מעלת אהבה כרשפי אש על אהבה כמים

הספירות נחלקות לשלשה קוים: ימין, שמאל ואמצע. ולכל אחד מקוים אלה שייך סוג אחר של אהבה: קו הימין שבספירות – חכמה, חסד ונצח – הוא בחינת כהן איש חסד. הכהנים הם מצד הימין, מצד אור אהבה וחסד, אהבה כמים, ועל ידי עבודתם באהבה מרעותא דלבא, ממשיכים אור אין סוף בקו הימין. שהכהן הוא שלוחא דרחמנא (קידושין כג ב) – שליח ה' להעביר את ההשפעה מה' לאדם מלמעלה למטה. לעומת זאת, לויים ממשיכים אור אין סוף מצד קו השמאל – בינה, גבורה והוד – אהבה כאש מלמטה למעלה.

כל הבחינות והמדרגות של האהבה המסותרת הנזכרות בפרקים הקודמים (מג-מט) הן בתנועה חיובית מצד הימין, בחינת כהן איש חסד, ונובעות מרצון ותשוקה של היהודי להידבק באלוקיו, (או שהאלוקות תהיה בהתגלות נפשו). לכן אהבה מבחינות ומדרגות הנזכרות לעיל מחייבת לימוד תורה וקיום מצוות, שזוהי הדרך להידבק בה' כגמול עלי אמו (תהלים קלא ב). לעומת זאת, בפרקנו לא מדובר על אהבה, שעניינה השתוקקות להידבק בה', אלא באהבה חזקה יותר שעניינה צמאון ותשוקה לאלוקות עד כלות הנפש עד כדי יציאה מהכלים על מנת להסתכל ביקרא דמלכא – התנתקות מהגבלות הגוף ומעניינים הקשורים לגוף כדי לעלות ולהתכלל באור אין סוף. בדומה לאש שרוצה להיפרד מהפתילה ומהעצים כדי לעלות ולהידבק בשרשה ביסוד האש שתחת גלגל הירח (פי"ט). ואמנם תכלית האהבה היא ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואהבה זו של כלות הנפש, שהיא בתנועת "רצוא" ויציאה מהגוף, אינה יכולה להביא לידי לימוד תורה וקיום מצוות באופן ישיר, אלמלא הידיעה, שהכוונה העליונה בירידת הנשמה לעולם היא, שהנשמה תתלבש בגוף כדי להמשיך אלוקות כאן למטה בעולם הזה, דבר המחייב את הנשמה להמשיך בתנועה הפכית, תנועת "שוב", היינו, לחזור לגוף ולקיים תורה ומצוות כדי לבצע את הכוונה העליונה.         

אהבה מסטרא דימינא – מקו הימין, בחינת כהן איש חסד, נקראת כסף הקדשים.  

כסף מסמל את בחינת החסד – אהבה בבחינת כהן איש חסד. שכסף עניינו כיסופים – וכמו שכתוב: נכסוף נכספת לבית אביך (בראשית לא ל). נכספת פירושו, חמדת. וכמו: נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד ג), למעשה ידיך תכסוף (איוב יד טו). דהיינו, כיסופים, פירושו, חימוד של דבר – או שמתקרבים אליו או שמקרבים אותו. (שזהו גם עניינו של הכסף הגשמי, ומכאן שמו).

קדשים מלשון מקדש, כי "כסף הקדשים" הוא הכסף שהביא עם ישראל לה' לבית המקדש והוא שיך לכהנים (מלכים ב יב ה).

קדשים מלשון קדש, ו"קדש" הוא בחינת "חכמה". שכל בחינות אהבה רבה נקראות "כסף הקדשים", בין אם הן באות מלמעלה ובין אם האדם מעורר אותן. כי כולן הן אהבה כמים, שאדם רוצה להמשיך אליו את אור ה' מחכמה עילאה וכמו שנאמר: נכסוף נכספת לבית אביך (בראשית לא ל), ש"חכמה" נקראת "אב". ועוד שאהבות אלה הן ענפים מה"חכמה" ("קדש"), ומביאות לקיום תורה ומצוות הנמשכות מ"חכמה" ("קדש").

בדרך כלל כסף שהוא לבן מסמל חסד ואהבה, וזהב, שבדרך כלל הוא אדום (אף שיש גם זהב לבן), מסמל את בחינת הגבורה – יראה. אלא שבאהבה עצמה – הכסף מסמל את בחינת המים וחסד שבאהבה, והזהב מסמל את בחינת האש והגבורה שבאהבה.  

