באתי לגני[1] אחותי כלה, ואי' במד"ר (במקומו) לגני לגנוגי למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וע"י חטא עץ הדעת והחטאים שלאחריו סילקו השכינה מלמטה למעלה עד רקיע הז', והצדיקים שאח"כ עד משה רבינו, שהוא השביעי וכל השביעין חביבין, המשיכו השכינה מלמעלה למטה עד בארץ הגשמית ממש, ועל המשכה זו נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל, והיינו שע"י שהצדיקים עושים כל הענינים בעצמם ופועלים זה באנשי דורם (טוען דורך די ענינים אין זיך אליין און פועל'ן דאס אין דעם דור), על ידי זה הם ממשיכים את השכינה בתחתונים כמו שהי' בתחילה. ועוד יותר – שהם ממשיכים גם עיקר השכינה בתחתונים, כמ"ש בהמאמר דיום ההסתלקות ויום היארצייט בביאור מאמר הזהר, כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דפירושו האור שמאיר בכולהו עלמין בשוה, והתמשכה היא ע"י העבודה דאתכפיא סטרא אחרא, שבהעבודות דמקדש היא עבודת הקרבנות ובפרט מעשה הקטרת. וזהו ג"כ הטעם מה שהמשכן הי' מעצי שטים דוקא, דהנה שטה פי' נטי' וכן פי' שטות, דהיינו שיש דבר שהוא אמצעי, וההטי' לאיזה צד, למעלה או למטה, נק' שטה, דההטי' למעלה הוא שטות דקדושה וההטי' למטה הוא שטות דלעומת זה. דרך התומ"צ בכלל, הוא דרך האמצעית וכמ"ש הרמב"ם בהל' דעות, וההטי' למעלה מדרך האמצעית הוא שטות דקדושה, שצריך להיות גם שטות דקדושה, ובפרט כאשר צריך להזהר (באווארענען) שלא יהי' השטות דלעו"ז, הוא ע"י שטות דקדושה דוקא, וכמאמר אהני לי' שטותי' לסבא, שהשטות דקדושה אהני ומתקן את השטות דלעו"ז, וכמש"נ על לעתיד לבוא והשקה את נחל השטים, שעל ידי זה אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין[2].

ב. והנה להבין כללות ענין השטות דלעו"ז שמשום זה מוכרח להיות השטות דקדושה ועי"ז אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, הנה כתיב כי תשטה אשתו ופירש"י תט מדרכי צניעות, וכתיב וישב ישראל בשטים ואי' במדרש[3] דשטים הוא מקום הגורם לשטות שעי"ז באים לידי עבירה לזנות, וכמו שארז"ל ע"פ כי תשטה אשתו, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי איש הישראלי מצד עצמו (א איד מצד עצמו) אי אפשר כלל שיעבור איזה עבירה, וכמ"ש בזהר[4] על פסוק נפש כי תחטא דאורייתא וקוב"ה תווהן עלי' ואמרי נפש כי תחטא (בתמי'), והיינו דגם במדרי' נפש, שאין זה עצם הנשמה, ולא עוד אלא שגם בהחמשה שמות שנקראו לה[5] היא מדרי' היותר תחתונה שבהשמות, וכמו שמדייק בזהר שם דענין החטא שייך בנפש דוקא, דבמדרי' נשמה וגם במדרי' רוח אין שייך שיהי' חטא, ומ"מ הנה גם אם במדדי' זו יהי' חטא אומר על זה תווהא, ועוד יותר שאפילו אם הוא רק בשוגג, שהרי הכתוב מדבר בענין חטא בשוגג, הנה גם זה אי אפשר להיות כי אם מצד הרוח שטות שנכנס בו. דמצד עצמו, הרי בטבע כל ישראל שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, אלא שע"י הרוח שטות שמכסה על האמת ונדמה לו דגם כאשר הוא עובר עבירה עודנו ביהדותו, מצד זה אפשר שיעבור עבירה. אבל כאשר יאיר בו האמת, בחי' ואמת הוי' לעולם, אז הוא מרגיש שע"י העבירה ואפילו באיסור דרבנן ודקדוק קל של דברי סופרים נפרד בתכלית מאלקות, יותר גם מהקליפות וסט"א. וכמ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן בתניא[6] שהאדם העובר על רצונו ית' גרוע ופחות מבעלי חיים הטמאים כו' שאינם משנים תפקידם ואע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי ולכן הנה באדם שהצלם אלקים אין מסתלק מעל פניו אין שולטים בו, דפקודתו ית' שמרה רוחם וכמש"נ ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית גו', ורק בזה שאין נראה בו הבצלמינו כדמותינו הם שולטים כו', ועל דרך זה אומות העולם וקליפות וסטרא אחרא אין עוברים רצונו ית', אלא דקרו לי' אלקא דאלקייא, דהם אומרים שגם להם יש שליטה וממשלה, אבל מ"מ אין מורדים בו ית', שהרי קרו לי' אלקא דאלקייא, ואין עוברים על רצונו ית' לעולם, והאדם העובר עבירה שהוא מורד ברצונו ית' הרי הוא גרוע יותר מהקליפות וסט"א ומדברים המושפעים מהם שהם בעלי חיים הטמאים וחיות רעות, עד אשר אף יתוש, שמכניס ואינו מוציא, קדמך.

