באתי לגני – יו"ד שבט ה'תשי"ד

הקראת כתבה
יום שני ל׳ כסלו ה׳תשע״ה
אחד הרעיונות החשובים במאמר באתי לגני לשנת ה'תשי"ד הוא שהעבודה דשטות דקדושה אינה רק ליחידי סגולה דוקא או בזמנים מיוחדים דוקא, שהרי אמרו שאין אדם עובר עבירה, איזה עבירה שתהיה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובמילא מובן שאצל כל אחד צריך להיות העבודה דשטות דקדושה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
דמויות

 

בס״ד, יו״ד שבט, תשי״ד

 

באתי לגני[1] אחותי כלה, ואיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקר דירתי בתחלה דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וע״י חטא עץ הדעת שהוא מקור להחטאים שלאחריו נעשה שינוי עיקרי שנסתלקה השכינה מהארץ לרקיע הא׳ ואחר כך ע״י שאר החטאים נסתלקה עד רקיע הז', ואחר כך עמדו צדיקים וע״י עבודתם התחילו להמשיך את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה רבינו שהוא השביעי וכל השביעין חביבין הנה הוא פעל דבר עיקרי שהמשיך את השכינה למטה בארץ, שזהו תכלית הכוונה. וזהו מה שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, וכמו שמבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר דזהו מה שכתוב צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי׳, דצדיקים ירשו ארץ שהיא גן עדן לפי שהם ממשיכים בחינת שוכן עד שיהי׳ בגילוי למטה, שזהו ענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וההמשכה היא ע״י העבודה דאתכפיא סטרא אחרא, דכד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, ופירש כ״ק מו״ח אדמו״ר בהמאמר דיום ההסתלקות ויום היארצייט שהכוונה היא על בחינת יקרא דקוב״ה אשר בכולהו עלמין בשוה, וזהו ענין עיקר שכינה. וזהו גם כן הענין דמשכן ומקדש, שהעבודות במשכן ומקדש הם עבודות דאתכפיא, דזהו ענין עבודת הקרבנות ובפרט מעשה הקטורת. וזהו גם כן מה שהמשכן הי׳ מעצי שטים דוקא, דהנה בכדי שתהי׳ העבודה דאתכפיא סטרא אחרא דארף מען דאך געבן אן ארט אז סטרא אחרא זאל זיך קאנען שטעלן כנגד, דזהו ענין רוח שטות, שע״י הרוח שטות דוקא בא ענין החטא כמאמר רז״ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן הנה גם התיקון צריך להיות באופן כזה שהוא שטות דקדושה, ולכן הי׳ המשכן מעצי שטים דוקא[2].

 

והנה מזה מובן, שהעבודה דשטות דקדושה אינה רק ליחידי סגולה דוקא או בזמנים מיוחדים דוקא, שהרי אמרו שאין אדם עובר עבירה, איזה עבירה שתהי׳, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובמילא מובן שאצל כל אחד צריך להיות העבודה דשטות דקדושה, דנוסף לזה שצריך להיות עבודה זו בכל אחד מצד ענין הערבות, מכיון שכל ישראל ערבים זה בזה[3], דלכן[4] גם צדיקים גמורים אומרים הוידוי אשמנו בגדנו וכו׳ בכל אותיות הא״ב, הרי מצד זה עצמו צריך להיות אצל כל אחד ואחד, גם בצדיקים, העבודה דשטות דקדושה, הנה לבד זאת להיות אשר אין צדיק כו׳ אשר לא יחטא, וכל עבירה באה מצד הרוח שטות, לזאת הנה גם מצד עבודתו הוא צריך להיות התיקון אצלו ע״י שטות דקדושה דוקא.

