תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
פרשת ויגש – אל לנו לפעול על דעת עצמנו
הקראת כתבהיוסף רוצה לברר ולזכך את מצרים
בפרשתנו פרשת ויגש ממשיכה התורה לגולל את עלילות יוסף ואחיו במצריים. בנתיים הרעב גובר ואנשי מצריים שהתבואה אזלה ממחסניהם מבקשים פתרון אצל יוסף. יוסף, בתגובה אומר להם: רוצים תזונה? אין בעיה. יש מספיק לכולם. רק דבר קטן בבקשה, תעברו כולכם ברית מילה. מצריים היתה ידועה אז כ"ערוות הארץ" מקום שטוף זימה ויצרים לא מרוסנים ויוסף חשב שאקט כזה של מילה יעדן קצת את יצריהם ויהפוך את מצריים למקום יותר אנושי ופחות חייתי לגור בו. במילים אחרות, יוסף רצה לברר ולזכך את מצריים. אך הוא טעה.
קליפות הטומאה קיבלו תוספת חיות
האר"י הקדוש, חכם הקבלה הצפתי אומר שבמעשה זה גרם יוסף דווקא להיפך, להעמקת והחרפת הגלות במצריים כיוון שקליפות הטומאה במצריים קיבלו דווקא תוספת חיות ותוקף כתוצאה מצעד זה. כמו בעולם הטבע גם ב"על טבעי" ישנו פרי, וקליפה. הפרי הוא העיקר, הקליפה היא לרוב פסולת, שנועדה להגן על הפרי אך ברגע שרוצים לאכול את הפרי נפטרים מהקליפה וזורקים אותה. עד אז, הקליפה יונקת את חיותה מהפרי עצמו ומהעץ שמעניק לה אנרגיה של קיום. מצריים היתה למעשה קליפה של טומאה שבתוכה נולד הגרעין היהודי והתפתח לעם. זה שזה קרה דווקא במצריים ולא בארץ ישראל, זה מכוון מלמעלה. יוסף חשב שאולי גם קליפת מצריים תתברר על ידי החדרת קדושה בה, אולם דבר זה גרם למעשה לחיזוק הקליפה ונתן תוקף רב יותר לטומאה עצמה וכך למעשה, נפעלה פעולה הפוכה. אגב, גם משה רבנו היה בסיטואציה דומה כאשר העלה, על דעת עצמו ערב רב ממצריים, מה שיצר בהמשך (ועד היום למעשה) בעיות רבות בתוך עם ישראל והרבה סכסוכים ומחלוקות פנימיות. השורש של תקלות אלו הוא מפני שאינן נובעות ממקור אלוקי אלא ממקור אנושי ועל כן מהוות עניין מועד לפורענות מלכתחילה.
אל לנו לפעול על דעת עצמנו
אומרת על כך תורת החסידות שאל לנו לפעול על דעת עצמנו גם כשהמטרה טובה וחיובית. גם כשיש בנו רצון בוער לקרב לקדושה או להפיץ רעיונות חיוביים עלינו לבדוק היטב את השורש והמקור, והאם הדברים הם ממקור אלוקי או אנושי. כששאלו את הרבי פעם האם ניתן לעשות פעולות מסוימות כדי שיותר יהודים יתקרבו לתורה ענה הרבי על פי הפסוק במשנה : "הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – יש לאהוב כל יהודי, ללא קשר לדרגת קרבתו ליהדות אלא כאדם בפני עצמו. ומצד שני, יש לקרב לתורה, ולא את התורה אל מישהו. וכשבאמת אוהבים יהודי זוכים לקרב לתורה לא מתוך כפיה או אונס אלא מתוך רצון. וממילא לא ישתלשלו מכך תוצאות שליליות אלא חיוביות, וזוהי התכלית האמיתית.
(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 98)
פרסום תגובה חדשה