בס"ד, יו"ד שבט, תשט"ו

באתי לגני[1] אחותי כלה, ואיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני, למקום שהיתה דירתי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. אלא שעל ידי חטא עץ הדעת, שעל ידי זה היו גם כן החטאים שלאחריו, סילקו את השכינה מלמטה למעלה, ואחר כך כשעמדו צדיקים הנה על ידי עבודתם המשיכו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה רבינו שהוא השביעי וכל השביעין חביבין והמשיך את השכינה צוריק בתחתונים, מרקיע הא' לארץ. וכמו כן הוא בעבודת שאר הצדיקים שעל ידי עבודתם הם ממשיכים ומשכינים הבחינה דשוכן עד מרום וקדוש למטה. והוא על ידי העבודה דאתכפיא סטרא אחרא, דכד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה, דפירוש אסתלק כאן הוא שהוא נמשך למטה בדרך גילוי אלא שהוא באופן כזה שנקרא בשם אסתלק והוא בכולהו עלמין בשוה, והיינו שהוא אור הסובב כל עלמין, דלכן הוא בכולהו עלמין בשוה. והנה בכללות, המשכת השכינה בתחתונים היתה בעיקר במשכן ומקדש כמו שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וזהו מה שבמקדש היתה עבודת הקרבנות, דבעבודת הקרבנות יש ב' תנועות, העלאה והמשכה, דבקרבנות כתיב אשה ריח ניחוח להוי', דאשה הוא העלאה מלמטה למעלה, קירוב הכחות והחושים, ועל ידי זה נעשה ריח ניחוח להוי' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, נחות דרגא, המשכה מלמעלה למטה, וכמו כן הוא בהעבודה דאתכפיא סטרא אחרא, דעל ידי העבודה דאתכפיא סטרא אחרא ממשיכים האור שהוא בכולהו עלמין בשוה, ובעיקר בתחתונים. והנה בכדי שיהי' שייך ענין העבודה, הוא דוקא כאשר ישנה למציאות הסטרא אחרא שמכסה על האמת, שעל ידי זה היא מכסה על פעולות נפש האלוקית, דלכן אפשר שיהי' בטעות שנדמה לו שעודנו ביהדותו גם כשעובר על רצון השם, וזהו רק מצד שנכנס בו רוח שטות דמשום זה אפשר שיעבור איזה עבירה. והסרת השטות דלעומת זה היא על ידי אתכפיא סטרא אחרא שנכפף וגם נהפך השטות דלעומת זה. דזהו מה שנבנה המשכן מעצי שטים עומדים, דשטים הוא מלשון שטות, היינו להפוך את השטות דלעומת זה. ועל ידי עבודת הקרבנות ברוחניות, דאדם כי יקריב מכם, דעיקר הקרבת הקרבן צריך להיות מכם, מכל המדריגות שישנן בנפש האדם, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, הנה על ידי זה נעשה (טוט זיך אויף) ושכנתי בתוכם[2].

ב והנה בכדי להפוך (צו איבערקומען) את השטות דלעומת זה, הוא על ידי שטות דקדושה דוקא, דכמו שבלעומת זה נקרא בשם שטות לפי שהוא למטה מן הדעת, הנה כמו כן גם בקדושה ישנה העבודה שלמעלה מן הדעת דלכן נקרא בשם שטות, דפירוש שטות הוא מלשון הטי' (כדפירוש רש"י על פסוק כי תשטה אשתו (לשון שטות) תט מדרכי הצניעות), הנה ההטי' מהדעת היא שטות. דההטי' למטה מהדעת היא שטות דלעומת זה וההטי' למעלה מהדעת היא שטות דקדושה, ובקדושה הנה גם מה שלמטה מן הדעת שרשו הוא מזה שישנו ענינו בעצם הנפש, דשם הוא למעלה מהדעת, בחינת ראי' ממש. וזהו מה דאיתא בגמרא[3], רבי יהודא ברבי אילעאי הי' נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה רב שמואל בר רב יצחק הי' מרקד אתלת, שנטל ג' הדסים ורקד בהם, אמר רבי זירא קא מכסיף לן סבא, ופירש רש"י שמבייש את כבוד התורה על ידי הנהגה כזו דמרקד בתלת, דרבי זירא הי' מראשי האמוראים ומכל מקום מצד טעם ודעת דקדושה לא הי' מקום להנהגה כזו, ואדרבה הוא היפך הטעם ודעת. ואיתא בגמרא שם, דכשנסתלק רב שמואל איפסיק עמודא דנורא, שהי' עמוד של אור שהפסיק בין רב שמואל בר רב יצחק ובין כל העם. אמר רבי זירא (דער זעלבער רבי זירא) אהני לי' שוטי' לסבא, ושטותי' לסבא, ושיטתי' לסבא. שהסדר שלו שהי' מרקד בבד של הדס, אהני לי' שטותי' שהשטות דקדושה אהני לי' שהי' בדרגא כזו דאיפסיק עמודא דנורא המשכת אור בגילוי ממש.