 

ב והנה זה אשר הסטרא אחרא קאן אויפבויען את הרוח שטות שהוא החמדה בדברים גשמיים גם בדברים המותרים, און ניט אזוי פיל די חמדה, כי אם העיקר בזה הוא התענוג והחיות (דער געשמאק און קאך) בדברים גשמיים, שתענוג זה נעמט צו את התענוג והחיות בקדושה ומדחה את האדם מדחי אל דחי עד שנכנס בו הרוה שטות שמצד זה הוא עובר עבירה, הנה הטעם על זה אשר הסטרא אחרא יכולה לפעול את זה (קאן דאס אויפבויען), הוא כדי שיהי׳ אתכפיא סטרא אחרא. והיינו דהרוח שטות שבאדם שנדמה לו אשר עודנו ביהדותו גם כאשר הוא עובר עבירה, דבכללות הוא מה שנפש הבהמית מכסה על נפש האלוקית, שזהו פרט מהבריאה אשר עולמות בכלל ועולמות בי״ע בפרט מעלימים על אלקות, וכמאמר הידועה אשר בעולמות הנה מציאות הוא בפשיטות ואלקות בהתחדשות, הנה כל זה הוא כדי שיהי׳ אתכפיא סטרא אחרא, כמו שכתב רבינו הזקן בתניא[5] שהכח שניתן לסטרא אחרא הוא כדי לנצח אותה. והטעם לזה הוא, כי השי״ת אינו רוצה שיהי׳ נהמא דכסופא כי אם שיהי׳ ענין העבודה דוקא, לזאת הוא ענין ההעלם עד שיהי׳ בחירה בהאדם, וכמו שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, דאז דוקא אפשר להיות ובחרת בחיים, ולפום צערא אגרא[6], דלהיות שהשי״ת הוא עצם הטוב לכן הוא רוצה לתת תכלית הטוב.

 

אמנם כל זה הוא ביאור רק על מה שניתן להסטרא אחרא והנפש הבהמית כח להעלים, אמנם צריך להבין עצם הענין איך אפשר שהנפש הבהמית יעלים על נפש האלוקית, והרי נפש האלוקית היא מציאות אמיתית ואלקות, ונפש הבהמית הוא רק בכדי שיהי׳ ענין העבודה, וכמו כן כללות העולם הוא רק בכדי שיחי׳ לפום צערא אגרא, כנ״ל, ואם כן איך בכחם להעלים, ועד אשר בא מזה הרוח שטות המכסה על האמת ונדמה לו דגם כאשר הוא עובר עבירה עודנו ביהדותו.

 

ג ויובן זה ממה שאנו רואים (בהאדם העובר עבירה והמברר בירורים), שהאדם צריך לדומם צומח חי, דאף שגם דצ״ח צריכים להאדם שעל ידו דוקא הם מגיעים לתכליתם, דתכלית[7] הדומם הוא שיוכלל בהצומח ותכלית הצומח הוא שיוכלל בהחי ותכלית החי הוא שיוכלל במדבר ועל ידו יוכללו באלקות, אם כן הרי גם דצ״ח צריכים להאדם, אמנם זה שדצ״ח צריכים להאדם הוא רק בשביל מעלתם ותכליתם אבל לא להכרח קיומם, אבל זה שהאדם צריך לדצ״ח הרי זה לא רק לתכלית עבודתו כי אם להכרח קיומו.

 

