב. כך היא הדרך הארוכה שהופכת את הנפש הבהמית שתפסיק להיות בהמה, שגם היא תגיע לאהבת ה'.

טיפול בחולה: בשיטת המוסר, כשיש לאדם חולי או פצע מרפאים את מקום הנגע, ואילו בשיטת החסידות מרפאים את שרש המחלה, ואז האדם נרפא כליל. 

ההסכמות

אדמו"ר הזקן היה צעיר התלמידים של הרב המגיד והיה נחבא אל הכלים. בתחילה התלמידים לא הכירו ממש במעלותיו, כי היה הקטן שבחבורה, והוא שימש אותם בשמחה של מצוה. עד שנגלו מסתריו והתחילו להכיר במעלותיו, צדקותו ויראת השמים שלו.

אדמו"ר הזקן רצה ששני צדיקים: הרב משולם זושא מאניפולי ור' יהודה לייב, שני תלמידי הרב המגיד, יכתבו את הסכמותיהם כפי שמקובל אצל כותבי ספרים. ואף שלא היה צורך בכך, שהרי כולם העריכוהו מאד, הוא לא ויתר, ובעלי ההסכמות נאותו לו.

הסכמת הרב משולם זושא מאניפולי

ר' משולם זושא מאניפולי מתחיל בהסכמתו בשבח אדמו"ר הזקן, הרב האי גאון איש אלקים קדוש וטהור ומוסיף לו את הכינוי אספקלריא המאירה, שזהו הכינוי של משה רבינו, המבדיל אותו משאר הנביאים.

ועוד מציין ר' זושא, שטוב עשה ה' שהפליא חסדו ונתן בלבו הטהור של אדמו"ר הזקן להראות לעם ה' את דרכיו הקדושים. שהרי היו הרבה צדיקים שלמדו סודות התורה. לבעל שם טוב היו ששים תלמידים – ששים גבורים סביב לו. ולרב המגיד, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב, היו מאה ועשרים תלמידים, אך לא היה בכחם ללמד ולהשפיע דברי רבותיהם. אף שהרב המגיד, דיבר על ענייני אלוקות כמו הבעל שם טוב, וגם בזמנו היה קטרוג על הפצת סודות התורה ברבים, כי התחיל בשיטה חדשה של הפצה באופן של תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות (איכה ד א). אך רק אדמו"ר הזקן היה כלי לקבל הכל בשלימות כי ה' הפליא חסדו, שאדמו"ר הזקן יכול להפיץ חסידות, כי היה נשמה כללית, ולמעלה מזה, נשמה חדשה בבחינת "יחידה", (שלא היה כלול בנשמת אדם הראשון שהיה בבחינת "חיה" (ראה ליקוטי תורה פרשת צו)). ועוד, שאם הבעל שם טוב גילה את עצם הנשמה של יהודי, שהביא אף יהודים פשוטים לעבודת ה' באופן של מסירות נפש, הרי שאדמו"ר הזקן החדיר את פנימיות ועצמות הקב"ה, התורה וישראל בכחות הנפש הגלויים: השכל והרגש, עד להכרה והרגשה, שאין עוד מלבדו ושאין שום דבר חוץ ממנו ית'.

אמנם מלכתחילה אדמו"ר הזקן לא רצה להדפיס את הדברים, כי זהו אור אלוקי גדול כל כך; לכן ספר התניא התחיל בצורת מאמרים (המאמר הראשון היה "תניא, משביעין אותו"), ואחר כך באופן של קונטרסים. ורק בשנת ה'תקנ"ז רצה להוציא ספר גם בגלל ריבוי האנשים שהגיעו ליחידות, וגם בגלל ההעתקות הרבות מאד של סופרים שונים – שמכיון שהיו רבים, אף שהיו הגונים, נוצרו טעויות. וכמו כן, היו גם סופרים משונים – שהתכוונו לזייף ולקלקל במזיד, שהמנגדים שכרו אנשים שיעשו זיופים ב"תניא", כדי להוציא דיבה רעה על החסידות. אלא שמעז יצא מתוק, בגלל זה ראה אדמו"ר הזקן סימן משמים שהגיע הזמן להדפיס את ספר התניא. ואנו זכינו לקבל את הספר תניא קדישא, שממנו התפעל כל כך ר' לוי יצחק מברדיטשוב ואמר: איך אפשר להכניס אלקים גדול כל כך בספר קטן כל כך?!…

עניין הטעויות והזיופים, נוסף על העובדה שמפאת ריבוי האנשים אין אפשרות ליחידות לכל אחד, הוכיח לאדמו"ר הזקן, שזה סימן מלמעלה שהגיע הזמן להדפיסו.