ג. והנה לכאורה אינו מובן מ"ש שהאדם העובר עבירה הוא נפרד יותר מהקליפה וסטרא אחרא משום שהם אינם עוברים על רצון המלך וקרו לי' אלקא דאלקייא, דהרי מה דקרו לי' אלקא דאלקייא הוא עבודה זרה, שהם נותנים שליטה להכוכבים ומזלות או להשרים שלמעלה והרי בזה הם עוברים על רצון העליון ברוך הוא, ואם כן למה האדם העובר עבירה גרוע מהם. אך הענין הוא דאלקא דאלקייא הוא ענין השיתוף ועל השיתוף מוזהרים ישראל דוקא ולא בני נח, וכמ"ש הרמ"א[7] ובכ"מ, וכן משמע מהרמב"ם (בסהמ"צ) שכתב דאזהרה על היחוד הוא מהכתוב שמע ישראל גו' הוי' אחד, דמזה משמע שבני נח אין מוזהרים על זה, שהרי בכתוב נאמר ישראל דוקא. והענין הוא דבהחיות אלקי שבעולמות יש ב' אופני חיות, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, שהחיות דממכ"ע הוא בא בהתלבשות בעולמות, וכמאמר רז"ל מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, והיינו דכשם שהחיות הגלוי המתלבש בהגוף הרי הוא בא בהתחלקות לפי אופן האברים, דאינו דומה החיות שבאבר זה להחיות שבאבר אחר, דמצד השינוי שיש בהאברים יש שינוי גם בהחיות. ומאחר שהחיות משתנה לפי אופן האברים, הרי מובן שהגוף תופס מקום לגבי חיות זה, דלכן הוא משתנה לפי אופן האברים, ולהיות שהוא תופס מקום לגבי החיות, הנה אף שהוא מרגיש את החיות ובטל אליו, מ"מ אינו בטל במציאות. וכמו כן יובן גם באור הממלא כל עלמין שהוא בהתלבשות בהעולמות, שביטול הנבראים לחיות זה, אינו ביטול במציאות, מה שאין כן אור הסובב כל עלמין, וכמו כן החיות שאינו בגילוי בהגוף, שלגבי' אין הנבראים תופסים מקום כלל. ולכן הנה חיות זה הוא בהעלם, דאף שמשיגים שיש גם החיות דסובב כל עלמין, מכל מקום אין מרגישים אותו. והוא כמו בהענין דהתהוות יש מאין שהאין הוא בהעלם, דאף שהיש יודע ומשיג שישנו האין המהוה אותו, מכל מקום אינו מרגיש את האין לפי שהוא בהעלם.