והנה אם צורך האדם לדצ״ח הי׳ רק מצד גשמיות הדצ״ח, הי׳ אפשר לבאר זה ע״ד דוגמא ממה שאנו רואים באש, שהאש טבעה לעלות למעלה לפי שרוצה ליכלל בשרשה וע״י הפתילה דוקא שהיא מדבר גשמי נאחזת האש למטה, דכמו כן הי׳ אפשר לבאר גם בהנשמה שבטבעה היא רוצה לעלות למעלה ולידבק בשרשה ומקורה כמ״ש בתניא[8], ולכן היא צריכה לדצ״ח גשמיים שעי״ז דוקא היא נאחזת בהגוף. אמנם באמת הרי מה שהאדם צריך לדצ״ח הוא גם מצד רוחניות הענינים, והיינו שהאדם צריך לניצוץ האלקי שבדצ״ח, כמ״ש רבנו הזקן בתו״א[9] ע״פ כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם. דהנה מורנו הבעש״ט מביא[10] בשם האריז״ל[11] על קושית החוקרים שמקשים למה צריכה הנשמה לחיות ממאכלים גשמיים והרי הנשמה היא רוחנית ולמה היא צריכה לקבל חיותה מדברים גשמיים דוקא, ואנו רואים שהיא צריכה להם, שהרי בלעדם היא נפרדת מהגוף. ואמר על זה האריז״ל שנסכלו בשאלתם כי זה מה שהנשמה צריכה להם אינו להגשמי שבהם כי אם להניצוץ אלקי אשר בהם, ומוסיף הבעש״ט בזה שזהו ג״כ פירוש הפסוק רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, שהכתוב מקשה למה האדם רעב וצמא לדברים גשמיים, ומתרץ לפי שנפשם בהם תתעטף, דנפשם הוא הניצוץ אלקי שבהם, תתעטף שהוא בהעלם בהם, והאדם צריך לגלותם כי זה שייך אליו ולכן רעבים גם צמאים. ומבאר רבנו הזקן בתו״א שם, דלכאורה עדיין אינו מובן דאף שהטעם הוא לא מצד הגשמי כ״א מצד הניצוץ אלקי מכל מקום יוקשה עדיין, שהרי גם (באדם ובפרט) בגוף האדם יש ניצוץ אלקי ולמה צריך להניצוץ שבדצ״ח דוקא. ומבאר בזה לפי שהניצוץ שבדצ״ח הוא נעלה יותר. ומובן מכל הנ״ל, דזה שהאדם צריך לדצ״ח (גם) להכרח קיומו הוא גם מצד הרוחניות, וצריך להבין זה.

 

ד אך הענין הוא דשרש הדצ״ח הוא מהתהו שקדם לתיקון, כמאמר בונה על מנת לסתור וסותר על מנת לבנות, שהבנין שנסתר הוא קדם להבנין שנבנה במקום הסתירה, ואין הכוונה קדימה בזמן כי אם בהענין דסיבה ומסובב, שהרי אי אפשר להיות בנין במקום הסתירה אם לא שיהי׳ תחלה הבנין וסתירתו. ובאמת הנה הקדימה הוא לא רק בהענין דסיבה ומסובב בלבד כ״א גם קדימה במעלה, כמאמר שבתהו אורות מרובים וכלים מועטים ובתיקון אורות מועטים וכלים מרובים, וענין ריבוי האור שבתהו אינו רק בכמות (שהוא על דרך גשמיות) כי אם ריבוי גם באיכות (שהוא על דרך רוחניות), שהוא אור אחר נעלה הרבה יותר ולכן קליפה ששרשה מהתהו קדמה לפרי בגשמיות וברוחניות. וזהו הטעם מה שהאדם צריך לדצ״ח גם מצד הרוחניות היינו מצד ניצוץ האלקי שבהם, לפי ששרשם בהתהו שקדמה לתיקון. ועפי״ז מבאר ג״כ כ״ק אדמו״ר האמצעי[12] הטעם מה שבכח הנפש הבהמית להעלים על נפש האלוקית כי הנפש הבהמית שרשה מהתהו ששם ישנן כחות נעלים יותר (גרעסערע כחות) מאשר בתיקון, ולכן היצר הרע אקדמי׳ טעניתי׳[13] לפי ששרשו מהתהו שקדם לתיקון. ובזה מובן איך אפשר הדבר שהרוח שטות דסטרא אחרא ודנפש הבהמית (אף שבאמת לאמיתו הוא רק שטות) יהי׳ בכחו להעלים על האמת דהשתלשלות, כי שרש הנפש הבהמית הוא מתהו שקדם לתיקון, כנ״ל.

 