ג אמנם, אף שצריכה להיות העבודה דשטות דקדושה בכדי ללחום ולהפך את השטות דלעומת זה, אך צריך להבין איזו שייכות יש בין עבודה זו לענין הנשואין דוקא. שהרי זה שרב שמואל בר רב יצחק הי' מרקד לא יהי' ענין של עראי מצד מעמד ומצב פרטי של איזה זמן ומקום פרטי, כי אם שזה הי' אצלו סדר ושיטה, דבשעת הנישואין היתה עבודתו בריקוד ובשטות דקדושה. הנה על זה מבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בעל ההילולא בהמאמר, דענין הנישואין הוא ענין נעלה ביותר, ולכן לנישואין צריך להיות ענין הריקודים. והביאור בזה, דהנה ההפרש בין הילוך וריקוד מבאר כבוד קדושת אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[4], דאף שגם בהילוך הוא עולה ממדריגה למדריגה ומעולם לעולם, מכל מקום העלי' היא בסדר והדרגה, אבל עבודה כזו לנתק עצמו (צו אפרייסן זיך) לגמרי ממדריגתו הקודמת ולעלות שלא בהדרגה כלל למעמד ומצב אחר לגמרי, הנה עבודה זו נקראת בשם ריקוד, כמו שכתוב רקדו כאילים, שענין הריקוד, היינו עבודה שלמעלה מן הדעת, הוא כאילים שאין[5] בהם דעת. והיינו שענין הריקוד הוא הילוך שלא בערך, העבודה של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת. ועל פי זה תובן שייכות ענין הריקוד לנישואין, דהנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה[6] איש ואשה זכו שכינה שרוי' ביניהם, שהוא אות יו"ד ואות ה"א חלק הנעלה שבשם הוי', ועוד יותר דזה מה שאמרו זכו שכינה ביניהם שהן אותיות י־ה, הוא רק מה שנשפע לאיש ואשה, אבל שרש ההמשכה הוא ממקום נעלה יותר, דלכן אומר על זה כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בהמאמר הלשון ובא בגילוי בנין עדי עד כו', שהוא ענין נצחי שלמעלה מזמן ומקום. וכמו שמבאר כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי בסדור[7], מה שאומרים בברכת נישואין שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, ומבאר בזה דמקדם הוא מקדם לסדר ההשתלשלות, והוא בחינת אדם קדמון שהוא קודם ההשתלשלות, דהנה בהשתלשלות הרי זכר הוא למעלה ונקבה למטה ממנו, ובברכת נישואין הנה בתחלה (אומרים ש)הוא משמח חתן וכלה, שהכלה טפלה להחתן, ועל ידי זה נעשה אחר כך אשר לא רק ששוים בקומתם כי אם כמו שאומרים בסיום ברכת נישואין משמח חתן עם הכלה, שהכלה היא למעלה מהחתן והחתן מקבל מהכלה, והיינו, דעל ידי הכלה נמשכה שמחה בהחתן, וכמו לעתיד דנקבה תסובב גבר. ומשום זה הנה גם עכשיו ישנו ענין שהכלה מסבבת את החתן תחת החופה, דזהו קודם ברכת נישואין, וגם בסיום הברכות אומרים משמח חתן עם הכלה, שהחתן הוא שמח עם ענין שלמעלה ממנו, עם הכלה. וענין זה שהכלה היא למעלה מהחתן, הוא מצד ההמשכה דלמעלה מהשתלשלות דוקא, דלכן אומרים בהברכות שהשמחה דשמח תשמח כו' תהי' באופן כשמחך יצירך בגן עדן, ומקדם, שהוא מקדם לגמרי מסדר השתל', שנמשך לא רק ממקום אשר בו חתן וכלה הם בהשוואה, כי אם ממקום שהכלה היא למעלה מהחתן, וכמו שמבאר כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי בארוכה בהדרושים שבסידור[8]. וזהו הטעם מה שההמשכה שבאה בנישואין היא בבנין עדי עד, דלהיות ששרש ההמשכה הוא למעלה מהשתלשלות ולמעלה מהבריאה, לזאת הנה גם כמו שהוא נמשך למטה הוא למעלה מההגבלות דהשתלשלות, והוא ענין נצחי שלמעלה מהגבלות דזמן ומקום, וזהו מה שגילוי כח האין סוף בנבראים גילוי כח הפועל בנפעל נמשך בנישואין דוקא, שהוא ענין ההולדה בדור ישרים יבורך.