אמנם גם הכסף היא מתכת יקרה. (ובנמשל:) גם אהבה כמים – אהבה בתענוגים – היא אהבה נעלית ביותר. כאשר האוהב קרוב לה' ומרגיש דביקות נפלאה ומאושר בקרבת ה' שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). אולם בזהב יש סוגים הנעלים מן הכסף. ובמיוחד זהב מסוג מסוים המנצנץ בניצוץ השובה את הנפש. ובלשון הזהר: נהיר ונציץ לעיינין – מאיר ומנצנץ לעינים, שהוא נעלה מן הכסף. (ובנמשל:) יש אהבה כרשפי אש הנעלית על אהבה כמים. שהיא מבחינת "גבורות עליונות דבינה עילאה" ועולה על כולנה באיכותה ובמעלתה על כל האהבות האחרות המוזכרות לעיל.

כלומר, אם בפרקים הקודמים (מג-מט) דובר על דרגות אהבה מבחינת כסף, בפרקנו מדובר על מעלת האהבה שהיא כמעלת הזהב המשובח מן הכסף. כי אחר שאדם עסק באהבות שבפרקים הקודמים, הוא חייב לעסוק באהבת ה' ברמת אהבה כרשפי אש מבחינת "גבורות עליונות דבינה עילאה". אהבה הנמשכת מהגבורה מצד קו השמאל, ומתבטאת בבינה. כי בניגוד למוח החכמה שהוא קר ולח, מוח הבינה חם ויבש. שני המוחות האלה מאירים בלב דרך שני הקנים – קנה וושט. מוח החכמה מאיר בחלל הימני שבלב שאין בו דם והוא בבחינת ביטול בתכלית; ולכן גם המדות, שמקבלות חיותן מהחכמה, הן בחשאי ובביטול מוחלט. לעומת זאת, מוח הבינה נמשך לחלל השמאלי שבלב המלא דם. וכשמתבונן בגדולת ה' מתעוררת בו התפעלות כרשפי אש.

[האהבה שבפרק זה היא בדיוק כמו האהבה דפרק מד וכמו שכתוב שם: כמ"ש לקמן. לעומת זאת, בפרק מג מדובר על "שלהבת העולה מאליה" במתנה מלמעלה, וכמו שכתוב שם: שלהבת עזה ולהב העולה השמימה. שזוהי דרגה נעלית יותר מהאהבה שבפרקנו, (שהיא אהבה כרשפי אש הבאה על ידי עבודה). וכמו כן, בסוף פרק ט מדובר על דרגה נעלית זו, ככתוב שם: אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא, אהבה שהיא בבחינת "כסף מזוקק שבעתיים", הגבוה גם מהזהב שבפרקנו, שזוהי דרגת הצדיקים].

באהבה כרשפי אש יש הרבה דרגות על פי ההתבוננות הקודמת לאהבה. אם זה מבחינת הרגשת הריחוק מאלוקות של בעל תשובה שהיה רחוק מאור פני ה' (פ"ז), או צמאון הנפש מאהבה שכלית לאחר שהתבונן בגדולת ה' המביאה לכלות הנפש שתכליתה תורה ומצוות (פ"ג). או השגה השיכת לנפש הבהמית, או שמתבונן באהבת המלאכים לה' – אהבה הבאה מלמעלה. אולם כאן יש חידוש – מכיון שהוסיף והתבונן בגדולת ה', נשמתו קלטה שהכל לפני ה' ית' חשוב לאפס – כולא קמיה כלא חשיב, ואז הוא מתלהב באהבה רבה ועצומה ולוהטת, עד שרוצה לצאת מגשמיות הגוף המגביל אותו, ורוצה להתבטל ולהיכלל ביקר תפארת גדולת ה', רצונו להסתכל ביקרא דמלכא. רצונו להתחבר עם הבלי גבול.