ד. ועל פי זה יובן מה שדוקא ישראל הוזהרו על השיתוף ולא בני נח, דהנה נשמות ישראל מושרשים בהעצמות, ולמטה מזה – באור הסובב כל עלמין, ולהיות שבמדרי' זו אין שום נתינת מקום על איזה ענין לבד אלקות, לכן מאמינים שאין עוד, דלא רק שאין שום אלקות מבלעדו, כי אם שאין שום מציאות מבלעדו ומכל שכן שאין שום דבר שיש לו איזה שליטה וממשלה, דכל זה הוא לפי ששרשם ממדרי' כזו שאין שם שום נתינת מקום על איזה מציאות, ולכן נצטוו על זה, מה שאין כן אומות העולם שאין להם שייכות לאור הסובב, שהרי שרשם הוא מחיצוניות הרצון. וכידוע דנשמות ישראל שרשם מפנימיות הרצון ואומות העולם שרשם מחיצוניות הרצון. דכמו שלמטה באדם פנימיות הרצון הוא בדבר שהוא בעצמו הוא התכלית, מה שאין כן מה שהוא דק טפל לאיזה דבר, הרי אין בו פנימיות הרצון כי אם חיצוניות הרצון לבד, דכמו כן יובן למעלה, דנשמות ישראל שהם התכלית, שרשם מפנימיות הרצון, ואומות העולם שרשם מחיצוניות הרצון. ובפרט הקליפה וסטרא אחרא שכל הכוונה בהם הוא שהאדם יתגבר עליהן לאכפיא להון. ולהיות ששרשם מחיצוניות הרצון בלבד, וחיצוניות הרצון בא באור הממלא, דבאור הממלא יש נתינת מקום לדבר שחוץ ממנו, לכן אין מוזהרים על השיתוף, ורק שע"י השגה והתבוננות הם יודעים, ומוזהרים על זה, שיש מציאות שלמעלה מהם ומחיותם וקרו לי' אלקא דאלקייא. ולכן האדם העובר עבירה הוא גרוע יותר מהקליפה וסטרא אחרא, דאם שגם זה מה דקרו לי' אלקא דאלקייא הוא ע"ז שהוא היפך רצונו ית', מ"מ הרי אין הם עושים היפך מדרי' הרצון שיש להם שייכות אלי', מה שאין כן ישראל העובר עבירה, להיות ששרשו מפנימיות הרצון, לכן הנה אף שאותו הדבר עצמו אצל אומות העולם אין זה מרידה בישראל הוא מרידה, כיון שהוא היפך הרצון שהוא קשור עמו (מיט וועלכן ער איז פארבונדען), ולכן הוא גרוע יותר מהקליפה וסטרא אחרא ונפרד בתכלית מאלקות. ולהיות שבטבע כל ישראל הוא שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות לכן אינו שייך כלל שיעבור עבירה, לולא הרוח שטות שמכסה על האמת, דמשום זה נדמה לו שאינו נעשה על ידי זה נפרד מאלקות. והבחינה על זה היא דכאשר ישנו איזה ענין שאין מקום לטעות ולחשוב שאינו נפרד מאלקות, הרי אז אפילו קל שבקלים ופחות ביותר עומד במסירות נפש שלא לעבור על רצונו ית', כיון שהוא יודע שע"י העבירה נעשה נפרד מאלקות, ר"ל. וכמ"ש כ"ק אדמו"ר האמצעי[8] דגם זה אשר ירבה רעתו בכל העבירות שבעולם, הנה גם הוא מוסר נפשו בפועל על קדוש השם, כיון שהוא יודע שנעשה נפרד מאלקות וזה אינו יכול בשום אופן. ולהיות שמקור דבר זה הוא לפי שנשמות ישראל שרשם מהעצמות שהוא למעלה מהתחלקות כנ"ל לכן הוא נמצא בכל אחד ואחד, ובלי שום התחלקות כלל, היינו שזהו בגדול שבגדולים ובקל שבקלים בשוה, ועוד זאת דגם קל שבקלים הנה כאשר מתעוררת בו התנועה דמסירות נפש הרי כל עניני נפשו מתאימים לתנועה זו, דגם בדבור ומעשה לבד אף שאין פיו ולבו שוין, הוא עומד במסירות נפש, כי תנועה זו היא למעלה מהתחלקות, ולזאת הנה כל כחות נפשו נכללים בה.