ובזה תובן שייכות ענין הריקודים לענין הנישואין, דבכדי להמשיך למטה ענין שהוא למעלה מסדר השתלשלות, הוא על ידי העבודה שלמעלה מטעם ודעת, דזהו סדר ההנהגה דרבי יהודא ברבי אילעאי ורב שמואל בר רב יצחק שהיו מרקדים בשעת הנישואין, שעל ידי זה נמשכים הענינים שלמעלה מהשתלשלות למטה. וזהו גם כן מה שזכה רב שמואל בר רב יצחק דאיפסיק עמודא דנורא בין דידי' לכולא עלמא, דלפי שההנהגה שלו היתה כמו שהוא למעלה מהשתלשלות, לכן נמשך בגילוי למטה ענין שהי' מפסיק בינו ובין הסדר ד(כולא עלמא) הנהגת העולם.

ד אמנם צריך להבין, דאף שצריך להעבודה דשטות דקדושה, בכדי ללחום ולהפוך השטות דלעומת זה, אבל מכל מקום, הרי כל עיקר ענין העולמות והמלחמה הוא בכדי שיהי' דירה לו יתברך בתחתונים, והיינו דהן השטות דלעומת זה שמכסה והן השטות דקדושה שמנצח ומבטל את השטות דלעומת זה, הוא בכדי להשלים כוונת תכלית הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, הרי אינו מובן עדיין איזו שייכות ישנה להעבודה דשטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת שדוקא על ידי זה נעשה לו דירה לו יתברך בתחתונים. הנה על זה מבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בהמאמר, דאין סוף לית מחשבה תפיסא בי' כלל והוא למעלה מהשגה, ולא רק מהשגה כי אם גם מגדר השגה. וביאור חילוק בין השגה וגדר השגה הוא, דהשגה הוא כאשר מבין ומשיג את הדבר. אמנם גם כאשר אינו משיג את הדבר מכל מקום לפעמים יש לו איזה שייכות להדבר ויודע על כל פנים מה שצריך לשלול מהדבר. וכמו שמבאר כבוד קדושת אדמו"ר הצמח צדק בארוכה[9] בענין התוארים שישנם למעלה, דשיטת הרמב"ם היא שהוא המדע והוא היודע והוא הידוע, שבזה מתרץ הרמב"ם איך שהידיעה למעלה אינו פועל שינוי בו יתברך, כי אינו יודע בדבר שחוץ ממנו, כי אם שהוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל. אמנם ישנן דיעות החולקים עליו, ומבואר בארוכה דעת המהר"ל מפראג, דלמעלה אי אפשר להיות שהשכל המשכיל והמושכל הם דבר אחד, כי ה' יתברך הוא למעלה לגמרי מגדר שכל, אלא שהשכל הוא גם כן נברא כמו שאר הענינים שבהבריאה. ומבאר כבוד קדושת אדמו"ר הצמח צדק, דאף שאמר רבינו הזקן להדיא שצדקו דברי המהר"ל שחולק על הרמב"ם, אבל מכל מקום אי אפשר להיות שהידיעה שלמעלה הוא נברא כשאר הנבראים, דעל פי זה הרי סוף סוף הוא יודע בדבר שחוץ ממנו, וכאשר מתפללים לה' יתברך ומזכירים בזה תוארים הרי הכוונה היא על העצמות כמו שהוא נמצא בתוארים אלו ולא על התוארים עצמם כמו שהם נפרדים, דלכן צריך להבין דאף שהידיעה למעלה היא נברא, אבל מכל מקום לאחר שנברא היא מיוחדת בו יתברך. דהנה בענין התוארים ישנם ב' אופנים, תוארים חיובים ותוארים שלילים, דתוארים חיובים הם, כמו תואר חכם