אמנם צריך להבין דלפי הנ״ל הי׳ צ״ל שהרוח שטות יוכל להעלים על האמת כולו, והיינו שלא ישאר שום ענין שעל זה לא יוכל להעלים, ואנו רואים שאינו כן, דכאשר באים לנסיון בדבר אמונה הנה גם זה שהי׳ כל ימיו ברבות רעות ועבר עבירות חמורות ביותר הנה גם אותו קאן קיין רוח שטות ניט איינשמועסן והוא עומד בנסיון באמונה, וזה בא גם במחשבה דבור ומעשה, כמ״ש רבנו הזקן בתניא[14] דגם כאשר הנסיון הוא על דבור ומעשה בלבד ולבו בל עמו, מכל מקום הוא מוסר נפשו. וכמו כן אנו רואים שגם ההמון ועמי הארץ ואלו שדעתם קלה, הנה יש כמה וכמה איסורים שמצד יראת חטא טבעית הם יראים ומזדעזעים לעבור עליהם, שאין זה מצד ההשגה, שהרי ברוחניות אין להם השגה ולגשמיות הם שייכים מכל שכן וקל וחומר מבינוני שנתחזק אצלו הנפש הבהמית מצד שנשתמש בו באכילה ושתי׳ (תניא פי"ג), הרי מכל שכן שאנשים אלו שייכים לגשמיות, ואם כן הרי מובן שאין זה מצד השגה כי אם מצד יראה טבעית הם יראים לעבור על עבירות חמורות ובפרט איסורי כרת.

 

ובכדי להבין זה, הנה ידוע מ״ש כ״ק אדמו״ר הצמח צדק בארוכה דזה מה שתהו קדם לתיקון הוא רק בהשתלשלות, מכיון שבהשתלשלות הרי שניהם (תהו ותיקון) הם עולמות ושניהם מחודשים. אמנם למעלה מהשתלשלות, הנה לא זו בלבד ששניהם שוים אלא עוד יותר שאדרבה דוקא תיקון הוא למעלה יותר.

 

ה ויובן זה בהקדים מ״ש כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו שהם ב׳ ענינים כי חלק הוי׳ עמו הוא ענין אחד, יעקב חבל נחלתו הוא ענין ב׳. דענין יעקב חבל נחלתו הוא, כמו שמבואר בהמאמר דכמו שחבל שראשו אחד קשור למעלה וקצהו הב׳ הוא למטה והחבל הוא המקשר, כמו כן יעקב חבל נחלתו שהוא נשמת האדם שראשו אחד קשור בשרשה למעלה וקצה הב׳ הוא למטה. ולהיות שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם[15], דעולם הוא מלשון העלם[16] והסתר שהוא צמצום הראשון שהוא שרש כל ההעלמות, וזה נברא בשביל האדם שיתקן זה, אם כן מובן דלהיות שכל ההשתלשלות פון דעם צמצום הראשון אן נברא בשביל האדם, הוא נברא גם לפי אופן האדם. דזהו החידוש שבהמאמר, דלהיות אשר גוף האדם הוא רמ״ח אברים ושס״ה גידים במספר תרי״ג ובשבילו נברא העולם שזהו כל ההשתלשלות מצמצום הראשון, לכן גם בהשתל׳ הוא במספר תרי״ג. ובזה הוא חידוש הב׳ בהמאמר בהענין דיעקב חבל נחלתו, שהחבל הוא תורה ומצות שהם במספר תרי״ג, דשני הפירושים הא בהא תליא, דלהיות שהאדם הוא במספר תרי״ג לכן הנה גם התורה ומצות שהם הדרכים צנורות והמשכות שעל ידם מתקן האדם כל הענינים מצמצום הראשון ולמטה, הוא גם כן במספר תרי״ג. והנה זה שהרוח שטות יכול להעלים הוא רק כאשר זה נוגע למצוה אחת שהיא נימה פרטית אבל כללות החבל הוא בשלימות, ואף שבנימה הפרטית נפסק גם עצם   הנימה, אבל מכל מקום להיות שזהו רק פרט אחד אבל כללות החבל הוא בשלימות לכן אפשר שהרוח שטות יכסה על זה, אבל באיסורי כרת שזה נוגע בכללות ההתקשרות, הנה גם ההמון ועמי הארץ יראים ביראה טבעית לעבור על זה, ולא מצד השגה כי אם מצד יראת חטא טבעית, להיות שהוא מרגיש שבזה הוא נפסק בכללות משרש חיותו. אמנם עם כל זה הנה גם על זה אפשר להרוח שטות להעלים, דלהיות דכל זה הוא מצד הענין דבשבילי נברא העולם כנ״ל, היינו שזהו לאחר שנברא העולם, ובהשתלשלות הרי תהו קדם לתיקון, לכן הנה הרוח שטות יכול לכסות שנדמה לו שעודנו ביהדותו ומקושר בשרש חיותו, כמו שכתוב והתברך בלבבו לאמר גו׳ בשרירות לבי אלך, ועוד יותר, למען ספות הרוה את הצמאה, שהוא חושב אשר אדרבה יקבל עוד תוספות חיות[17], דכל זה הוא בהשתלשלות שהוא ענין יעקב חבל בחלתו.