ואמנם הנשמה הנאחזת בגוף היא בתנועת "גבורה" ומגיעה לאהבת בכל מאדך בהתגלות הלב. היא בוערת כאש – ולא כאש של גחלת, שהיא פנימית ואין בה להבה חיצונית – אלא כרשפי אש, כשלהבת עזה העולה למעלה, ורוצה להינתק מהעצים והפתילה שנאחזת בהם. שטבע האש להימשך כלפי מעלה ולהיכלל בשרשה ביסוד האש שתחת גלגל הירח, כאמור. הנשמה חפצה לצאת ולהיפרד מכלי הגוף (=מהלב) ולעלות ולהיכלל באור אין סוף. אמנם אהבה זו נמצאת בהעלם ביסוד האש של הנפש האלוקית, אולם משם היא נמשכת רק על ידי ההתבוננות שמעוררת אותה, בדומה לניצוץ מגחלת שמתגלה רק על ידי ניפוח. ודוקא באהבה כזו מתאחד היהודי עם הקב"ה. שאהבה כמים (שבפרקים הקודמים) היא טבעית, וגם כשמתגלית היא קרה, כדוגמת אהבה טבעית בין אחים או בין הורים לבנים. בניגוד לכך, אהבה כרשפי אש היא כאהבה שבין איש לאשה.

באהבה כרשפי אש זו, כשרואה שהכל לפני ה' כלא חשוב, מתגבר יסוד האש שבנפש האלוקית, והנפש באה לידי צמאון. כמו שכתוב: צמאה לך נפשי (תהלים סג ב). ומצמאון גדול זה של אהבה כרשפי אש, ודוקא בגלל זה, הוא עולה לבחינת: חולת אהבה, כי מאחר שאינו יכול לרוות צמאונו, נהיה חולה. ומדרגה זו עולה לדרגה גבוהה יותר, היא דרגת כלות הנפש, שרוצה בעצם נפשו האלוקית להיכלל בעצמות אור אין סוף ממש. כמו שכתוב: נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד ג). שממדרגת "כיסופים" הגיע לכלות הנפש. שלעומת הצמאון הנובע מחיצוניות העצם – חיצוניות הרצון העצמי, הרי כלות הנפש היא מעצם הנפש, פנימיות הרצון העצמי, והוא בבחינת "רצוא". שיש לו רק רצון אחד לה', וכל שאר רצונותיו מתבטלים.

עבודת הלויים

אם כן, שרש עבודת הלויים היא מקו השמאל – בינה, גבורה והוד – אהבה כרשפי אש, הנמשכת מלמטה למעלה בבחינת "רצוא" שלמעלה מעבודת הכהנים – אהבה כמים, הנמשכת מלמעלה למטה בבחינת "שוב". אלא שהעולם כפי שהוא היום אינו כלי להכיל מדרגה זו של ה"גבורות", לכן היום הלויים טפלים לכהנים; אולם לעתיד לבוא כשהעולם יתעלה, הלויים יהיו כהנים והעיקר. (בדומה לבית שמאי שעבודתם בקו הגבורה, בניגוד לבית הלל שעבודתם בקו החסד. ולעתיד לבוא, כשהעולם יתעלה ויהיה כלי לקו הגבורה, ההלכה תהיה לפי בית שמאי). וכמו שמסביר האריז"ל את הפסוק: והכהנים הלויים (יחזקאל מד טו) לא כפשוטו, שהכהנים הם משבט לוי; אלא שהלויים של עכשו יהיו כהנים לעתיד. דהיינו, נשמת הלויים תתלבש בגוף הכהנים, שיוולדו לאבות כהנים, ואז הם כהנים על פי הלכה, ויתעלו בעבודתם שתהיה בבחינת גבורות. (ולא שהלויים ימלאו את תפקיד הכהנים, שהרי התורה לא תשתנה, ח"ו).

לפיכך עבודת הכהנים היתה בחשאי – במחשבה והרהור ורעותא דלבא. ואילו עבודת הלויים היתה בבחינת "רצוא" באהבה כרשפי אש, וביטאה את עלית השכינה למעלה ואת התשוקה וכלות הנפש להיכלל באור אין סוף ב"ה, ובבחינת "שוב" בקול רנה ותודה, בשירה וזמרה בפה, ובניגון ונעימה בכלים. גם בקולות העולים ויורדים של הניגון התבטא עניין ה"רצוא" ו"שוב" של הלויים. כל זה היה ביטוי לאהבה עזה כרשפי אש, הדומה לשלהבת היוצאת מן הבזק. וכמו שכתוב: והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל א יד). ומפרשת הגמרא: כמראה הבזק – כאור היוצא מבין החרסים (חגיגה יג ב) – הוא הלהב היוצא דרך נקבי הכלי ועשוי גונים גונים, שתמיד יוצא ונכנס (על פי רש"י שם). ותנועת המלאכים של "רצוא" ו"שוב" שיכת גם בנשמות ישראל.

איך לעורר אור אהבה כזה?

