ספר התניא הוא תורה שבכתב של פנימיות התורה.

לתורה כמו לכל נברא יש גוף ונשמה, חיצוניות ופנימיות, נגלה (=פשט) וסוד. הסוד, שהוא פנימיות התורה, נעלה מן הפשט באין ערוך. שהוא תורתו של משיח, ועתיד להתגלות בשלימות על ידי משיח. ועל כך נאמר: תורה שאדם למד בעולם הזה, הבל היא לפני תורתו של משיח (קהלת רבה פי"א ח').

תורת החסידות, היא החידוש של הדורות האחרונים, בה התגלתה פנימיות התורה, פנימיות הנשמה ופנימיות האלוקות – חשף ה' את זרוע קדשו (ישעיה נב י). הבעש"ט פרץ את הגבול שבין הפנימיות לחיצוניות, ועל ידי כך הוציא את הפנימיות החוצה, וגילה את עצם הנשמה. ועוד הגדיל לעשות אדמו"ר הזקן שהביא את תורת החסידות בהרחבה ובשלימות – בחסידות חב"ד בדרך של הבנה והשגה, על ידי שהחדיר את הגילוי האלוקי נשמתי הזה אל תוך הכוחות הגלויים: השכל והרגש.

שאלו פעם את הרבי הריי"ץ, מה חידשה חסידות חב"ד? הרבי הריי"ץ לקח פנס והאיר על תמונה ואמר, זה מה שחידשה חסידות חב"ד. כלומר: חסידות חב"ד מאירה, מבארת ומסברת ענינים פנימיים בתורה. ואכן, חסידות חב"ד – הכוללת את ספר התניא שהוא תורה שבכתב של פנימיות התורה; וכל תורת חב"ד של רבותינו נשיאינו, היא התורה שבעל פה של פנימיות התורה – מבארת ומסבירה, ובמילא מגלה, את הטמון והמרומז בתורת הבעש"ט ותלמידיו, ובפנימיות התורה בכלל (אד"ש באג"ק חי"א עמ' קלב-ג).

חסידות חב"ד פותחת שערי היכלי חכמה ובינה, להכיר את ה' בהשגה שכלית, ומעוררת רגשי הלב להתפעל בהרגשת הלב המחוייבת מהשכלה זו, ומורה דרך אשר כל אחד ואחד לפי רמתו יכול לגשת אל הקודש לעבוד את הוי' במוחו ולבו (על פי "היום יום" י"ח כסלו). 

הרבי מלך המשיח שליט"א הזכיר כמה פעמים את דברי הזוהר: בשנת שש מאות שנה לחיי נח… נבקעו כל מעינות תהום רבה (בראשית ז יא; ליקוטי שיחות חט"ו פ' נח) – שבאלף הששי ייפתחו כל שערי החכמה העליונה ושערי החכמה התחתונה ויתכונן העולם להיכנס לאלף השביעי, כמו שאדם מכין את עצמו ביום הששי להיכנס ליום השבת. ואכן התגלתה החסידות, שהיא פירוש לקבלה והרבה למעלה מזה. ולא עוד, אלא שגילוי פנימיות התורה הולך ומוסיף מדור לדור על ידי רבותינו נשיאינו. בפתיחת שערי החכמה התחתונה רואים בגשמיות ובמוחשיות עניינים שפעם היו נחשבים למעלה מהשכל, כמו למשל, היכולת לשמוע ולראות מקצה העולם ועד סופו. שעל ידי זה רואים במוחש ובגלוי את אחדות ה'.

ואכן, שתי סבות עיקריות לחובת לימוד חסידות בימינו:

א) כיון שבעקבות משיחא הולך ומתגבר החושך ביותר, יש צורך לבטל ולהאיר חושך גדול זה על ידי אור גדול ביותר.

ב) כיון שמתקרבים לימות המשיח שאז יהי' שלמות הגילוי דפנימיות התורה, צריכה להיות הכנה מעין זה על ידי הפצת המעיינות החוצה (הרבי, תורת מנחם ב' עמ' 41; ליקוטי שיחות ח"כ וח"ל ליט כסלו).

לימוד סוד התורה מגלה את סוד הקץ וממילא באה הגאולה. לימוד סוד התורה מקרב את המשיח. שהרי ידוע מענה משיח צדקנו להבעש"ט, שיבוא לכשיפוצו מעיינותיך חוצה, יפוצו דוקא. שמזה מובן ופשוט גודל החוב והאחריות של כל יהודי שה' חננו בהשפעה על זולתו. יפוצו מעיינותיך חוצה הוא התוכן דביאת המשיח וגאולת השכינה ובני ישראל, כי התוכן דהפצת המעיינות חוצה הוא שמתגלה בעולם ידיעת אלוקות, וככל שנוספת ידיעת אלוקות בעולם, הולכים ומתקרבים יותר ל"אותו הזמן" הוא ימות המשיח… כשעסק כל העולם הוא רק לדעת את ה'. ולא זו בלבד שהעולם לא יסתיר על אלוקות, אלא אדרבה, העולם יהי' מכוסה לגמרי "בדעה את ה'", ועל אחת כמה וכמה שבני ישראל יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם… (ספר השיחות ה’תשנ”ב, ח"א עמ' 169).

ומכאן הקשר בין לימוד פנימיות התורה לבין הגאולה, שהצד השווה שבהן ששתיהן סוד. וכשם שהסוד והנגלה אינם מחוברים כאן בארץ למטה, כך אינם מחוברים למעלה. וכאשר יהיה חיבור ביניהם בארץ, יהיה חיבור ביניהם למעלה, שהרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (כשיש התעוררות למטה יש התעוררות למעלה), ועוד שהסוד של עם ישראל והפנימיות שלו הוא תכלית הטוב. וממילא כשיהיה איחוד בין הסוד הפנימי לנגלה החיצוני כאן בארץ, אז יתגלה סוד הקץ ותבוא הגאולה.