ה. וביאור הענין מה שבטבע כל איש ישראל שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, הנה אי' בעץ חיים[9] דיש ניצוץ קטן א' בורא שמתלבש בניצוץ א' נברא הנק' יחידה. ואופן התלבשות זו הוא שהם נעשים דבר אחד. וזה נמצא בכל אחד ואחד מישראל מבלי הבט (ניט קוקענדיק) על כחותיו הגלויים והענינים שמצד שאר הד' שמות שיש לה. והנה אף שהניצוץ נברא שרשו מהכלים כמ"ש כ"ק אדמו"ר הצ"צ בארוכה[10] וכלים ענינים הגבלה והתחלקות, מכל מקום הרי ידוע ששרש הנשמות הוא מפנימיות הכלים, ובפרט בחי' יחידה ששרשה הוא מאור מחצב הנשמות שהוא לבוש למחצב הספירות, שהם חיצוניות א"ק ופנימיות א"ק, דמחצב הנשמות הוא חיצוניות א"ק ומחצב הספי' הוא פנימיות א"ק, ואין זה ב' דברים נבדלים זה מזה, אלא דהנשמות ששרשם מפנימיות הכלים, הרי פנימיות הכלים היא מיוחדת עם האור המתלבש בתוכם, דכמו שבגשמיות הרי פנימיות הכלי היא בסמיכות מקום להדבר המתלבש בתוכו, כמו"כ הוא ברוחניות שפנימיות הכלי היא מיוחדת עם האור המתלבש בתוכו ועוד יותר שהיא מיוחדת גם עם עצם האור, דחיצוניות הכלי, שענינה כדי להשפיע לחוץ הנה לבד זאת שאינה מיוחדת עם האור המתלבש בתוכו, הרי האור שעובר דרך הכלי ונמשך לחוץ הוא רק האור שנמשך אל הזולת, היינו האור ששייך בו השפעה והתגלות לדבר שחוץ ממנה מה שאין כן פנימיות הכלי, הנה לבד זאת שהיא מיוחדת עם האור שבתוכו, היא מיוחדת גם עם עצם האור, שבדרך השתלשלות אינו בא לדבר שחוץ ממנו, והוא על דרך ההפרש בין השפעת השכל והשפעת הטפה, דהשפעת השכל מה שהרב משפיע לתלמידו, היא השפעה חיצונית בלבד, ולכן הנה משך זמן לא קאים אדעתא דרבי', דאף שהוא מבין כל מה שאמר לו הרב, מכל מקום לא קאים אדעתי', להיות שהיא השפעה חיצונית בלבד, מה שאין כן השפעת הטפה שהיא השפעה פנימית להוליד בדומה לו, הרי זה מה שהוא מוליד בדומה לו, אינו רק בדומה לעניניו הגלוים וכחותיו הגלוים כי אם בדומה להעצם, ולכן אפשר שיהי' יפה כח הבן מכח האב אבל גם זהו מכח האב, לפי שההולדה בדומה לו היא בדומה להעצם. וזה מה שמוליד בדומה לו להעצם הוא לפי שהיא השפעה עצמיית, שמשפיע לו העצם ובא בעצם האור שמיוחד בפנימיות הכלי, ואף שגם זה בא ע"י חיצוניות הכלי וההמשכה היא חוץ ממנו, הנה אין זה בא בדרך השתלשלות כי אם ע"י הפסק, דורך א שפרונג. כי בדרך השתלשלות אי אפשר שיבוא בדבר שחוץ ממנו, לפי שהיא השפעה עצמית. וכמו כן יובן למעלה בשרש הנשמות דשרשם הוא מהעצמות ונמשך ע"י גם עצם האור, והמשכה זו אינה במלאכים כי אם בנשמות דוקא, לפי ששרשם הוא מפנימיות הכלים שמיוחדים עם עצם האור ועל ידי זה הם מיוחדים גם עם שרש עצם האור (מיט דאס פון וואנענט דער עצם האור נעמט זיך). ועפי"ז יובן דאף ששרש הנשמות הוא מהכלים או ממחצב הנשמות שהוא חיצוניות א"ק, מכל מקום להיות שפנימיות הכלי היא מיוחדת עם עצם האור כנ"ל, הרי היא מיוחדת גם עם פנימיות א"ק. וכמו שמבואר בלקו"ת ד"ה למנצח על השמינית שהמילה היא למעלה משבת, דשבת הוא שבעת ימי ההיקף, וגשמים יורדים בשבת שהו"ע חיצוניות א"ק, ומילה היא פנימיות א"ק שהוא למעלה משבת, דלכן צריך שיעבור עליו שבת אחת קודם, ומכל מקום הרי יש לה שייכות לשבת שהיא חיצוניות א"ק, דעל ידי זה שיעבור עליו שבת א' שהיא חיצוניות א"ק, אפשר להיות ענין המילה שהוא פנימיות א"ק, דכמו כן יובן גם בשרש הנשמות דאף ששרשם הוא מחיצוניות א"ק מכל מקום הם מיוחדים גם עם פנימיות א"ק. ועפי"ז יובן מה שבטבע כל ישראל שאינו יכול להיות נפרד מאלקות, דלהיות ששרשם הוא בעצמות והוא בדומה לו כביכול, ובעצמות אין שום נתינת מקום על איזה ענין לבד אלקות, לכן בטבע כל ישראל הוא שאינו יכול להיות נפרד בשום אופן מאלקות.