וכך ניתנה רשות לשני רבנים – ר' שלום שכנא בן נח, אבי הצמח צדק, ור' מרדכי בן שמואל הלוי – להביא את הקונטרסים להדפסה בדפוס סלאוויטא שהיה בניהולם. וכדי שלא תהיה השגת גבול ולא קלקול על ידי זיוף, ניתנה הוראה שלא להדפיס את הספר במשך חמש שנים.

הסכמת הרב יהודה לייב הכהן

גם הרב יהודה לייב הכהן מתחיל בשבח אדמו"ר הזקן – איש אלקים קדוש וטהור חסיד ועניו… יושב בשבת תחכמוני, שישב בישיבת חכמים אצל הרב המגיד, ודלה מים מבאר מים חיים – מהרב המגיד ומבנו ר' אברהם המלאך – שלימד את סודות התורה על פי הבעל שם טוב. [עד אז לא היו ספרי חסידות, כי הבעל שם טוב והרב המגיד לא כתבו. את הספרים "כתר שם טוב" ו"צוואת הריב"ש" וכו' כתבו תלמידיו של הבעל שם טוב]. ומוסיף הרב יהודה לייב הכהן ואומר: וכעת ישמח ישראל בהגלות דברי קדשו. שאדמו"ר הזקן  מגלה ברבים את פנימיות התורה, כפי שהתגלתה בחסידות בתורת הבעל שם טוב, בדרך של הבנה והשגה, וזה בודאי משמח את הבעל שם טוב, ששמו ישראל, ואת כלל עם ישראל.

שתי ההסכמות מרמזות שהגיע הזמן לגלות את פנימיות התורה בניגוד לדעת המנגדים שאמרו, שעדיין לא הגיע הזמן לפרסם סודות אלה.

בהסכמה הראשונה, במלים: שנת פדותנו. ובהסכמה השניה, במלים: וכעת ישמח ישראל, ובציון השנה תקנ"ו שבגימטריא: פדותנו. ועוד, שבמלים: תקנ"ו – ראשי תיבות: תניא קטורת נשמה ורוח – ופדותנו יש רמז שהתניא הוא תרופה לנשמתו ורוחו של עם ישראל מחבלי משיח. כי ספר התניא הוא רפואה לכל המגפות של ימות המשיח. וכפי שכתוב באגרת הקדש כ"ו, שעל ידי לימוד ספר הזהר נצא מהגלות ברחמים. אלא שאין זה פשוט כלל ללמוד זהר – הבעל שם טוב אומר שלא ללמוד קבלה בלבד, כי בלימוד קבלה ללא פירושי החסידות יכולים להגיע לידי הגשמה. לפי שבקבלה מציירים משלים מהגוף, ואפשר להגיע למסקנות שהן היפך האמת, שכאילו הקב"ה יש לו גוף, ח"ו, וכיו"ב. במיוחד בדורנו שהחשך כפול ומכופל קשה ללמוד קבלה. לכן נתגלתה החסידות שמבוססת על כתבי האר"י ועל הזהר. והיא כוללת את כל הקבלה והרבה למעלה מזה. ואומר הרבי מה"מ שיל"ו: תורת החסידות היא בחינת פנימיות עתיק. וזהו שעל ידי לימוד תורת החסידות וההליכה בדרכי החסידות, כחות הטבעיים (של העוסק בחסידות) נעשים כחות אלוקיים (ראה ספר המאמרים מלוקט ו עמ' ע"א-ע"ב ובהמשך תער"ב עמ' תשע"ג).