 

ו אמנם זה שהרוח שטות יכול להעלים כנ״ל, הוא רק מצד הבחי׳ דיעקב חבל נחלתו, מה שאין כן מצד הענין דכי חלק הוי׳ עמו אי אפשר שהרוח שטות יעלים. והענין הוא, דהנה הוי׳ הוא למעלה מהשתלשלות, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, וזה ישנו גם בעמו, דכמו שבהענין דיעקב חבל נחלתו אומר יעקב שבחי׳ יעקב הוא מדריגה הפחותה שבישראל, כמו כן בהענין דחלק הוי׳ אומר עמו, דבעמו הנה לבד הפירוש למעליותא שיש בזה הרי יש גם הפירוש בעמו שהוא לגריעותא, דעם הוא מלשון עוממות[18] שהוא נפרדים, מכל מקום הנה כל אחד ואחד מישראל מבלי הבט על מצבו הוא חלק הוי׳ שהוא העצמות, ומצד העצם הרי ידוע מאמר הבעש״ט״[19] דהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, וכמו כן ידוע מה שאמר הרב המגיד[20] ע״פ קדושים תהיו כי קדוש אני ואמרו רז״ל[21] יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם, ופירש הרב המגיד קדושתי למעלה הוא בא מקדושתכם, דקדושתי, הקדושה (שלמעלה, היינו) כמו שהיא למעלה וכמו שמבואר מהמדרש שם[22] בענין העטרה שנטל לעצמו, הנה גם זה בא מקדושתכם, דמזה משמע שהרב המגיד מפרש דזה מ״ש יכול כמוני אין זה בדרך שאלה ותמי׳ כי אם בניחותא[23], שאומר שקדושתם היא כמוני, ומביא ראי׳ מקדושתי למעלה (שהיא באה) מקדושתכם.

 

ולהיות אשר כי חלק הוי׳ עמו, שכל אחד מישראל הוא דבר אחד עם העצם והעצמות הוא למעלה מהשתלשלות דאין שם ענין קדימת התהו, דאף אשר אח עשו ליעקב מכל מקום ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, לזאת הנה כאשר בא לנסיון בדבר אמונה שזה נוגע לעצם הנשמה אי אפשר להרוח שטות להעלים. דהכח שיש להרוח שטות הוא לפי ששרשה מהתהו שקדם לתיקון כנ״ל, אבל מצד העצמות, דארטן פאלט אפ דער כח התהו. ולהיות שהעצם ישנו בכל נימה, שזהו וואס דער רבי באווארנט בהמאמר (בהחצאי עיגול), דבפרט זה הרי הוא כל העצמות של הפרט הזה, לזאת הנה כאשר מתעוררת בו האמונה הנה בא גם במחשבה דבור ומעשה, דגם כאשר לבו בל עמו מכל מקום הוא עומד בנסיון. וכמ״ש כ״ק אדמו״ר הצמח צדק[24] דזה שעשו הוא הבכור הוא לגבי האין של יש הנברא, דבחי׳ זו באה אחרי היש והיש קדום לבוא מהאין העצמי. שתחלה צריך להיות היש בכדי שיוכל להיות האין לבררו, אבל בהאין של היש האמיתי הנה האין הזה ודאי קודם להתהוות היש. וכמו כן הוא גם בהנשמה, דהארת החכמה שהיא דוגמת אין של יש הנברא שהרי רק הארת הנשמה נתלבשה בשכל וטעם ודעת, הנה שם אפשר להרוח שטות להעלים, אבל בעצם החכמה שהוא דוגמת אין של יש האמיתי הנה לא שייך שם העלם, דמצד בחינה זו הנה לא רק שאת ברכתי לקח כי אם שלקח גם את הבכורה, וזה מתאים למ״ש בתניא[25] דמצד עצם החכמה כאשר היא מאירה בגוף, הנה כל הקליפות מתבטלים לגבה כהמס דונג כו׳.