כדי לקלוט עניין זה היטב, יהודי צריך להעמיק ולקשר דעתו בה', ולמצוא את הטוב ואת האור הגנוז שבנפשו המשכלת. אהבה כזו – מקורה במקום עמוק מאד בשרש הנפש, מבחינת אותיות החקיקה שבנפש. (ההבדל בין כתיבה לחקיקה הוא, שבכתיבה יש דבר נוסף, שהדיו הוא דבר נוסף על הקלף, ואילו החקיקה היא מיניה וביה – החקיקה בדבר היא ממנו ובו). הנשמה בשרשה היא מבחינת אותיות החקיקה, וכשהיא מלובשת בגוף, היא בבחינת אותיות הכתיבה. ובניגוד לאהבה הנמשכת על ידי ההתבוננות השכלית, אהבה זו היא למעלה מטעם ודעת. לכן אי אפשר לבאר עניין זה היטב במכתב – אי אפשר לקלוט אהבה זו היטב ב"מכתב". אי אפשר לקלוט אהבה זו בהתבוננות בכחות הנפש המלובשים בגוף המוגדרים כאותיות הכתב, אלא רק בחלק הנפש שמחוץ ומעל לגוף. (וזוהי הסיבה שאי אפשר להסביר את זה בכתב, כי זה מעל אותיות הכתב).

אולם למרות ש"אהבה רבה" זו החקוקה בנפש אינה נולדת על ידי התבוננות שכלית בלבד, כל איש נלבב – שיש בו בשלימות עניין של "לב", ונבון – משתמש בכח הבינה, המשכיל כל דבר – משתמש בכח החכמה, ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו לה' – משתמש בכח הדעת ובתבונה שעולה ממנה בעילוי אחר עילוי, של"תבונה" אין מספר (=אין גבול). לאחר שהתבונן בגדולת ה', והשכילה נפשו בכך, ימצא את האור והטוב הגנוז שבנפשו המשכלת, באהבה שחקוקה בנפשו. כל חד לפום שיעורא דיליה – כל אחד לפי השיעור שלו, שכל אחד יכול לגלות ולקלוט אור אהבה כפי מדרגתו. יש מתפעל מהתבוננות זו ויש שמתפעל מהתבוננות אחרת. אלא שלזה, כמו לכל התפעלות של אהבה, צריך להקדים את יראת החטא, שאם אין יראה אין אהבה. צריך להקדים לאהבה זו יראה "תתאה", בחינת "סור מרע", כדי שלא יהיו עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלוקיכם (ישעיה נט ב). יראת חטא זו שלא לעשות היפך רצון ה', נובעת מיראת הרוממות. זוהי יראה טבעית – יראת ה' בעצם הקשורה בהרגש עצם האין סוף בנפש פנימה בהעלם – יראה המוסיפה אור וקדושה.

ה"רצוא" ו"שוב" בעבודה

עבודת ה' כוללת "רצוא" ו"שוב". שאהבת ה' בבחינת "רצוא" בלבד אין הגוף והלב יכולים להכיל. כי בדרגה זו האדם רוצה להיפרד מן הפתילה היא הגוף, ומצד שני, אינו יכול להתקרב לאור האין סוף, שהוא נפלא טמיר ונעלם. ואכן ההתפעלות שב"רצוא" היא נפלאה אך יש בה גם חסרון שיש בה בחינת "יש" – "יש מי שאוהב". ומכיון שיש בה גם הרבה אורות שמעל הכלים, לא נוכל על ידה בלבד לבוא לקיום תורה ומצוות, לכן יש להכניס את ה"אורות דתהו" ב"כלים דתיקון", צריך לחזור לכלים, וזהו בחינת ה"שוב".