לדוגמא שהכוונה בזה היא שיש אצלו כל הענינים הקשורים ושייכים לחכם, וכמו כן הוא בתואר חסדן ושאר התוארים. אמנם התוארים כמו שהם למעלה, כותב הרמב"ם במורה נבוכים[10] שהם רק תוארים שלילים, והיינו דכאשר אנו אומרים עליו יתברך התוארים חכם, חסדן, חי ויכול ושאר תוארים, כוונתינו בזה רק לשלול הענינים שהם היפך החכמה וכו', דתוארים חיובים אינם שייכים למעלה כ"א תוארים שלילים בלבד, ובלשון החסידות הוא ענין ידיעת השלילה. והגה גם ידיעת השלילה, תוארים שלילים, אף שאינו יודע ומשיג בגוף הדבר מאומה, מכל מקום כותב הרמב"ם שם שעל ידי ריבוי שלילות, היינו ריבוי ידיעות באופן השלילה והפשטת התכונות שישנם בהענינים שיודע, על ידי זה מתקרבים להדבר עצמו. ומבואר הענין בזה, דאין זה רק בגשמיות כי אם גם ברוחניות, שעל ידי ריבוי שלילות מתקרבים להדבר. ואם כן מובן שכל תואר, לא רק תואר חיובי כי אם גם תואר שלילי, שייך הוא להשגה, דאף שאינו משיג בגוף הדבר מכל מקום הוא בגדר השגה על כל פנים.

ה והנה כל זה שייך רק בגילויים ולא בעצמות. והיינו שענין התוארים, בין תוארים חיובים ובין תוארים שלילים (דעל פי חסידות הנה גם תוארים חיובים ישנם למעלה באלקות) הוא רק בהשתלשלות, דבאור הממלא כל עלמין, דבכללות הוא ענין הכלים, שמתלבש בעולמות, בזה שייך ידיעת החיוב, ובאור הסובב כל עלמין שהוא למעלה מהתלבשות, שייך בזה ידיעת השלילה על כל פנים, אמנם בהעצמות יתברך שלמעלה מבחינת ממלא וסובב, אינו שייך גם ידיעת השלילה. וזהו מה שכתב כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר שאין סוף הוא למעלה (לא רק מהשגה, כי אם גם) מגדר השגה, היינו שאינו שייך בו גם ענין השלילה, והוא שלילה מוחלטת, שלילת השלילה. ובאמת ישנם ג' חלוקים אלו גם באורות עצמן כמבואר במקום אחר באריכות, אמנם בכללות הנה בכלים, אור הממלא, הוא תוארים חיובים, ידיעת החיוב, ובאורות, אור הסובב, הוא תוארים שלילים, ידיעת השלילה שבגדר השגה על כל פנים, ובהעצמות שהוא למעלה מאורות וכלים, סובב וממלא, אינו שייך בו תוארים כלל, לא תוארים חיובים ולא תוארים שלילים, שהוא מושלל בכל זה בשלילה מוחלטת. וזהו מה שנתבאר (לעיל סעיף ד) שצדקו דברי המהר"ל שהעצמות הוא למעלה לגמרי מגדר הידיעה, והשכל הוא גם כן נברא, אמנם לאחר בריאתו הנה איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, היינו שאינו נפרד כי אם הוא מיוחד עם העצמות, וכמו שמבאר בהגהה בתניא (פרק ב. שער היחוד והאמונה פרק ט) באריכות, דאחרי שיש כל ענין הצמצומים וענין ההשתלשלות הנה אז באים למדריגה (קומט מען צו אן ארט) שהוא המדע והוא היודע והוא הידוע, והיינו שאז שייך לומר בו תוארים חיובים. אבל כמו שהוא בעצמותו, מצד עצמו, הוא למעלה לגמרי גם מתוארים שלילים.

