עוד פעם בחירות. עם ישראל מיואש כבר. מסתכלים לכל הכיוונים – אין תשובה. אלו ואלו מאכזבים, כל אחד מפשל בתורו ואנחנו, משלמים את המחיר. עוד מערכת בחירות של מליארדים שתשולם מכיסנו ולא באמת תועיל לנו.

אין אזרח שלא נמאסה עליו המציאות הקשה בארץ: בטחון רעוע, יוקר המחיה, ססמאות נבובות של פוליטיקאים, עובדים סביב השעון ולא מגיעים לבית – לא קל לחיות כאן. אנשים שואלים את עצמם, מכאן לאן? מה עושים הלאה? אבל למשמע התשובה היחידה האפשרית, שהיא הטוב המוחלט – משיח, הם נרתעים. משיח? מה זה, אפוקליפסה עכשיו? זה שייך למשהו מסתורי, קבלי, עתיק. זה לא קשור לחיים שלנו, זה לא משהו שאנחנו מכירים ולא בטוח שאנחנו רוצים.

הידיעה שמשיח הוא האופציה היחידה שתיטיב לכולם: לעם ישראל ולעולם כולו. לחי, לצומח ולדומם, לשמאל ולימין, ליהודים ולשאינם יהודים אינה מפריעה לעובדה שאנשים תופסים זאת כמציאות בדויה. כמשהו בלתי אפשרי או בלתי הגיוני, למרות שהרמב"ם, המדען הרציונאליסט, הרופא והקולגה של אריסטו, דן בהרחבה בנושא המשיח ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם" ופרט את הדברים לפרוטות, אופציה זאת עדיין נשמעת הזויה לרבים מאתנו. אנשים מוכנים למה שהם רגילים אליו וגדלו עליו – ואל תזיזו לי את הגבינה בבקשה. גם אם היא ממש ממש מקולקלת…

בעניין הזה, אפשר ללמוד שיעור חשוב מפרשת השבוע, וליתר דיוק מיעקב אבינו שמקבל בפרשה שם נוסף, ישראל.

יעקב, שגלה מבית אביו עקב הפחד מעשיו, הגיע לבית לבן וחרף כל השקרים והתחמנויות הצליח להתחתן, להקים שבט צאצאים מפואר ולצבור רכוש רב – מתכונן לחזור הביתה. הוא יודע היטב שעשיו עוד מחכה לו בפינה ולא כל כך מהר יהפוך מאויב לאוהב. לכן הוא נערך אסטרטגית באופן מתוחכם וזהיר וראשית משגר מסרים ראשוניים לאחיו, בידי מלאכים – אותם שליחים ספק בני אדם ספק יצורים רוחניים. המסרים על פניו נראים כמסרים של פיוס והשלמה אך בפנימיות שלהם יש עומק רב בהרבה.

בפסוק "כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ" מספק יעקב לעשיו מידע לגבי הסטטוס שלו: כבר אינני רווק חסר כל. כעת יש לי רכוש וצוות, ומשפחה. לידיעתך. על פניו אפשר לראות זאת כטקטיקה נכונה – לפרוס בפניו של עשיו את האפשרויות ואולי "יפשיר" עשיו מכעסו ויתרצה במתנות צאן עבדים ושפחות? אך תורת החסידות מלמדת אותנו משהו אחר לגמרי על המשמעות של הפסוק הזה. במדרש בראשית רבה מובא כי יעקב התכוון לרמוז לעשיו על מוכנותו לגאולה: כמאמר המדרש: "חמור – זה מלך המשיח שנאמר: עני ורוכב על חמור"

בפנימיות רוצה להגיד יעקב לעשיו, חמוד, אני כבר מוכן. הגעתי ללבן, עסקתי בבירור הניצוצות במשך 20 שנה, למדתי בלילות ועבדתי בימים, ותיקנתי את כל מה שהיה דרוש אצל לבן ובסביבותיו. כעת, אני במצב של גאולה. מבחינתי המשיח יכול להתגלות בכל רגע.

כמונו ממש – יעקב עבד קשה. קשה מאוד. הזיע עמל וטרח. הקים בעשר אצבעות עסק מרוויח ולמרות זאת, שיקרו אותו, רימו אותו ולא נתנו לו את התמורה שביקש. הוא לא התייאש והמשיך, הגיע להסכמים עם לבן ועמד על שלו. כמונו, גם יעקב רדוף בידי שונאיו וחושש לחייו באופן ממשי. והנה יעקב, לאחר כל התלאות מרגיש שהוא מוכן לגאולה, החמור – בהיפוך אותיות – חומר כבר נכבש על ידו והפך לקדושה  והכל כבר מוכן. אלא ששליחיו, המלאכים, שבים עם בשורה מאכזבת:

"בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ."

אתה, אולי חשבת שעשיו הוא "אחיך" – שותף להרגשתך ולנכונותך לקבל פני משיח אך מסתבר שעשיו זה עשיו. עדיין תקוע בקיבעון שלו ובהרגליו. לא שוכח כעסים, בא להתחשבן. בקיצור תשכח מזה.

השיעור שלנו הוא למעשה הפוזיציה האישית בה אנו רוצים להמצא. האם להמשיך להיות "עישווים"? להמשיך לרדוף אחרי העבר ואחרי התסכולים שלנו, לחזור שוב על אותם מאבקים ולהפסיד, או שמא אנחנו מוכנים להיות כיעקב, שכבר מרגיש: זהו, די. מיצינו. עשינו הכל, עבדנו הזענו פעלנו וביררנו ועכשיו – אנחנו מוכנים לגאולה.

למעשה התזוזה המחשבתית הזו היא הפעולה לכאורה הכי פשוטה ומתבקשת אך למעשה היא הכי קשה בעולם. זה ההבדל בין הכל או כלום. לכן, הקושי הגדול בביצועה יכול לחסל אותה סופית, אילולי 2 עובדות חשובות:

1. אין לנו באמת את האופציה להיות עשיו כי אנחנו בני יעקב וקרויים על שמו – ישראל.

2. ואם עדיין לא השתכנענו אז בא הרבי מליובאוויטש ואומר כי בדור הזה, תמה עבודת הבירורים. סיימנו כבר את סאת הייסורים והיזע וכל מה שנותר הוא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

פה, לא נצטרך קמפיינים ופריימריס, זה בטוח. כי משיח – זה של כולנו.