השוב הוא יראת ה', התפעלות המתישבת בכלי הלב. המשכת אלוקות מלמעלה למטה בכלי התורה והמצוות – קבלת עול בביטול והכנעה לעשות את רצון ה'. ועל כך אמרו חז"ל: בעל כרחך אתה חי (אבות ד כב). אף שהתשוקה היא לצאת מהגוף, דהיינו, כלות הנפש וניתוק מהגוף – סדר העבודה הוא להימנע מזה ולשוב אל הגוף לקיים תורה ומצוות. על ידי זה ממשיכים את עצמות ה' ית' כאן למטה. לכן ה"שוב" נעלה יותר מה"רצוא". שתכלית הכוונה בבריאת העולם היא קיום תורה ומצוות, ותכלית האהבה אינה האהבה עצמה – תכלית האהבה אינה "רצוא" בבחינת "כלות הנפש", להיכלל בה' כנר בפני האבוקה בלבד, אלא "רצוא" שתכליתו היא ה"שוב", כמו: ואל אישך תשוקתך (בראשית ג טז) – כאשה המשתוקקת לקבל מבעלה את השפע. צריך להמשיך ולקבל את השפע, להמשיך ולגלות אלוקות. מכיון שכוונת ה' בבריאת העולם לעשות לו ית' דירה בתחתונים, יש להגביל את תוקף ה"רצוא" – את תוקף כלות הנפש, כדי לעסוק ב"שוב". וכמו שכתוב ב"ספר יצירה": אם רץ לבך שוב לאחד – אם הנפש האלוקית שבחלל הימני שבלב משתוקקת ומתגברת בתשוקתה ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש להשתפך אל חיק אביה, חיי החיים ב"ה, לצאת ממאסרה הגופני והגשמי לדבוק בה', באהבה בלי גבול, באופן של ריצה להתאחד עם ה'; אז צריך לשים לב להתבונן במאמר חז"ל: על כרחך אתה חי (אבות ד כב) – אתה חייב לחיות בניגוד לרצונך, אתה חייב לשוב מאהבתך ומכלות נפשך בשביל האחד. אתה חייב להחיות את גופך, כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים למטה, על ידי תורת חיים. שזוהי תכלית הכוונה העליונה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים, כדי לגלות אחדות ה' בעולם.

וכמו שכתוב בזהר הקדוש: למהוי אחד באחד (זהר ח"ב קלה א-ב) – שה"אחד" של קודשא בריך הוא, הקדוש והמובדל מן העולם, שהוא המדרגה העליונה ביותר יתגלה ב"אחדות" של העולם והמדרגה התחתונים ביותר – ספירת המלכות והעולם שאנו נמצאים בו. כלומר, שהיחוד ה"נעלם" בשמים יהיה בגילוי כאן למטה בארץ בעולם המגולה. דבר זה נפעל לא ב"כלות הנפש" אלא כאשר האדם נמצא בעולם הזה ומקיים תורה ומצוות. כלומר, התכלית היא לעסוק בתורה ומצוות ובאחדות ה' במשמעות ה' אחד, היינו, שצריך לפעול שה' – א והעולם שהוא ח – שבעה רקיעים וארץ וד רוחות העולם, יהיו דבר אחד. שהעולם יתאחד עם יחידו של עולם. (בניגוד לה' יחיד – שיש ה' ואין עולם).

וזהו שאומרים בקבלת שבת: לכה דודי לקראת כלה – כשנמצאים בבחינת כלה, מלשון כלות הנפש, "רצוא", אזי צריך לבוא מזה ל"שוב", היא העבודה להמשיך את הקב"ה כאן לעולם הזה – "לכה דודי", כעבודת "בני עליה" שעובדים לשם שמים, ל"צורך גבוה". ולא רק כדי לרוות את נפשם הצמאה לה'. ובזה מתבאר מאמר רז"ל: על כרחך את חי ועל כרחך אתה מת (אבות ד כב) וכו'. שאלה שני משפטים הנראים כסותרים זה את זה. אלא מכאן לומדים שלמעשה אדם צריך להיות בתנועת "רצוא" ו"שוב" תמידיים. מצד אחד, הוא צריך להיות בתנועת "רצוא" – כלות הנפש, ומצד שני, הוא צריך את תנועת ה"שוב" שאחרי ה"רצוא", היינו, לחיות בעל כרחו. להשלים את הכוונה העליונה, שנתאוה הקב"ה שתהיה לו ית' דירה בתחתונים. וכשהוא בתנועת ה"שוב", אין ראוי להישאר בה, אלא צריך שוב לעורר את תנועת ה"רצוא" להיפרד מן העולם וענייניו ותאוותיו, כדי לדבקה בה'. וחוזר חלילה, כשה"רצוא" יהיה בדרגה הגבוהה ביותר, יחזור לתנועת ה"שוב" כדי לחיות ולקיים תורה ומצוות, כדי להמשיך את חיי החיים כאן למטה. ועל זה ניתנת לו סייעתא דשמיא מיוחדת, שבשעת שיא ה"רצוא", בשעת שיא כלות הנפש יהיה "שוב", כדי שלא יעבור את הגבול ב"רצוא", ושלא יהיה כנדב ואביהוא, שיצאה נשמתם מכלות הנפש; מכיון שהעבודה צריכה להיות כאן בתוך העולם הזה.