ו. אמנם מצד הרוח שטות שנכנס בו הרי אפשר שיעבור עבירה, דענין הרוח שטות הוא תוקף החמדה בתענוגים גשמיים ובא מזה, דאף שהוא בדברים מותרים, אבל על ידי זה שהוא מושקע בזה ובפרט החיות והתענוג (דער קאך און דער געשמאק) שיש לו בזה, הרי הוא מקרר אותו ולוקח מעמו (עם נעמט בא אים צו) הטעם באלקות, כמ"ש בזהר[11] דתוקפא דגופא חולשא דנשמתא. דאין הכוונה על תוקף הגוף כפשוטו, שהרי אדרבה היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא[12], וכידוע תורת הבעש"ט ע"פ כי תראה חמור גו': כי תראה חמור, כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, תראה, שנאך, שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות, ועוד תראה שהוא, רובץ תחת משאו, שנתן הקב"ה להגוף שיזדכך ע"י תורה ומצוות והגוף מתעצל בקיומם. ואולי יעלה בלבבך, וחדלת מעזוב לו, שיוכל לקיים שליחותו, כי אם תתחיל בסיגופים לשבור את החומריות, הנה לא זו הדרך ישכון אור התורה, כי אם, עזוב תעזוב עמו, לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים. גם ידוע מה שאמר הרב המגיד[13] אז ס'איז ווערט א קליין לעחילי אין גוף ווערט א גרוישער לאך אין דער נשמה. דמכל זה מובן דתוקפא דגופא אין הכוונה על הגוף, כי אם הכוונה הוא על נפש הטבעית, שהתוקף של הנפש הטבעית שהוא המושל בו און ער לאזט זיך אריין בתענוגים גשמיים, הנה אף שהם דברים מותרים מכל מקום הנה זה מקרר את החום שצריך להיות בקדושה ולוקח (און עס נעמט צו) הטעם שצריך להיות באלקות. ולכן הנה לעתיד לבוא כתיב והשקה את נחל השטים, דנחל כפשוטו הוא ממים ונחל השטים הוא בחינת התענוגים הגשמיים, וכמ"ש כ"ק אדמו"ר מהר"ש[14], כי מים מצמיחים כל מיני תענוג, דאף אשר לצמיחה צריכים הרבה דברים עם כל זה עיקר הצמיחה הוא מן המים. והטעם מה שהתענוגים הגשמיים הם שטות, הנה לבד זאת שהרבה תענוגים גשמיים אחריתם מרה, הנה גם אותם הענינים שהם תענוג, הרי ידוע בענין וכל קרבי את שם קדשו, דקרבי קאי על המלאכים שנקראים בשם קרביים, דכמו שהקרביים הם המבררים את האוכל מן הפסולת והפסולת נדחה לחוץ, כמו כן למעלה יש מלאכים המבררים השפעת התענוג שלמעלה, ובפרט התענוגים של קדושה, ממה שהוא פסולת בערכם, שמשתלשל למטה ומזה נתהוו התענוגים גשמיים, ולכן הנה התענוג הגשמי נקרא בשם שטות, כי באמת הוא פסולת, ואם כן מה שמתענג                על זה הוא שטות, ובפרט כאשר יודע שע"י התענוגים גשמיים יחסר לו התענוג באלקות הרי זה שטות גדול שהוא מחליף תענוג גשמי שהוא פסולת באמת – בתענוג אלקי שהוא עיקר התענוג.