ועל פי זה יובן שייכות הענין דשטות דקדושה לעשיית דירה לו יתברך בתחתונים (ראה לעיל תחלת סעיף ד), דהנה ענין הדירה הוא בהעצמות שהוא למעלה לגמרי מגדר השגה, לזאת הנה גם הכלי לזה הוא באופן כזה. והיינו, דהעבודה דשטות דקדושה שמבטלת ומהפכת את השטות דלעומת זה, שעבודה זו היא למעלה מגדר השגה, הנה דוקא על ידי זה אפשר לעשות דירה לו יתברך. ובזה מובן גם כן שעבודה זו שייכת לכל אחד ואחד, דמכיון שאין זו דרגא בהבנה והשגה כי אם למעלה מטעם ודעת, ובזה הרי כולם שוים, לכן תובעים זה מכל אחד ואחד. (סיום קטע זה אין זוכרים בבירור).

ו ויש לומר בדרך אפשר, דזהו פירוש הפנימי במאמר הבעל שם טוב[11] על פסוק שויתי הוי' לנגדי תמיד, שמבאר בזה, דשויתי, כל הענינים צריכים להיות בהשתוות (ומובן שם, שהטעם לזה הוא) לפי שהוי' לנגדי תמיד. ולכאורה, בשלמא ההשתוות בטעם ודעת בגשמיות מובן לפי שהוי' לנגדי תמיד, אבל כשאומרים שויתי הרי הכוונה בזה היא שצריך להיות השתוות בכל הדרגות ובכל הענינים, ועוד יותר, שנאמר בזה הלשון תמיד, שזה צריך להיות תמיד בלא שינויים, ואינו מובן איך אפשר לתבוע מנברא שיהי' אצלו ענין של תמידות בלי שינויים, ושכל הענינים דבריאה וסדר השתלשלות יהיו אצלו בהשוואה. אך הענין הוא, דזה שהנברא הוא בהגבלות, היינו כמו שהוא מצד סדר הבריאה וההשתלשלות, אבל מצד הכוונה ותכלית הבריאה לעשות דירה לעצמותו יתברך שלמעלה מגדר השגה ולמעלה משינויים, הנה מצד זה צריכה להיות העבודה והכלי גם כן באופן כזה, והוא שיהי' אצלו הכל בהשתוות בכל הענינים ובכל המדריגות, ושזה יהי' בתמידות בלי שינויים. וזהו שכתוב שויתי שהכל הוא אצלו בהשתוות, לפי שהוי' לנגדי, ומצד זה הוא תמיד.

ובזה יובן גם כן מה שסיפר אדמו"ר הזקן[12], ששמע מהמגיד אודות הבעל שם טוב, שאחד מעניני הבעל שם טוב הי' שהי' הולך מעיר לעיר ומכפר לכפר ואצל כל יהודי (וכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר מוסיף בזה (שם) שזה הי' אצל אנשים ונשים, זקנים וצעירים, ומהמשך הענינים שם מובן שהי' זה בין אצל תלמידי חכמים ובין אצל אנשים פשוטים) הי' שואל אצלם בנוגע למעמדם ומצבם בבריאות, פרנסה וכיוצא, וכוונתו בזה היתה כדי שיהי' תהלות ישראל, שיענו ברוך השם, געלויבט דער אויבערשטער, וכיוצא. והנה תהלות אלו הרי אינם בהאורות וגילויים כי אם בהעצמות, וכמו שידוע[13] בהענין דשם שמים שגור בפי כל, שהוא מצד העצמות. דבאורות וגילויים הרי אי אפשר להיות שגור בפי כל (בהשוואה), שהרי מצד ענין האורות והגילויים צריך להיות כל חד וחד לפום שיעורא דילי', כי אם מצד עצמות המאור דוקא שהוא שוה ומשוה קטן וגדול הנה מצד זה אפשר להיות שם שמים שגור בפי כל. וזה הי' ענינו של הבעל שם טוב, אז ער האט ארויסגערופן דעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (כמבואר שם) והמשיך זה למטה, דעל ידי זה אשר בין תלמידי חכמים ובין אנשים פשוטים האבן ארויסגעזאגט שם שמים באופן של שבח והילול, הנה על ידי זה הוא בהילו נרו, מלשון המשכה, שעל ידי ההילולים נעשה לא רק המשכת הכלים או אורות וגילויים בלבד, כי אם שעצמותו יתברך נמשך למטה.