אם כן, עניינה של החסידות הוא משיח וגאולה, וכמו שמסביר הרבי, החידוש של משיח הוא גילוי פנימיות התורה (שיחת אחרון של פסח ה’תשמ”ו). שחסידות הוא כתר התורה, וזהו עניינו של משיח, לכן הוא עוסק בהפצתה חוצה עוד בתקופת הגלות, כהכנה להתגלותו בפשטות:

וזהו גם הטעם להפצת כתרה של תורה, פנימיות התורה, ובאופן ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", עניינו של מלכא משיחא, עוד לפני ביאתו וגילויו בפשטות (הרבי, התוועדויות שיחת וא"ו תשרי ה’תשמ”ח ח"א עמ' 119).  

לעתיד לבוא תתגלה היחידה שבנפש, שהיא עצם הנשמה, על ידי לימוד החסידות, פנימיות התורה, שהיא תורתו של משיח, וזהו עיקר עניינו של משיח. על כן יהיו חיים נצחיים. וכמו שמסביר הרבי, שעתה יכולה להיות מציאות של היפך החיות אך ורק משום שהדביקות וההתקשרות עתה לאלוקות אינם בגילוי… ולעתיד לבוא זה יהיה בגילוי ובשלימות… ויתגלה שגם העלם החיות שהיה בזמן הגלות היה רק זמני, ובחיצוניות בלבד (ליקוטי שיחות ח"ו עמ' 184).

וכפי שאומר האדמו"ר האמצעי: שזהו שורש ענין קבלת שכר דלע"ל בהיגלות לישראל מפנימיות סודות התורה, שהיה סתום וגנוז בפנימית העדן העליון, שהוא בחינת פנימית ועצמות התענוג והשעשועים העליונים שבעצמות אור אין סוף, שמאיר בפנימית עתיק יומין והוא פנימית ועצמות העדן דעליו נאמר: עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו (נר מצוה ותורה אור עמ' 182). דהיינו, גילוי סודות התורה הוא גילוי העדן עצמו בפנימיותו – לא מדובר ב"גן עדן" אלא ב"עדן" עצמו, כי "גן" לחוד ו"עדן" לחוד. וה"עדן" הוא בחינת התענוג העליון. ולכן עצם גילוי הסוד, הוא עניין השכר שהובטחנו שנזכה בו לעתיד לבוא.

לכן עכשיו בסוף תקופת הגלות רק מתחילים לטעום מתורתו של משיח, וזהו מעין והכנה לגאולה העתידה:

הנה בזמן הזה בערב שבת הרי הפסק דין בשולחן ערוך שבערב שבת צריכה להיות הטעימה מכל תבשיל ותבשיל דשבת – טועמי' חיים זכו. ואם כן צריכה להיות עתה הטעימה מהגילוי דבחינה של תורה שיתגלה לעתיד לבוא היינו ההבנה וההשגה בפנימיות התורה (ספר המאמרים מלוקט א עמ' תס"ב)

ואכן חסידות חב"ד היא ענין לכל אחד ואחד, דהיינו לכל יהודי ויהודי. דבר זה הדגיש אבי חסידות חב"ד, אדמו"ר הזקן, וכפי שמסביר הרבי פעמים רבות: שתורת חסידות חב"ד אינה ענין השייך לחוג או מפלגה מיוחדת, כי אם נחלת כל ישראל… עתה הגיע הזמן לכך, היינו, שתורת החסידות היא נחלת כל ישראל בפועל ובגלוי (הרבי, התוועדויות ה’תשמ”ז ח"ב עמ' 239).

ונזכה כלשון קדשו של הרבי: ועל ידי ו"יפוצו מעינותיך חוצה" פרסום והפצת מעיינות החסידות, בכל מקום ומקום, עד שיגיעו גם חוצה – נזכה בקרוב (כהבטחת מלך המשיח להבעש"ט) לקאתי מר דא מלכא משיחא. שאז יקויים היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" ובמהרה בימינו ממש ("ליקוטי שיחות" כרך ל, שיחת יט כסלו).

מכאן חשיבותו, מעלתו וסגולתו של ספר התניא. וכמו שאמר ר' לוי יצחק מברדיטשוב על ספר התניא: איך אפשר להכניס אלקים גדול כל כך בספר קטן כל כך?! ורבי זושא אמר, שעם ספר התניא יצאו לקראת משיח צדקנו, שממנו תבוא הגאולה. וכדברי הרבי הריי"צ שאמר, ספר התניא הוא תורה שבכתב בתורת החסידות (=פנימיות התורה), והלימוד בו כלימוד חומש. וכמו חומש, שלומדים בו גדולים וקטנים, ואף בן חמש שנים למקרא, וכל אחד מבין לפי ערכו, ואף אחד אינו מבין באמת, שהרי התורה היא שעשועי המלך בעצמותו. כך צריך כל אחד ללמוד תניא לפי ערכו.

מכאן ברור שצריך לקרוא תניא וללמוד אותו בהתמדה. ולנסות להבין עד כמה שאפשר, כל אחד לפי רמתו. ומכיון שאינו ניתן להבנה והשגה ממש, יש ללמוד פרקים ממנו בעל פה ובמיוחד יב פרקים ראשונים, כפי שהורה הרבי הריי"צ, וכמו כן, פרק לב ותחילת פרק מא, כפי שהורה הרבי מה"מ.