תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
פרשת וישב – למה הכל הולך קשה?
הקראת כתבה
ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף
בפרשת ויישב מספרת לנו התורה על הסיבוב השלישי בחייו של יעקב. לאחר ילדותו והתבגרותו לצד עשיו, בריחתו ללבן והתהפוכות שם עד לשובו לבית אבא, עם כל הצאצאים והילדים מבקש יעקב קצת לנוח. לצערו, זה לא קורה. כלשון המדרש:
"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה"?
כלומר, איך שיעקב מבקש טיפה לנוח, להירגע ממסלול חייו המסחרר, מתפתחת דרמה נוראית: אחיו של יוסף מתקנאים בו, זוממים להורגו ובסוף מתפשרים רק על השלכתו לבור. יעקב כמובן אינו יודע מכך והוא נחרד למראה כתונת הפסים המוכתמת בדם. מאז אינו יודע שלווה ונחת ומובא במדרש כי הקב"ה כביכול אומר, יעקב, לא מספיק לך חלקך ושכרך לעולם הבא, אתה רוצה גם בעולם הזה לנוח ולנפוש?
ואנחנו שואלים, למה לא?? למה בעצם, הכל חייב ללכת קשה, במאמץ, בזיעה ובאתגרים? למה אי אפשר להתפרנס, לגדל ילדים, ללמוד תורה, לקיים מצוות, להיות אנשים טובים ולמלא את יעודנו בעולם בנחת? למה שזה לא יילך קל? זו בקשה מידי מוגזמת, קצת שלווה?
ההפרעה והקושי שאנו חווים היא מתנה
עונה על כך אדמו"ר הזקן, שהיום אנו חוגגים את יום שחרורו מהכלא, ויום גילוי אור החסידות לעולם כולו שההפרעה שאנו חווים בכל תחום היא למעשה מתנה. במילה הפרעה יש את המילה "פרעה". פרעה הוא למעשה מצד אחד, ההתנגדות הכי קשה, האתגר הכי גדול, הסימבול הכי משמעותי לקושי ולשעבוד. מצד שני על פרעה נאמר ש"אתפרעו מיניה כל נהורין" כלומר, נמשכים ממנו אורות עצומים.
היכולת לעמוד מול האתגר ולהתבונן בו, להתמודד איתו ולהצליח חושף את המקום הכי גבוה ועוצמתי בנפש שלנו. מה שמכונה בשפה הקבלית: "היחידה שבנפש".
כשאנחנו יוצאים, או מאולצים לצאת מה- coumfort zone שלנו, אנחנו למעשה מתאמצים יותר. וככל שהמאמץ גדול יותר, והקושי עצום יותר כך, לא רק שנשיג תוצאות מופלאות יותר אלא נגלה כוחות עצומים שלא ידענו שקיימים בנו, ועצם הידיעה הזאת תוכל לקחת אותנו הלאה אל האתגר הבא בידיעה שנצליח.
משל – הנשמה כיהלום
על דרך המשל – אם יהלומים היו מתגלגלים סתם כך ברחוב, מן הסתם המראה שלהם, וככל הנראה גם הערך – היו יורדים פלאים. הם היו נחשבים בעינינו כסתם אבנים המושלכות בצד הדרך, אבל הנדירות שלהם, הקושי שבחציבה, השמחה שבגילוי והעבודה הרבה שבהפיכתם מחומר גלם חסר חן לתכשיט נחשק יקר מרהיב ומנצנץ הופכים את היהלום למשהו שלמרות כל הקושי והמאמץ שבגילויו, מצדיק זאת.
גם יעקב אבינו, שבסופו של דבר זכה להתאחד שוב עם בנו יוסף, לרדת מצריימה ובעצם להתחיל תהליך של תיקון ובירור ניצוצות שהיו "תקועים" במצריים ורק עם ישראל יכול היה לחלץ אותם משם.
בכל אחד מאיתנו חבוי יהלום יקר ומנצנץ, זוהי הנשמה ששוכנת בנו ומחכה שנגלה אותה על ידי עבודה קשה, דם יזע ודמעות והרבה מאמץ ואתגרים אבל מרגע שנצליח לחשוף ולו מעט ממנה, נבין כמה המאמץ היה שווה.
(מבוסס על שיחות הרבי מתוך לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 310)
פרסום תגובה חדשה