 

ז ועפ״י כל הנ״ל יובן מ״ש כי חלק הוי׳ עמו שאין זה לשון נתינה כי אם לשון חלוקה. שההפרש בין חלק לנתן הוא כמו שאמרו רז״ל[26] שעל אומות העולם מברכים שנתן מחכמתו כו' מכבודו כו׳ ועל ישראל מברכים שחלק מחכמתו כו׳ מכבודו כו׳, ומבאר במגן אברהם[27] דמתנה הוא ענין פירוד אבל ישראל שהם דבוקים בו ית׳ אומרים הלשון דחלק, ומבאר בזה כ״ק אדמו״ר מהר״ש[28] דאף שבכמה ענינים יש מעלה במתנה, מכל מקום בני ישראל הם בני היורש וכמו שירושה אין לה הפסק, כמו כן גם ישראל שהוא התקשרות עצם בעצם אין להם הפסק, וזהו כי חלק הוי׳ עמו דלהיות שישראל הם חלק הוי׳ דחלק הוא היפך ענין הפירוד והיינו שישראל הם דבוקים בו יתברך, לזאת אין בזה ענין הרוח שטות שיוכל להעלים, וענין זה הוא בעמו דגם קל שבקלים ופחותי הערך הם חלק הוי׳. ואף שבתורה אי׳ הלשון דמתנה, הנה ידוע[29] מ״ש בזהר דכאשר הלימוד הוא רק בגליא דתורה בלבד שהוא פשט רמז ודרוש ראשי תיבות פרד[30], אז אפשר להיות נפרד מאלקות ח״ו, ע״ד שאמרו במס׳ יומא[31] אוי לו למי שיש לו תורה בלא יראת שמים, עד אשר כאשר לא זכה נעשית לו היפך סם חיים[32], אבל בלימוד פנימיות התורה אין שם הרוח שטות להיות דפנימיות התורה הוא אילנא דחיי שלמעלה מענין הבירורים, וע״י פנימיות התורה הוא מתקשר (פארבינדט ער זיך) בלי הפסק, שהוא ע״ד ירושה שאין לה הפסק, וזה פועל גם בלימוד גליא דתורה שאין לה הפסק, שהוא ע״ד הדין הנפסק בגמרא[33], בראשונים[34] ובשו״ע[35] דכאשר הוא נותן מתנה למי שראוי ליורשו אז הנה גם המתנה אין לה הפסק. דזהו שמבאר שם כ״ק אדמו״ר מהר״ש ומיוסד על מאמר כ״ק אדמו״ר הצמח צדק[36], דכאשר התורה היא בדרך מתנה אז ישנן ב׳ המעלות המעלה דירושה והמעלה דמתנה, שהמעלה דירושה היא שאין לה הפסק והמעלה דמתנה היא שנותנים לו למעלה מכחו ויגיעתו, דזהו אנכי ראשי תיבות אנא נפשי כתבית יהבית[37], וכמש״כ ויקחו לי תרומה ואיתא במדרש[38] משל למלך שאמר שיעשו לו קיטון שהוא המשכת העצמות שבתורה, וזהו ענין המתנה שנותנים לו למעלה מכחו ויגיעתו.

 