ידוע הסיפור שהבעל שם טוב עשה עליית נשמה והגיע להיכלו של משיח, ושאל אותו: מתי יבוא מר? וענה לו המשיח: לכשיפוצו מעינותיך חוצה. (ראה אגרת הקדש הידועה של הבעל שם טוב נדפסה גם בכתר שם טוב בתחילתו ובספר המאמרים מלוקט ו עמ' ע"א ועוד). מכאן שלימוד פנימיות התורה, הוא הכלי וההכנה לביאת המשיח וטעימה מתורתו, וכמו שביום ששי לאחר חצות היום יש לטעום ממאכלי השבת, כך לאחר חצות האלף הששי יש לטעום מפנימיות התורה. ואמנם החסידות שצמחה גם מן הקבלה וכוללת אותה, בנויה כך שכל אדם יכול ללמוד אותה, בניגוד לקבלה שלא כל אחד יכול ללמוד. ספר התניא הוא התורה שבכתב של החסידות כמו ה"חומש" שהוא התורה שבכתב של נגלה דתורה. וכמו שהכל יכולים וצריכים ללמוד "חומש", אף "בן חמש למקרא". אפילו שאף אחד לא מבין חומש עד הסוף, כי לסודות המקרא אין קץ – כך כל אחד יכול וצריך ללמוד את ספר התניא, אף שיש בו עניינים ברומו של עולם, שאינם מובנים כל כך, אולם יש בו עניינים השוים לכל נפש. צריך גם לפרסם חסידות – לקיים חובת הפצת המעיינות: לכשיפוצו מעינותיך חוצה – מענה משיח להבעל שם טוב שעל ידי זה יבוא, כאמור. ולקיים מה שכתוב בזהר: בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר… יפקון ביה מן גלותא ברחמים (זהר ח"ג קכד ב). ולכן אומר רבי זושא, שעם ספר התניא יצאו לקראת משיח צדקנו, שממנו תבוא הגאולה.

בשתי ההסכמות מוזכרת פרשת "כי תבוא" כתאריך ההסכמה, ויש בזה גם כוונה פנימית, שעל פי תורת הבעל שם טוב, עם ישראל נקראים – ארץ חפץ. על פי פירוש חז"ל על הפסוק: והיה כי תבוא אל הארץ (דברים כו א) – למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה (בראשית רבה פרשה ה ז), שיש לה רצון עצמי לאלוקות. מדוע? כי עם ישראל הם עצם אחד עם "אין סוף", שלכן הם קרויים "בנים": בנים אתם לה' (דברים יד א). אמנם הנשמה מלובשת בגוף, ובחיי היומיום האדם מרגיש את גשמיותו וצרכי גופו. אולם כשמקיים תורה ומצוות באהבה ויראה, ובמיוחד כשלומד פנימיות התורה הוא מגלה את הרצון הפנימי של הנשמה. שהרי ישראל, התורה והקב"ה – כולא חד. כשישראל לומדים "גליא" הם מחוברים ל"גליא", וכשלומדים "פנימיות התורה" מתקשרים עם "פנימיות האין סוף", כי מגלים את "פנימיות הנשמה". לכן כל יהודי נקרא "ארץ חפץ". בדומה לאדמה שטמונים בה אוצרות יקרים, וכשחופרים בעומקה מגלים אותם. כך על ידי לימוד חסידות אפשר לגלות את הנשמה, חלק הוי' ממעל ממש הנסתר עמוק בגוף. שלימוד החסידות מעורר את ה"ארץ חפץ".

נוסף על כך,  בפרשת "כי תבוא" יש שלשים ושמונה קללות, שעל פי "נגלה" זה לא טוב. אולם על פי הזהר והחסידות כולן ברכות נפלאות. כי קללות שבתורה אינן קללות אלא ברכות נעלות מאד, ורק בלבוש חיצוני הן באות כהיפך הברכה. ומסופר בספר "היום יום", שרבינו הזקן היה הקורא בתורה. פעם אחת לא היה בליאזנא בשבת פ' תבוא, ושמע אדמו"ר האמצעי, קודם היותו בר מצוה, את קריאת הפרשה ממישהו אחר, והיתה לו עגמת נפש גדולה מהקללות שבתוכחה עד לכאב לב, עד שביום הכיפורים נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. וכששאלו את האדמו"ר האמצעי: הרי בכל שנה קוראים את פ' תבוא, ענה ואמר: כשאבא קורא, אין הם נשמעים קללות (ראה "היום יום" יז אלול). ועוד ידוע הסיפור על רבי אלעזר בנו של רשב"י, שביקש מחכמים שיברכוהו, ומה שאמרו לו נראה כקללות, וכשסיפר לאביו, רשב"י, פירש לו אביו שכולן ברכות (ראה מועד קטן ט ב). ובדומה לפסוק: ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (תחילת פרשת ראה), שמעורר תמיהה, איך יתכן שה' שהוא עצם הטוב נותן קללה?