ז. והנה הסיבה להרוח שטות איתא במשנה בענין כי תשטה אשתו, כשם שמעשי' מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה, והיינו שהסיבה היא לפי שהוא בהמה, שחסר הדעת דקדושה, דזוהי הסיבה להחמדה בדברים הגשמיים שהוא שטות, ומצד זה יכול לטעות ולחשוב שבהעבירה שעושה אינו נעשה נפרד מאלקות. ואף שיש לו שכל והבנה בקדושה מכל מקום אין זה מספיק וצריך להיות בחינת הדעת דוקא, דמשום זה הנה כמעט כל הנשמות שבדורותינו נקראים בשם זרע בהמה, דאף שרובם ככולם שייכים להשיג ולהשכיל עניני קדושה בכלל, ובפרט גדולת הבורא ית', מפי ספרים ומפי סופרים, השגה והבנה גדולה, מכל מקום נקראים בשם זרע בהמה לפי שחסר בהם בחינת הדעת וההרגשה בנפשם. דענין הדעת הוא כמ"ש בתניא שהוא מלשון והאדם ידע וגו' שהוא בחי' התקשרות והתחברות בהדבר, דאינו מתבונן בהעברה בעלמא, דאז בקל ינתק מהשכל, אלא שהוא מתקשר בהדבר, ער ליגט אין דער זאך. ולמעלה יותר ענין הדעת הוא בחי' ההרגשה שמרגיש את הדבר, ולא רק שמרגיש את הדבר במוחו כי אם שמרגיש גם בלבו, דזהו אמיתית ענין הדעת, כמ"ש כ"ק אדמו"ר נ"ע[15] הטעם מה שקטן אינו מחויב במצות, דאף שמשיג את הדבר על בוריו, מכל מקום לאו בר דעת הוא דהכוונה בזה הוא דאין לו הרגשה ביוקר וגודל הדבר, ומפני שאין לו הרגשה זו, אי אפשר לחייבו און ארויפלייגען אויף עם אן אחריות דמצוות עשה או דמצוות לא תעשה, וכדאי' הלשון בענין נדרים והקדש, שצריך שידעו לשם מי נודרים ומקדישים, שהדיוק בזה הוא יודעים דוקא, בחינת הרגשה, ולמעלה יותר הוא ענין ההכרה, כי הרגשה אפשר שתהי' גם בדבר שאינו בגילוי אצלו, וכמו לב יודע מרת נפשו אף שהסיבה בהעלם אצלו, והכרה היא כשבא בגילוי עד שמתאמת אצלו כאילו רואה ממש ואין צריך ראיות והוכחות על זה, והעדר הדעת זהו הסיבה לרוח שטות, המכסה על האמת ומטעה את האדם שנדמה לו שגם כשהוא עובר על     רצון העליון עודנו ביהדותו. ובכדי להסיר את הרוח שטות דלעומת זה, הוא ע"י שטות דקדושה דוקא, דאף שבכלל צריך ללכת בדרך האמצעית, זהו דוקא כאשר כל ימיו הלך והולך בדרך הישרה, אבל כאשר נטה מדרך זו להקצה דלעומת זה צריך לנטות לקצה השני דוקא. והוא על דרך המבואר בענין בעל תשובה שאין לו לומר אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי כי אם צריך לומר אי אפשי, דלהיותו בעל תשובה צריך סיג מיוחד[16], וכמו כן הוא בענין זה, דלהיות שע"י השטות דלעומת זה והחטאים סילקו את השכינה, הנה בכדי שיהי' אחרי זה ושכנתי בתוכם צריך להיות ועשו לי מקדש מעצי שטים דוקא, שטות דקדושה.

ח. והנה כמו שועשו לי מקדש והעבודה בו הי' ע"י משה וע"י אהרן[17] ועיקר[18] עבודת אהרן הוא בהעלותך את הנרות גו', כי נר הוי' נשמת אדם ה' נרות הם ז' מדרי' בעבודת ה', וענין אהרן הוא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, דגם הרחוקים מתורת הוי, ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, כי אין בהם שום מעלה רק זה שהם ברואים, היינו שהקב"ה ברא אותם[19], הנה גם בהם המשיך בחינת אהבה, אהבה רבה, דזהו כללות ההפרש בין אהבה דאברהם ואהבה דאהרן שהאהבה דאהרן הוא אהבה רבה, וע"י משה ואהרן היו ההמשכות במשכן, ומשה ואהרן שניהם שקולים, הנה כמו כן הוא בכל דור ודור, דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, ובפרט הנשיאים שכל עניניהם הן בתורה הן במצות והן בהנהגת ישראל הם באהבת ישראל ואהבת התורה ואהבת הוי'. ובענין אהבת ישראל מוסיף[20] כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם כ"ק אדמו"ר הזקן, אשר ואהבת לרעך כמוך הוא כלי לואהבת את הוי' אלקיך וגדלה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב. וזה המשיכו בכל החסידים, המקושרים, השייכים אליהם און אין די וואס האלטן זיך אן אין זיי, כל אחד לפי ענינו מעמדו ומצבו. הארעווען דארף מען אליין, אבל להיות שצריך נתינת כח וסייעתא דשמיא בכלל, ובפרט מאותה הנשמה שהוא ניצוץ ממנה, הנה בזה הוא ההמשכה שע"י הנשיאים, משכן עצי שטים, שעל ידי זה מבררים את השטות דלעומת זה, והשכינה[21] שורה במעשה ידיו, ונועם הוי' עליו ומעשי ידיו כוננהו בהצלחה, עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

הערות