בס״ד, יו״ד שבט, ליל ש״ק אחרי קבלת שבת (מאמר א׳), תשח״י

באתי לגני[1] אחותי כלה, ואיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה׳ וע״י חטא עה״ד נסתלקה השכינה מארץ לרקיע הא׳ ואח״כ ע״י שאר החטאים נסתלקה מרקיע לרקיע עד רקיע הז', ואח״כ עמדו צדיקים והורידו את השכינה מלמעלמ״ט עד שבא משה רבינו שהוא השביעי יוכל השביעין חביבין והורידה מרקיע הא׳ למטה בארץ. וזהו צדיקים גו׳ וישכנו לעד, שהם משכינים וממשיכים בחינת שוכן עד מרום וקדוש שיהי׳ בגילוי למטה. והוא ע״י עבודתם באתכפיא סט״א ואתהפכא סט״א שעי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין והוא אור הסוכ״ע שמאיר בכולהו עלמין בשוה. ועיקר הגילוי הי׳ במקדש, כמ״ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו״א מישראל. וזהו מה שאחת העבודות שהיו במקדש היא עבודת הקרבנות, דבקרבנות יש ב׳ ענינים, בתחלה העלאה מלמטלמ״ע, דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס וקרבנות מקרבין את הכחות כו׳, ואח״כ ריח ניחוח, המשכה מלמעלמ״ט שיהי׳ ושכנתי בתוכם. וזהו ג״כ מה שהמשכן הי׳ מעצי שטים דשטים הוא מלשון שטי׳ וסטי׳ מן הדרך, וכמ״ש כי תשטה אשתו שקאי על הנשמה הישראלית שירדה למטה וסטה מדרך הישר, הנה כאשר ישנו שטות זה דלעו״ז צריך להפכו לשטות דקדושה, וזהו שהמשכן הי׳ מעצי שטים לפי שכל ענין עבודת המשכן ומקדש הוא להפוך את השטות דלעו״ז לשטות דקדושה.

וזהו ג״כ מה שמהעצי שטים עשו קרשים למשכן, דהנה קרש יש בו ג׳ אותיות, קו״ף רי״ש ושי״ן, ואיתא בזהר שהאותיות קו״ף ורי״ש הם מאתוון דלעו״ז, ובכדי שיהי׳ להם קיום נטלין אות שי״ן בינייהו, בכדי שיהי׳ להם חיות מהקדושה. וזהו תכלית העבודה להפוך את הקרשים לקדושה. ומבאר בהמאמר אשר האותיות קו״ף ורי״ש דומים לדל״ת וה׳׳א, שהרי״ש דומה לדל״ת בתמונתו וכן בפירושו, אבל מ״מ יש הפרש גדול ביניהם, שבד׳ יש בו יו״ד מאחוריו שהיו״ד מורה על הביטול, ולכן אות ד׳ הוא בקדושה, משא״כ ברי״ש אין בו יו״ד מאחוריו, היינו שאין בו ביטול, ולכן הוא מאתוון דלעו״ז. וכמשנ״ת כל זה בסעיפים הקודמים[2].