אלא שעל פי פנימיות התורה, הברכה היא הנפש האלוקית והקללה היא הנפש הבהמית. שצריך להפוך את הרע שבנפש הבהמית לטוב, להפוך את הקללה לברכה. שעל ידי השכלה – לימוד חסידות בחיות, מגלים את ה"ארץ חפץ", עד שמרגישים את יוקר המצוות, ועל ידי עבודה –  ההתבוננות של תפילה, הופכים את הקללה לברכה.

הסכמת בני אדמו"ר הזקן

הסכמת בני אדמו"ר הזקן נוספה אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן. בני אדמו"ר הזקן מוסיפים לספר התניא כתבים נוספים, הם "אגרת  הקדש" הכוללת גם את "קונטרס אחרון"; שהם מכתבי התעוררות לתורה ויראת שמים ולצדקת ארץ הקדש, ויש בהם גם ביאורים לפנימיות התורה ומראי מקומות למה שכתוב בליקוטי אמרים, שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר (ירושלמי ר"ה ג ח). ולמעשה הם חלק בלתי נפרד מהתניא.

בני אדמו"ר הזקן מציינים בקשר לאגרת הקדש, שנשארו העתקות מכתבי קדש של אדמו"ר הזקן מפוזרים אצל התלמידים. ואם מוצאים בהן טעויות שלא יתלו את זה באדמו"ר הזקן אלא במעתיק. משום שכתבי היד של אדמו"ר הזקן עצמו תמו. הם גם מזהירים מהשגת גבול, העתקות או זיופים.

כל אחד מהבנים חותם בסוף ההסכמה ורושם את שמו ואת שם אביו ומוסיף תואר כבוד הראוי לאביו אך לפי ערכו הוא. כמובן כל התארים מדויקים, אך מעניין שרק האדמו"ר האמצעי מוסיף לאביו את התואר: קדוש ישראל  ללמדנו, שהם אנשים גדולים ואמיתיים בעצם, ו"מתוך שאמיתיים הם לא כזבו". מצד אמונה, כל אחד יכול לשבח אדם גדול, אף שהדברים לא נקלטו אצלו במוחש ממש; אולם אנשים גדולים כמו בני אדמו"ר הזקן, מצד מעלתם רצו להגיד רק מה שהרגישו בודאי. ותואר כמו "קדוש ישראל", שמשמעו, "רבי" – קדוש ומובדל ונבחר, היחיד שבדור – יכול לומר רק בנו השני של אדמו"ר הזקן, האדמו"ר האמצעי, שהיה בעצמו "קדוש ישראל", שידע זאת מהכרת עצמו. ואילו אנו איננו יודעים מה זה "רבי", ואפילו בני אדמו"ר הזקן גם הם לא ידעו מה זה "רבי" – "קדוש ישראל", לכן לא כינוהו בתואר זה, שהרי אילו ידעתיו הייתיו (מאמר החכם בס' העיקרים מ"ב ספ"ל).

הקדמת המלקט

הקדמת ספר התניא המסבירה את מטרת חיבור הספר ונחיצותו כתחליף ליחידות, היא חלק מהספר. לכן הורה הרבי הקודם, הרבי הריי"ץ, ללמוד בעל פה את שנים עשר הפרקים הראשונים של ספר התניא כולל הקדמה זו.

לפי הכותרת "הקדמת המלקט" – אדמו"ר הזקן כביכול רק "מלקט" ולא "מחדש". ההקדמה הפותחת בברכה היא אגרת שלוחה לאנ"ש להסביר את חשיבות הספר. אדמו"ר הזקן מציין, שאינה דומה שמיעת דברי מוסר לקריאה בספרים, אף בקריאת ספרי מוסר טובים, שנכתבו על ידי צדיקים קדושים. לפי שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי הבנת ותפיסת שכלו, ואם דעתו ולבו מבולבלים, לא יוכל לראות את האור המתוק בספרים גם אם זה אכן מתאים לו. ונוסף על כך, אולי זה לא מתאים לו, כי לכל אדם יש סדר העבודה המתאים לו.