ח והנה זהו ג״כ ע״ד מה שמבאר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[39] דזה מה שעונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם שהעונות שהם באים מצד הרוח שטות הם מעלימים ומבדילים, הנה זהו רק בהשתלשלות, ובנפש הוא בהעבודה שעפ״י טעם ודעת, שהעבודה היא בשקלא וטריא ובטענות ומענות, אבל בענין האמונה שהיא למעלה מהשתלשלות, שבעבודה היא העבודה דבחינת יחידה, שהטעם לזה שנקראת יחידה הוא לפי שמקבלת מיחיד והיינו הניצוץ נברא שמקבל מהניצוץ בורא[40] והם נעשים דבר אחד, הנה בזה לא יש עונות המבדילים. והיינו, דזה שהעונות הם מבדילים הנה לבד זאת שזהו רק ביניכם, היינו מצדכם, הנה עוד זאת שזהו רק (ביניכם) לבין אלקיכם, אור הממלא וגם אור הסובב, שבזה הם מבדילים שפועלים שהאור יהי׳ רק בהעלם, אבל בהעצמות לא יש שום דבר המבדיל. דכמו שביציאת מצרים בגשמיות אי׳ אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו, דמצד עוצם תוקף הקליפה דמצרים, הנה אם הגאולה היתה מצד איזה מדריגה שהיא הי׳ אפשר להיות יניקה ולכן הי׳ מצד העצמות דוקא, הנה כמו כן הוא גם ביציאת מצרים ברוחניות בכל ענין ופרט שבעבודת האדם, הנה זה שעונותיכם מבדילים הוא רק בהשתלשלות שאפשר להיות משם יניקה לחיצונים, ובכדי שלא תהי׳ היניקה לחיצונים משום זה היא ההבדלה עד שנכרת משרשו, אבל מצד העצמות אין הבדלה ומכל מקום אין יניקה, דכמו שביציאת מצרים בגשמיות לא היתה שום יניקה ואדרבה הי׳ נגוף למצרים ורפוא לישראל כאחד, הנה כמו כן הוא גם ביציאת מצרים ברוחניות שמצד העצמות, וכמו כן מצד עצם הנשמה שבעבודה היא העבודה שלמעלה מטעם ודעת שהיא למעלה מהשתלשלות דנפש שבזה אין האדם נכרת משרשו, ומכל מקום לא יש שום יניקה ח״ו ואדרבה נגוף למצרים. וכללות הענין הוא שמצד העצמות לא יש שום הבדלה וזה פועל אצלו הגאולה אז עס שטעלט אים איבער מעומק תחת לעומק רום בשעתא חדא וברגעא חדא, וזה משנה כל מהותו, כמש״כ כ״ק אדמו״ר נ״ע בקונטרס העבודה[41] דכאשר הוא עומד בנסיון הנה אין זה שמתעורר רק בהנסיון, כי אם שמצד הגילוי דבחינת יחידה הרי זה משנה את כל עניניו.

 

ט והנה הסיבה להרוח שטות נתבאר בהמאמר (דאשתקד)[42] שהוא מצד זה שנשמות דזרע בהמה (וכמעט כל הנשמות שבדורותינו נקראים בשם זרע בהמה) אין בהן דעת, וענין הדעת נתבאר שם שאין זה ענין הידיעה בלבד כי אם בחינת הכרה והרגשה עד בחינת ראי'. והנה להיות שזה צריך סיוע, הנה כמו שביציאת מצרים בגשמיות (שברוחניות הוא כללות ענין העבודה) הסיוע הי׳ ע״י משה שהוא אחד משבעה רועים וכללות כולם, שמשה המשיך בחינת הדעת לכל[43] כמו שכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך, דעשב הוא שם ע״ב שהוא בחי׳ דעת עליון והשי״ן הוא חג״ת שרשי המדות ואת זה ממשיך לנשמות דזרע בהמה, הנה כמו כן הוא גם בענין הרוח שטות, דמשה שהוא רועה נאמן ממשיך האמונה וכמו שכתוב ורעה אמונה שהוא רעיא מהימנא אשר האמונה לא תהי׳ רק בדרך מקיף כמו גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא[44], כי אם שתהי׳ בפנימיות שזה ימנע את האדם מלעשות מה שהוא היפך רצון העליון, הנה זהו על ידי משה רבינו שהוא רועה כל ישראל. וכמו כן הוא גם בהאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא עד כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל ההילולא, שעבודתו היתה שגם עמי הארץ וגם הנפרדים וכל שכן אלו שהם בהעילוי דעמו אויף לכתחילה ניט צולאזן צום רוח שטות, וגם אלה שנתרחקו כבר ומושקעים בתאוות גשמיות בתענוג וחיות (מיט א געשמאק און א קאך) וגם אלה שעוברים על כריתות ומיתות בית דין, הרי זהו ענינו של אדמו״ר (דאס איז דאך דער ענין פון א רבי׳ן) שהוא ממוצע המחבר ביניכם ובין אלקיכם ועוד למעלה מזה (ראה לעיל ס״ח), וזוהי עבודתו שפועל שתהי׳ בחינת היחידה בגילוי, דההתחלה היא דכאשר בא לידי נסיון הוא עומד בנסיון וזה פועל אחר כך בכל הנימין הפרטים.