ב והנה אחרי שמבאר בהמאמר ההפרש בין אות רי״ש לאות דל״ת, מבאר דכמו״כ הוא גם ההפרש בין אות ה״א לאות קו״ף. דאף שהם דומים זל״ז מ״מ יש הפרש גדול ביניהם, דאות ה״א היא בקדושה ואות קו״ף היא בלעו״ז. והנה אות ה״א נעשית מאות דל״ת אלא שניתוסף בה רגל השמאלי, והוא שבאות דל״ת היו״ד הוא מאחוריו והוא יחוד אב״א ובאות ה״א היו״ד הוא (גם) מלפניו והוא יחוד פב״פ שהוא יחוד בשלימות. ובענין אות דל״ת שיש בו יו״ד מאחוריו מבאר בהמאמר אשר הדל״ת מקבל מהגימ״ל. דזהו גימ״ל דל״ת, גמול דלים. והנה בענין אות גימ״ל מבאר רבינו הזקן[3] שתמונת אות גימ״ל מורה על אופן ההמשכה. דהנה אותיות הם מלשון אתא בוקר[4] שהם המשכות וגילויים, ותמונת האותיות מורים על אופן האור והגילוי[5], וזהו שמבאר רבינו הזקן בענין תמונת אות גימ״ל, אשר תמונתו היא וא״ו ויו״ד בסופו, דאות וא״ו מורה על ענין ההמשכה מלמעלמ״ט, ולכן הנה בראשית הוא״ו הוא אות יו״ד לפי שכל המשכה היא ע״י הקדמת הצמצום, דבכדי אשר הרב המשפיע יוכל להשפיע לתלמידו הרי צריך לצמצם תחילה את השכל שישאר נקודה בלבד שהיא בערך התחתון. וצמצום זה הוא תחילת ההמשכה, והוא היו״ד שבראש הוא״ו. ואחרי אשר ההשפעה בכללותה היא מדודה לפי״ע המקבל הנה אז צריך להיות המשכה מלמעלמ״ט, אשר סדר ההמשכה הוא דכל מה שנמשך למטה יותר הוא מתצמצם ומתקצר יותר, דכן הוא בתמונת אות וא״ו אשר כל מה שנמשך הוא הולך ודק. אמנם כל זה הוא ההמשכה שמצד המשפיע, אבל בבוא השכל לכלי המקבל אז מתצמצמת ההשפעה יותר, והוא הצמצום שנעשה בה מצד כלי המקבל, שהרי גם אחר הצמצום וההמשכה שמצד המשפיע הנה בבוא ההשפעה בכלי המקבל היא מתצמצמת יותר מצד           כליו. והוא היו״ד שבסוף הוא״ו (בתמונת אות גימ״ל) שמורה על הצמצום שנעשה מצד כלי המקבל, והיינו שהמקבל הוא מקבל רק נקודה בלבד מכללות ההשפעה. וזהו״ע ד׳ עולמות אבי״ע שבכל המשכה והשפעה, אשר המקבל הוא מקבל רק בחי׳ עשי׳ בלבד, והוא חלק רביעי, ולכן הנה היו״ד שבסוף הוא״ו (שבאות גימ״ל) הוא רובע מהקו של הוא״ו. וזהו ענין גימ״ל דל״ת גמול דלים שמורה על ההשפעה מאות גימ״ל לדל״ת.

ג אמנם ע״י ההשפעה מאות גימ״ל לדל״ת, והיא ההשפעה למאן דלית לי׳ מגרמי׳ כלום, הנה עי״ז נעשה מאות דל״ת ה״א, והיינו אשר ע״י ההשפעה נעשה תוספות אור, וכנ״ל במעלת ה״א על דל״ת אשר באות ה״א הוא יחוד בפ״ב. וכמבואר בכתהאריז״ל[6] בענין גבאי צדקה, דכתיב[7] יש מפזר ונוסף עוד וארז״ל[8] אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה הרי אפשר לחשוב שיהי׳ חסרון וגרעון בממונו, ע״ז כתיב יש מפזר ונוסף עוד, דלא זו בלבד שלא יהי׳ שום חסרון וגרעון אלא אדרבה ונוסף עוד. ומבואר ע״ז בכתהאריז״ל בענין גבאי צדקה למעלה, אשר גבאי צדקה הוא יסוד בינה כמו שהוא בז״א, או יסוד ז״א עצמו שבו נמשכים כל החסדים, וז״א משפיע לספי׳ המל', הנה ע״י השפעה זו הרי לא זו בלבד שאין שום חסרון, אלא אדרבה עי״ז דוקא מגיע לבחי׳ גדלות והתרחבות ז״א. וזהו פירוש צדקה דצדקה היא צד״ק ה״א, דצדק קאי על ספירת המלכות, והאותיות צדק מורים על אופן האור שהוא בדרגא נמוכה, דתמונת אות צדי״ק היא אות יו״ד ע״ג נו״ן והפוכות זו מזו ומורה אשר אופן היחוד הוא יחוד אב״א, וכמו״כ באות דל״ת הוא יחוד אב״א כנ״ל (ס״ב), וגם באות קו״ף הוא יחוד גרוע דלכן אפשר להיות מזה אחיזה, דהגם אשר אות קו״ף הוא בקדושה עדיין, אבל מה שאפשר להיות מזה אח״כ אחיזה בו, הרי זה מורה אשר גם בתחילה הוא יחוד גרוע. וכ״ז הוא בהאותיות צד״ק מצד עצמם, אמנם ע״י ההשפעה ומעשה הצדקה הרי נעשה בחי׳ ה״א שהוא יחוד פב״פ, ועוד יותר אשר מבחי׳ צד״ק עצמו שהוא יחוד גרוע הנה ע״י מעשה הצדקה נעשה מבחי׳ צד״ק בחי׳ ה״א, יחוד פב״פ שהוא יחוד בשלימות.