ולכן, אותם ספרי המוסר הבנויים על פי שכל אנושי, ולכן בודאי אינם שוים לכל נפש, כי אין כל השכלים והדעות שוות. כל "שכל" מתעורר ומתפעל ממשהו אחר. ומכיון שיש ששים ריבוא נפשות בישראל השונות זו מזו, לכן יש גם ששים ריבוא שכלים ודעות שונים זה מזה. זוהי הסיבה שמברכים: ברוך אתה ה'… חכם הרזים, כשרואים ששים ריבוא מישראל. כי רק ה' הוא "חכם הרזים", יודע נסתרות, ומכיר את כל היהודים, שאינם דומים זה לזה בפנימיותם. אמנם חכם גדול וכללי בכל הדעות ובכל החכמות, כמו יהושע בן נון, שנאמר עליו: איש אשר רוח בו (במדבר כז יח), יכול לתת עצה לכל אחד. וכמו שפירש הספרי, שיכול להלוך לפי רוחו של כל אחד. משמע, שיש מציאות של חכם גדול שנכללו בו כל הדעות (על פי פירוש הרמב"ן לספרי). וזהו עניינו של ספר התניא.

אף ספרי המוסר הבנויים על פי מדרשי חז"ל, ולא על פי שכל, אינם שוים לכל נפש. אמנם יש בהם רוח הקדש כי הם דברי תורה, והתורה וה' הם דבר אחד, וכל נשמות ישראל מתקשרים בתורה השיכת להם והמקשרת אותם לה'. ואף על פי שיש לכל יהודי חלק בתורה, זה מקשר אותו לה' רק באופן כללי. ואף אם הם מספקים את ההוראות והעצות הפרטיות השיכות לכל אחד ואחד, לא כל אדם זוכה למצוא את מקומו הפרטי שבתורה.

ואפילו בענייני נגלה יש מחלוקות בין תנאים ובין אמוראים לפי שרש נשמותיהם. החילוקים נובעים מהמדרגות והבחינות השונות בנשמות: יש מי ששרש נשמתו בחינת חסד, יש בחינת גבורה וכיו"ב. אף על פי כן אלו ואלו דברי אלקים חיים שכל דבריהם אמת – כל דבריהם דעת תורה. אם כי יש פסק הלכה אחד. זה ההבדל בין שם הוי' לשם אלקים. "אלקים" הוא מקור ההתחלקות, קשור לספירת הבינה – אם הבנים. לכן חילוקי הדעות נמשכו מצד ספירת הבינה, וכלן דברי אלקים חיים. ואילו שם "הוי'" קשור בחכמה שלמעלה מהתחלקות – הוי' בחכמה, כמו שכתוב: ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט). וכמו שנאמר על דוד: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל והוי' עמו (שמואל א יח יד), שההלכה כמותו. ההלכה אחת!

ואם במצוות מעשיות דרכי עבודה שונות ואלו ואלו דברי אלקים חיים, על אחת כמה וכמה בעניינים הנסתרים – הנסתרות לה' אלוקינו (דברים כט כח), שהרי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א טז ז) – שהן אהבה ויראה שבמוח ובלב. בעבודת ה' הנסתרת בכחות הנפש: השכל והרגש, הרבה יותר קשה לתת הוראות פרטיות השיכות לכל נפש, מאחר שיש ריבוי של מדרגות, וכל אחד צריך לעבוד את ה' לפום שיעורא דיליה – לפי מה שמשער בלבו. שלפי ה"שער" שפותח בלבו, כך תאיר השגת מוחו בלבו. כמו שמסביר הזהר הקדוש את הפסוק: נודע בשערים בעלה (משלי לא כג), שהקב"ה מתגלה ונודע לכל אחד מישראל על פי מדרגתו.

לפי על האמור, לכאורה אי אפשר לתת מענה בספר. אלא שבכך הפליא אדמו"ר הזקן לעשות שכתב את ספר התניא, ספר השוה לכל נפש, שבו ועל ידו ימצא כל אחד את מקומו בעבודת ה' הפרטית הקשורה אליו. ואף שבדרך כלל אין להחליף הדרכה אישית בשום ספר, ספר התניא יוצא דופן מכלל הספרים, שיכול להיות תחליף להדרכה אישית ויחידות.