 

והנה יעקב חבל נחלתו, שהמשיך גם לדורו אחריו שימשיכו פעולותיהם על ידי זה שנלכה באורחותיו, שזוהי זכות והצלחה להמשיך הענינים אשר סלל והורה את הדרך שיומשך למעלה מהטבע בטבע בהצלחה מופלגה שזהו תכלית כל העולמות לפי שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, שזה יהי׳ בחסד וברחמים ובהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע.

 

 

הערות

 


[1]מאמר זה מיוסד בעיקרו על הפרק הרביעי מד"ה באתי לגני ה׳תש״י.

[2]בכל הנאמר עד כאן — ראה לעיל ד״ה באתי לגני תשי״א־תשי״ג.

[3]שבועות לט, א.

[4]טעמי המצות להרח״ו פ׳ קדושים — הובא ונתבאר בדרמ״צ כח, א ואילך.*) דרשו תרצ״א פ״ג. וידבר אלקים תרצ״ו (פ״ד) ותש״ד (ע׳ 226).

[5]ספכ״ט.

[6]אבות ספ״ה (בסידור אדה״ז פ״ה מכ״א).

[7]מובא בכ״מ מס' העיקרים. וראה שם מ״ג פ״א.

[8]רפי״ט.

[9]סה ד. וראה לקו״ת צו יג, יב.

[10]כתר שם טוב סי׳ קצד (הוצאת קה״ת).

[11]לקו״ת להאריז״ל פ׳ עקב.

[12]תו״ח 1ח ס, 1 ואילך.

[13]זח״א קעט, ב.

[14]ספי״ט.*

[15]משנה סנה' (לז, סע״א).

[16]לקו״ת שלח לז, ד. ובכ״מ.

[17]ראה קונטרס ומעין מ״י פ״א.

[18]שעיהיוה״א רפ״ז.

[19]הוספות לכתר שם טוב (הוצאת קה״ת) סי' קטז. וש״נ.

[20]אור תורה קדושים (לט, ב — הוצאת קה״ת).

[21]ויק״ר פכ״ה ט.

[22]שם, ח.

[23]ראה מאור עינים קדושים (מז׳ ב) עה״פ.

[24]ס' קיצורים והערות לתניא ע' מח ואילך. אוה״ת וישלח ע׳ 462 ואילך.

[25]סי״ ט.

[26]ברכות נח, א.

[27]או״ח סרכ״ד סק״׳ד. וראה ט״ז  שם.

[28]סה״מ תרכ״ז ע׳ קנד ואילך.

[29]ראה בארוכה קונטרס עץ החיים פ"ג ואילך

[30]ראה רמ״ז לזח״א ד, סע״ב.

[31]פו, א.

[32]יומא עב, ב.

[33]ב״ב קכט, א.

[34]רי״ף שם קמט, א. מלחמת ונמוק״י (בשם הגאונים) שם קכט, א, רמב״ם פי״ב מהל׳ זכי' ומתנה ה״ד.

[35]חו״מ ר״ס רמח.

[36]אוה״ת תשא ע' א׳תתקסו ואילך.

[37]שבת קה, א (כגירסת הע״י).

[38]שמו״ר ר״פ תרומה.

[39]ד״ה אנכי ה״א (דשבת חוהמ״פ) תרע״א (ראה בהנעתק ב״ספר המפתחות״ע׳ 48).

[40]ראה בהנסמן בהערה לד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ג.

[41]פ״ה.*

[42]ס״ז. וראה לעיל ס״ע נג.

[43]ראה תו״א ד״ה ואלה המשפטים וביאורו. דרמ״צ מצות דין עבד עברי.

[44]ברכות סג, א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email