ז וזהו גם כן מה שממשיך בהמאמר הטעם מה שהנביא נקרא[14] בשם משוגע. דהנה ענין הנבואה הוא שהי' קול ודיבור גשמי, ובדיבור גשמי זה הנה רוח הוי' דבר בו ומלתו על לשונו. ולכן הי' אז הנביא באופן כזה שנקרא בשם משוגע עד אשר ויפשט גם הוא בגדיו, כמו שפירש הרדק[15] (רבי דוד קמחי) דהפשטת הבגדים הי' מצד הפשטת הכחות והחושים עד אשר ויפשט גם הוא בגדיו, ועל ידי זה דוקא היתה השראת הנבואה, כדאיתא בזהר[16] דהשראת הנבואה היא על ידי התפשטות הגשמיות דוקא, דשרשו הוא הפשטת השכל ומדות, כי דוקא אז הי' יכול להיות אצלו השראת הנבואה בגשמיות דיבורו. אמנם צריך להבין, דמכיון שהי' צריך להיות הפשטת הגשמיות, למה הדיבור גשמי נשאר בהנביא וכמו שכתוב (רוח הוי') דבר בי ומלתו על לשוני, ודיבור גשמי זה הי' (בו) רוח הוי'. ויש לומר בדרך אפשר על פי מה שכתב הרב המגיד[17] ביאור מאמר רבותינו זכרונם לברכה[18] אי בעו צדיקי ברו עלמא, דהתהוות עולמות היא מהדיבור כמו שכתוב בדבר הוי' שמים נעשו, שהדיבור שלמעלה אין שייך לומר שהוא דיבור לבד, שהרי למעלה גם חלק הוא הכל, היינו שהדיבור הוא חלק מכל הענינים שלמעלה, ולכן על ידי הדיבור נמשך הכל (שממנו הוא ההתהוות). והנה באדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' ותרגם לרוח ממללא, שהוא ענין הדיבור, ומכיון שדיבור הצדיק אינו נפרד משרשו ומקורו שאין מסך ומבדיל, ורק עונותיכם (דייקא) מבדילים גו', הנה בזה שדיבורו הוא בהתקשרות תמיד בשרשו ומקורו הרי בהרוח ממללא שלו ישנו כל מה שנמשך על ידי ויפח באפיו דהיינו הכל, ולזאת אי בעו צדיקי ברו עלמא. הרי אנו רואים מזה דבדיבור אפשר להיות שיהי' בהתקשרות כזו בשרשו ומקורו עד שעל ידו תהי' ההתהוות, דההתהוות היא מהעצמות דוקא כמו שכתוב באגרת הקודש[19] שהוא לבדו שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה קודמת חס וחלילה הנה הוא לבדו בכחו ויכלתו להוות מאין ליש, ומכל מקום הנה אי בעו צדיקי ברו עלמא, כי דיבור הצדיק מקושר בהתקשרות גמורה בשרשו ומקורו. ועל פי זה יובן מה שהנביא הי' בו קול ודיבור גשמי ובדיבור זה הי' רוח הוי' ומלתו, דאף שהי' צריך להיות בהפשטת הכחות וחושים עד אשר ויפשט גם בגדיו, שנתבטלו אצלו גם לבושים הגשמיים, מכל מקום הנה הדיבור נשאר, היינו שהדיבור הוא כלי שיתלבש בו רוח הוי'. אך בכדי שיהי' בו השראת הנבואה, הוא על ידי הפשטת הלבושים דוקא, וכמבואר בהמאמר שהלבושים שהם העלם והסתר שרשם מחטא עץ הדעת, דלכן הענין דוילבישם הי' דוקא לאחרי זה שותפקחנה עיני שניהם גו' שבא בסיבת החטא. ומבאר בזה כבוד קדושת אדמו"ר מהר"ש[20], דלכאורה הרי מצינו חוטא נשכר, שעל ידי החטא נפקחו עיניהם, שנתחדש בהם ידיעה וחכמה. ומתרץ דבאמת הי' בהם החכמה גם קודם החטא, וראי' על זה ממה שנצטוו במצוה, מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת גו' לא תאכל, דמזה הוכחה שהי' אצלם גם מקודם ענין החכמה, אלא שהחכמה שהיתה אצלם. בתחילה היתה רק השגה בחכמת