זאת משום שהרבי פונה בדבריו ליודעיו ומכיריו – שלכל אחד יש דברים פנימיים שמסתיר מזולתו, אף מידידיו הקרובים אליו ביותר, ומגלה רק לרבו ב"יחידות". הרבי מודיע שספר זה מיועד להם, ולא רק להם אלא לכל יהודי בכל הדורות העתידים לבוא, שילמדו בספר התניא, שגם הם נכללים ביודעיו ומכיריו. וכמו שאמר הרבי הרש"ב נ"ע, שלימוד התניא, משמעו לדבר עם אדמו"ר הזקן. כי הוא נשמה כללית, שכל הנשמות כלולות בו, ולכן הוא מכיר את כולן.

אדמו"ר הזקן מדבר אל כל אחד ואחד פנים אל פנים, וכמו שהוא מציין: לשוני עט סופר. אף שהכניס דבורו בכתב, ניתן בו כח כאילו שומעים את הדברים מפיו. כי אדמו"ר הזקן, בעל נשמה חדשה וכללית, שהכניס את כל כחותיו בספר התניא במסירות נפש רבה. תוכן הספר – שמפי ספרים ומפי סופרים, כאמור בדף השער – כולל תשובות על שאלות רבות ועצות רבות, המתאימות לכל אחד לפי ערכו. ומכיון שאין זמן לענות לכל אחד פנים אל פנים, וגם השכחה מצויה, לכן יש בספר תשובות על כל השאלות שיכולות להתעורר בעבודת ה', שבהם ימצא הקורא מרגוע לנפשו. וממילא אין צורך להיכנס ליחידות.

עם זאת מציע אדמו"ר הזקן למי שדעתו קצרה ומתקשה בהבנת התניא, שידבר לפני גדולים – תלמידי חכמים או רבנים שיהיו המשפיעים שלו ויעזרו לו להבין את מה שכתוב בתניא ויורוהו את הדרך המתאימה לו בעבודת ה'. ולכן הוא פונה גם לחכמים ולמורים, שלא יתנהגו בשפלות של שקר, ויגידו שאינם מבינים. כי כמו שאסור למנוע אוכל ממישהו רעב, כך אסור למנוע את המזון הרוחני מתלמידים שרוצים ללמוד. והוא מבטיח, שמי שעוזר ברוחניות, נעשים לבו ומוחו זכים אלף פעמים ככה (תורה אור בראשית א ב; ליקוטי תורה שלח לז א). הצמח צדק העיר על כך, שאין זו לשון גוזמה, ומובטח למסייעים ברוחניות, שילמדו בשעה אחת, מה שאחרים לומדים באלף שעות. כי מאיר עיני שניהם ה' – ה' מאיר פניו גם למשפיע וגם למקבל, באור שלמעלה משניהם. ואור פני מלך נותן חיים. כל זה נוסף על העובדה, שהקשר שבין משפיע ומקבל יוצר מצב של שתי "נפשות אלוקיות" נגד "נפש טבעית" אחת ("היום יום" כ טבת). ומסיים אדמו"ר הזקן בברכה, שה' יזכנו לימים שלא יצטרכו ללמד זה את זה, כי כלם ידעו אותי (ירמיה לא לד). אך כל זמן שמשיח לא בא יש עניין של משפיע ומקבל.

בסוף ההקדמה אדמו"ר הזקן מודה למדפיסים החשובים שטרחו כל כך להדפיס את הספר, כשהם נקיים מכל פסולת ומוגהים היטב. ומזהיר מהשגת גבול, שזהו איסור מפורש בתורה, ולא רק מנהג מקומי. ובכל אופן אוסר להדפיס את הספר למשך חמש שנים.

אדמו"ר הזקן

אדמו"ר הזקן, "איש אלוקים" נשמה חדשה, נשיא דורו, שמו שניאור מעיד על גדולתו: שני אור – בעל השלחן ערוך, נגלה דתורה, ובעל התניא, פנימיות התורה. את גדולתו של אדמו"ר הזקן לא ניתן לתאר. מסופר ב"היום יום": בהיות אדמו"ר הזקן בן תשע שנה למד חכמת ההנדסה והתכונה. בן עשר סידר לוח על חמש עשרה שנה. בהיותו בן חמש שנים נזדמן שלמד ברבים הל' קידוש החודש להרמב"ם, ולא מצאו הגאונים, שהיו באותו מעמד את ידיהם ורגליהם בבית המדרש ("היום יום", ז שבט). זהו סיפור אחד וקצר על אדמו"ר הזקן, אם כי רבים ונפלאים הסיפורים, ואין זה מקומם. גם מכל הסיפורים הנפלאים הידועים עליו, עדיין לא נדע את גדולתו. לנו לא נותר לנו אלא ללמוד את חיבוריו ובמיוחד את ה"שלחן ערוך" ואת ספר ה"תניא".

