כמו תמיד, גם בפרשה הזאת, הרבי מליובאוויטש עושה לנו מהפכה חשיבתית בכל הקשור לתפיסות וקבעונות בנוגע לרעיונות יהודיים. בפרשה הקודמת ראינו כיצד דמותה של הגר מקבלת מימד שונה ממה שחשבנו ובפרשה הזו, נלמד שיעור מעניין מהרבי על עשיו.

מה אנחנו זוכרים ממנו או יודעים עליו?

איש ציד, תאב דם, מונחה על ידי תאוות, מתרוצץ בשדות, עובד עבודה זרה, בקיצור- ז'לוב מפחיד ושעיר שעדיף לא להתקל בו  בסמטה חשוכה, וגם לא בכיכר מוארת.

מסתבר, שנשמתו של עשיו בעלת פוטנציאל אדיר ויש לנו הוראה בעבודת ה' ללמוד ממנה. עצם העובדה כי יצחק השקיע בו מאוד, בירך אותו וראה- למרות עיוורונו הפיזי- את היכולות שבו, מלמדת אותנו שיש שם משהו. אמנם, רבקה אשתו, שכדרך הנשים פרגמטית ופרקטית ידעה כי את ההמשכיות לעם ישראל יביא דווקא יעקוב ולכן ביצעה אי אלו פעולות כדי להבטיח שכך יהיה ובכל זאת נתמקד בדמותו של עשיו בכדי להבין ממנה כמה דברים.

מסופר, כי עוד בתקופת הריונה של רבקה, התרוצצו הבנים בקרבה ועשו בלאגן: כשעברה ליד בית הלימוד של שם ועבר, יעקב נמשך לצאת לבית המדרש וכשעברה ליד בית עבודה זרה, עשיו עלה על בריקדות.

חז"ל אומרים כי עוד ברחם, השניים רבו סביב "נחלת שתי העולמות" כמובא בילקוט שמעוני, כלומר, שינהם רצו לקבל בלעדיות, גם על העולם הזה וגם על העולם הבא.

כמה שאלות מתעוררות לנוכח הסיפור הזה:

1. כיצד תינוק קטן עוד ברחם אימו כבר מגבש דעה על העולם, והלא זכות הבחירה החופשית נתונה בידיו של יהודי והוא יכול לבחור להיות מה שירצה. אם כן איך הוגדר כבר בבטן מה יבחר כל אחד מהם?

2. נניח שכך, על מה רבו יעקב ועשיו? לכל אחד הייתה הבחירה שלנו וכיוון שהבחירות מנוגדות הרי שיש פה חלוקה שווה – זה לבית המדרש וזה לבית עבודה זרה. אז מה אתם רבים?

3. ונניח שרבתם- מה לך עשיו לחפש בעולם הבא? הלא בחירתך הטבעית היא בעולם הזה ובתאוותיו

הרמב"ם פותח צוהר לתשובה על הנ"ל בהסברו כי, מעבר לבחירה החופשית  שניתנת לנו כבני אדם תבוניים, עוד הרבה לפני זה, יש טבע, פרוטוטיפ, מעין אב טיפוס שמגדיר את אופי הבנאדם עוד בהיותו ברחם. נשים רבות יודעות כי לתינוק שהן נושאות יש ביטוי אישי עוד לפני שהן פגשו אותו. יש תינוקות רגועים יותר, יש תזזיתיים וזה ניכר כבר משלבי החיים הראשונים.

כאן אנחנו מדברים על הגדרות מאוד ראשוניות של אנשים, כפי שהרמב"ם מכנה זאת : שני טיפוסים בעבודת ה'. "החסיד המעולה" ו- "הכובש את יצרו".

שני הטיפוסים האלו, מהות אופיים, מגולמת בעשיו ויעקב. החסיד המעולה הוא זה שהכל אצלו בשלמות. איש תם יושב אוהלים. משיכתו הטבעית רוחנית, ועבודת ה' היא משהו טבעי עבורו. 

ואילו הכובש את יצרו- זה כבר סיפור אחר. אצלו כל דבר זה מלחמה. משיכתו הטבעית היא להנאות העולם הזה, לתאוות, לגוף ולרצונות הטבעיים אבל, הוא לא מוותר. הוא יודע שיש משהו מעבר ולכן- כובש את יצרו ונלחם בדחפים ובתאוות כדי להשיג את אותו משהו גבוה.

זה בעצם ההבדל בינהם אבל המכנה המשותף הוא הרצון של שני הטיפוסים- להרוויח, גם את העולם הזה, וגם את העולם הבא.

אכן, נטייתו של יעקב היא לעולם הבא, שהוא טהור ושלם, נקי מכל חטא ועוון ולמעלה מכל תאווה גשמית. עשיו לעומתו אוטומטית נמשך לעולם הזה כדי לעשות בו עבודת "כיבוש היצר" אבל, הוא לא ויתר גם על העולם הבא. השאלה היא איזה עולם הוא העיקרי בעיני כל אחד מהם.

את התשובה נותן לנו הרבי בשיחה מאלפת לפרשת תולדות: אנחנו צריכים להיות גם יעקב וגם עשיו.

מצד אחד ללכת עם התורה עד הסוף וללא פשרות, כמו יעקב אבינו. איש תם יושב אוהלים שלא נתן לעולם הזה להפריע לו בפיפס. וזה ההתחלה והבסיס של כולנו.

מצד שני, כשיוצאים החוצה, צריך לבוא במצב של "יודע ציד". לא לתת לעולם הזה לכבוש אותנו באשליות שהוא מציע אלא להיפך, לצוד אותן ולהפוך אותן ל"מטעמים" כפי שעשה עשיו לאביו יצחק. הוא צד בשדה והביא לאביו את הציד כארוחת מטעמים. גם אנחנו יכולים לצאת ל"ציד" בעולם הגשמי, לכבוש יצר ותאוות ולהפוך דברים שליליים לחיוביים על ידי שנהפוך אותם מגשמיים לרוחניים. ואז- הרווחנו את שני העולמות. העולם הזה והעולם הבא 

שבת שלום ומבורך!

 (מבוסס על מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 108)