אלקות, אבל הענינים דידיעת טוב ורע, שזה קשור עם החושים ותאוות גופניים, הנה לזה לא היו שייכים כלל והי' זה אצלם בהשתוות גמורה ובמילא ולא יתבוששו. ואחרי החטא שנפל ממדריגתו, שהחטא הוא מכסה מלביש ומסתיר על הידיעה דחכמת אלקות, הנה אז נעשה אצלם ידיעות המפורסמות, ידיעת טוב ורע, הקשור בכחות וחושים גשמיים, ובתאוות גשמיים, שזה בא על ידי ההעלם דחכמת אלקות אצלו, שעל ידי זה נתחדש הידיעה בתאוות גשמיים, ולכן הוצרכו אז לענין הלבושים בכדי לכסות ולהסתיר הענינים דלעומת זה, להיות שמבלעדי הלבושים הנה אז ויתבוששו, אז דאס וואלט אראפפירן פון וועג. וזהו מה שבשעת הנבואה הי' צריך להיות הפשטת הלבושים, דבכדי שיהי' גילוי אלקות למטה, בהקול ודיבור גשמי של הנביא, הוא על ידי ביטול הלבושים כמו שהי' קודם החטא, שעל ידי זה אפשר להיות גילוי אלקות למטה.

ח. ובכללות הוא, שבכדי שתהי' נשלמת הכוונה דבריאת העולמות, שיהי' דירה לו יתברך בתחתונים, הוא על ידי שמהפך את השטות דלעומת זה על ידי השטות דקדושה, שענינו הוא שהשטות דלעומת זה נכפף לטוב, ועוד יותר שאחר כך הוא גם מתבטל, עד שהחושך בעצמו יאיר. דהנה בכללות המלחמה עם הלעומת זה יש כמה אופנים, דבתחילה הוא העבודה דאתכפיא, היינו שהטוב הוא בהתגברות ופועל כפיפת הרע לטוב, והיינו שהרע בעצמו הוא במעמדו ומצבו כמו שהי' בתחילה, אלא שההנהגה היא כמו שהוא מצד הטוב שבו, שהרע אינו מתפשט במחשבה דיבור ומעשה מצד התגברות הטוב, דזהו האופן דמעמד ומצב הבינוני, כמבואר בארוכה בתניא[21]. ואחר כך הוא העבודה דאתהפכא, דלא זו בלבד שאין להרע שליטה במחשבה דיבור ומעשה (ובעצם נשאר בתקפו), כי אם שהטוב הוא כל כך בתוקף עד שהוא נלחם עם הרע ומחלישו ונתמעט הרע גם במקומו הוא. אמנם גם ביטול זה הנה אף שנתבטל הרע עצמו מכל מקום הרי ביטול זה הוא רק מצד הטוב שתקיף יותר ממנו, אבל יש אופן נעלה יותר באתהפכא והוא שלא רק שהרע הוא בטל במיעוטו, אלא שהוא עצמו נתהפך ונעשה טוב. ויובן זה בעבודה, דהנה כאשר נמצא אחד במעמד ומצב לא טוב שיש אצלו תוקף החמימות באש זרה דלעומת זה, הנה בהעבודה דאתכפיא הוא שאין להרע שליטה דמחשבה דיבור ומעשה אבל מכל מקום הרי הוא בתוקף החמימות דאש זרה בכל תוקפו, אלא שאינו מניחו להתפשט ומיד שנתעורר בו תוקף החמימות הוא מדחהו כמבואר בתניא שם. אבל כאשר מתגבר בעבודתו, הנה מצד תוקף הטוב שמתייגע ביגיעת נפש ויגיעת בשר, הוא פועל בעצמו שמשתנה, עד שנאבד אצלו (ער פארלירט) את האש זרה והוא עומד בתנועה של קרירות בכל עניניו, אבל מכל מקום הרי אין זה שהטבע עצמו נתהפך לטוב כי אם שהוא נחלש ומתבטל (מצד הטוב) ברוב בששים באלף ורבבה, כמו שכתוב בתניא[22]. אמנם יש אופן נעלה יותר בהעבודה דאתהפכא, שנשאר אצלו טבע החום, וחמימות זו עצמה באקומט ער אין קדושה, והוא על דרך שיהי' לעתיד אשר החמימות דאיש ואשה הנה לעתיד יהי' זה בשלהיבא דקדושה (ראה תיקוני זהר תכ"ב, סא, א). והיינו שהאש זרה בעצמו מתהפך לטוב. וזהו מה שכתוב