סיפור – מתנגדים מגלים את מעלת ספר התניא

ונסיים מבוא זה בסיפור – סיפר כ"ק הצמח צדק: בתחילת התגלות ספר התניא, בעת המחלוקות הגדולות שהיו אז, הנה באחת מערי המבצר של המנגדים הגדולים נגד שיטת חב"ד והתניא בקהילה קדושה של יראים ושלמים קרה מעשה נורא ונפלא מאד.

שני אברכים מצויינים ומפורסמים כששמעו על השיטה החדשה שמקורה בספר התניא, ושהיא הולכת ומתפשטת עד שיש "חשש" שתכבוש את העולם… נגע להם הדבר עד עצם הנפש!… להיותם קנאים גדולים, נתעוררו שניהם למען הצלת עם ישראל לטכס עצה מה לעשות כדי לעצור את דרך החסידות. בהיותם יראי שמים אמיתיים התפללו לה' שיהיה בעזרם. והיות שלשני אנשים בלבד אין די כח לתעמולה רצינית כזו, עלה בדעתם לצרף אליהם עוד שמונה אברכים קנאים, כדי להגיע למנין אנשים. שהרי כל דבר שבקדושה דורש מניין וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם (סנהדרין לט א). ואכן הם אספו עוד שמונה קנאים שהסכימו להילחם אתם מעומק לבם, וביחד החליטו לעבור על ספר התניא בעיון רב, לחקור ולדרוש היטב את הפירוש האמיתי של כל תבה ואות, כדי למצוא את כל הדברים שאינם נכונים לפי תורתנו הקדושה, ואחרי זה לפרסם זאת לגדולי הדור ולכלל ישראל.

מיד קבעו זמן ומקום ללימוד בישוב הדעת גדול ובעמקות נפלאה כל עניין ופרט. רק החלו ללמוד פרק א, פרק ב ופרק ג של "ליקוטי אמרים", נרגש שינוי על פניהם, והיו מביטים זה בזה אך בשתיקה מוחלטת. ובכל פרק ופרק היו פניהם משתנים יותר ויותר, אבל דבר זה לא היה מובן אפילו להם עצמם. לפעמים היה נראה על פניהם ב' הפכים תענוג וגם צער.

כשהגיעו לפרק יב הרגישו הסובבים אותם שהאברכים סובלים קשיים גדולים בפנימיות נפשם, עד שכמה מהם לא היו יכולים לשבת רגועים במקומם. הם היו קמים ויושבים כל הזמן לסירוגין מרוב התפעלות בלתי רגילה. אבל לא אמרו מלה – לבא לפומיה לא גליא – אף אחד מהם לא דיבר על זה עם חבריו. כשהגיעו לפרק יח כבר ראו כולם, שמשהו לא פשוט מתרחש כאן. היה נראה על פני האברכים שהם מצטערים מאד, אבל אף אחד לא הבין ממה נבע צערם העמוק. כשסיימו ללמוד את פרק יח, פתאום הפסיקו כולם ללמוד והסתכלו זה על זה בהסתכלות עמוקה נפשית זמן ארוך. ופתאום שני האברכים הראשונים לא יכלו להתאפק עוד, ופרצו בקול רועד בבכיות עצומות, ולאחר כמה רגעים פרצו גם שאר האברכים בבכיות עצומות, עד שכולם בכו בכי ממושך. בעת ההיא נפל פחד גדול על כל הסובבים אותם, כי לא הבינו מה קרה להם, אבל כולם ראו והרגישו שאצל כולם לב אחד בוכה.

בשלב זה פתח אחד מהאברכים הראשונים את פיו בקול בכי מר וקורע לב באומרו: טעות גדולה היתה בידינו בכל מה שזממנו לעשות נגד התניא ושיטת החסידות החדשה. אנו מתחרטים חרטה גמורה על מחשבתינו הרעה, אבל לא אשמים אנחנו, כי האמת היתה רחוקה מאתנו, ובחושך הלכנו כל הזמן. והלואי והיינו מחליטים החלטה זו לפני הרבה שנים. כי אז היינו באים לאמת האמיתית לפני זמן רב. עד עכשו חיינו מצד אחד שאינו צד הקדושה. אך בסופו של דבר, בפעם זו האחרונה – אנו חשבנו לרעה והאלוקים חשבה לטובה. וב"ה שמתוך תורה שלא לשמה, אנו באים עכשו בעזהי"ת לתורה לשמה. ספר התניא הוא קודש קדשים, מלא אוצרות אלוקיים, סודות עמוקים ונפלאים בלי סוף. בו גנוזים ורמוזים עניינים העומדים ברומו של עולם מלובשים בשכל אנושי המובן לכל, כפי שראינו והרגשנו מיד בתחילת הלימוד בפרקים הראשונים של הספר.

כאשר סיים האברך הראשון את דבריו, פתח האברך השני ואמר בדמעות: אין ספק כי המחבר שגילה ספר קדוש זה הוא צדיק גמור, מקובל אמיתי, בעל רוח הקודש שלם. וכל דבריו הם גחלי אש שניתנו מסיני. יש בספר הוראות עמוקות מאד בעבודת ה' ובדרגות גבוהות, הן בבחינת סור מרע והן בבחינת ועשה טוב. ונכון הדבר מאד ששמענו עליו, שהוא נשמה חדשה בעולם. כי כנראה שלחבר ספר רם ונישא כל כך, יכולה נשמה כזו דוקא.

ושוב המשיך האברך הראשון: יהודים, למה יש אצלנו התנגדות לספר טהור וקדוש כזה?!… איך יתכן שטרם ניסינו לטעום וללמוד בספר התניא ולראות את האור כי טוב הגנוז בו, כבר התחלנו לחלוק עליו ובתוקף כה גדול?!… ה' יכפר בעדנו! יהודים, בואו חשבון – בואו נחשוב חשבונו של עולם אמיתי!… איפה קיום הציווי: ודרשת וחקרת ושאלת היטב (דברים יג טו) – בפרטיות כל העניינים של השיטה החדשה הזאת לפני שהתחלנו לחלוק עליה?!… אין זאת אלא שניתנה רשות לשטן להעלים ולהסתיר אפילו על האמת המוחלטת והגלויה לעין כל שבתורה, ובפרט על פנימיות התורה – נשמתא דאורייתא.

אחרי כל זה המשיכו כל מניין האברכים בשיעור הקדוש בספר התניא, ומזה נתפשטו עוד שיעורים בקהילות שבערים סביבותיהם.

מעשה נורא ונפלא זה שמניין אברכים מצויינים המפורסמים כקנאים גדולים נגד התניא וכל שיטת חב"ד נתהפכו פתאום מן הקצה את הקצה, על ידי שלמדו תחילה בתניא כדי לקנטר, נתפרסם מיד ועשה רעש גדול בין הקהילות בכל הסביבה כולה. כמה מזקני הקנאים ניסו להשקיט את כל העניין, כי ראו בזה סכנה גדולה, אבל לא עלתה בידם. כי מיד נצטרפו לאברכים אלה מאות צעירים יראי שמים פנימיים מהעיר ומהסביבה כולה, שגם הם קבעו שיעורים בספר התניא במקומות מושבותיהם.

ולא עוד אלא שלאחר זמן קצר התחילה התעוררות גדולה אצל האברכים לנסוע אל אדמו"ר הזקן, והחלו לנסוע קבוצות קבוצות לקבל ממנו הוראות בעבודת ה' פנימית והתקשרו אליו כחסידים נאמנים. ומהם נעשו עובדי ה' אמיתיים ומשפיעים גדולים בתניא וחסידות.  

וסיים הצמח צדק: בסיפור נורא זה רואים שהפעם היצר הטוב הצליח לרמות את היצר הרע. והלואי שכולם ילמדו תניא באיזו דרך שתהיה, וכבר יבוא משיח צדקנו ברחמים (על פי "תניא קדישא וכחו האלוקי" לרב משה שי' ניסילעוויטש עמ' 97-100).