בפרשה זו (פרשת בשלח), ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם גו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. ומבאר בזהר[23] דהעץ שבו המתיק המים הוא עץ החיים שהוא תורה. אמנם דעת המדרש[24] שהוא עץ מר, דבמדרש יש כמה דיעות בזה אך כללותם הוא שהוא עץ מר[25], עד שישנה דיעה שהוא הרדופני, דהרדופני הוא סם המות. ומבאר בזה כבוד קדושת אדמו"ר (מהורש"ב) נשמתו עדן[26] שהחילוק בין דעת המדרש ודעת הזהר הוא, דדעת הזהר הוא שביטול הרע הוא רק מצד ריבוי הטוב, אך לדעת המדרש הוא שאופן המיתוק דמים המרים הי' שהרע בעצמו נתהפך לטוב, איזמל שבו מחתך בו מרפא, וקטיגור נעשה סניגור. וזהו תכלית הכוונה דאתהפכא, דלא רק שהרע יהי' בחלישות וביטול, אלא שהרע עצמו יתהפך, שיעשה באופן שעשה לפני זה (ער זאל טאן ווי ער האט פריער געטאן) אבל בענינים של קדושה. ובכללות הוא מה שנתבאר לעיל שהשטות דלעומת זה שלמטה מטעם ודעת צריכים להפכו שהנהגתו בקדושה תהי' שלא על פי טעם ודעת, ודוקא על ידי עבודה באופן כזה נשלמת הכוונה דלעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ט והענין בעבודה הוא, כמו שמבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בסיום הסעיף, אשר ישנם ענינים שהאדם עושה לא מצד הטעם ודעת כי אם וויילע אזוי טוט וועלט, שהוא הנחות העולם. ובכלל זה הוא, שסדר העולם הוא אשר זמני האכילה ושתי' קבועים בזמנם, וגם כאשר יש דבר המבלבל כמו איזה מסחר, הנה על פי רוב אינם נדחים ולפעמים קרובות אינם משתנים, וזמני לימוד התורה ותפלה וקיום המצות בהידור הנה גם דבר קל דוחה את קביעותם, ולפעמים הם נדחים לגמרי. הנה כאשר יעשה חשבון בנפשו וכמבואר במדרש[27] דאין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותיי לפי שאינו יודע מתי יבוא יומו, דלכן צריך להיות מוכן בכל עת (מען דארף זיין אלעמאל גרייט), הנה כאשר יתבונן בזה דעיקר הכל שהוא תורה ומצוות בזה יש אצלו דיחוי, שינוי, מיעוט וביטול, וענינים של מה בכך ודבר שאין בו ממש, בזה הוא בקביעות ולא מצד טעם ודעת כי אם מצד הנחה בלבד, והנחות העולם, הנה כאשר יפעול בעצמו להפוך את תוקף זה לקדושה, שהתוקף שהי' אצלו בלעומת זה, בתוקף זה עצמו ישתמש בקדושה, בלמוד התורה ובזמני התפלה ובסור מרע ועשה טוב ובקיום המצות בהידור, שמהשטות דלעומת זה יעשה שטות דקדושה, הנה על ידי זה נעשה המשכן מעצי שטים עומדים (שטות דקדושה שמהפך את השטות דלעומת זה), דכד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, היינו בחינת כזו שהיא בכולהו עלמין בשוה ונתגלה בעולם הזה התחתון.

והנה המשכה וגילוי זה הוא על ידי ראשי ונשיאי ישראל, שהם מקשרים את הדור עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, דאנכי עומד בין הוי' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר הוי', שהוא ממוצע ומחבר, הנה על ידי ההתקשרות להנשיאים פועלים שיהי' כאן למטה דירה לו יתברך בתחתונים.

הערות