והנה אות קו״ף, אף שבכללות דומה לאות ה״א, אבל יש הפרש גדול ביניהם, שהקו״ף יורד למטה, והוא אשר רגלי׳ יורדות מות, וכמא׳ רז״ל[9] ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועליו נבנה כרך גדול של רומי שמיצר לישראל, דים הוא ספי׳ המלכות דאצי׳, ונעץ קנה בים הוא אשר רגלי׳ יורדות מות, דמזה נעשה יניקה לסט״א ומוסיף כח בקליפות, עד שנבנה כרך גדול של רומי שמיצר לישראל. והיינו, שהעבודה דישראל היא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכרך גדול של רומי מונע ומעכב השראת השכינה בישראל, שכ״ז הוא מצד קנה הקו״ף שיורד למטה. וזהו ההפרש בין קו״ף לה״א, דקו״ף הוא בלעו״ז וה״א הוא בקדושה.

ד וביאור הענין ע״ד החסידות, הנה כתיב בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שהם ג׳ עולמות בי״ע, דבנפש האדם הם ג׳ הלבושים מחשבה דיבור ומעשה. וג׳ בחינות אלו אף שכולן הן לבושים בלבד, מ״מ יש הפרש ביניהן, דמחשבה ודיבור אינם נפרדים מהאדם ולכן ישנם רק במין האדם, היינו שכח הדיבור ישנו במין האדם דוקא ולכן נקרא בשם מדבר, וגם שהדיבור נשמע להאדם דוקא, משא״כ בכח המעשה הרי ישנו כח הפועל בנפעל גם בדומם, היינו שפעולת כח המעשה היא גם בדומם, וכמו״כ הרי כח המעשה ישנו גם בבע״ח, והוא לפי שכח המעשה הוא נפסק מהאדם, דכמו״כ הוא בג׳ עולמות בי״ע הנה בעשי׳ כתיב אף עשיתיו, אף הפסיק הענין. וזוהי תמונת הג׳ קוין שבה״א, אשר קו העליון וקו הימני מורים על המחשבה והדיבור וקו השמאלי מורה על המעשה, ולכן קו השמאלי נפסק מב׳ הקוין, לפי שכח המעשה הוא נפסק מכח המחשבה ודיבור. והנה ג׳ קוין אלו באות ה״א הן אשר המחדו״מ שלו הם ממולאים מאור הקדושה, דלבד זאת שמקיים במחשבתו דיבורו ומעשיו את כל הענינים דתומ״צ, הנה גם בדברי הרשות הרי כל המחדו״מ שלו הם לשם שמים, ולא רק הענינים הגשמיים שעושה בהם המצוה וכמו אכילת שבת והדומה שהאכילה עצמה היא מצוה, אלא גם בדברי הרשות הרי כל עשיותיו הם כמו הכשר מצוה ועובד בהם העבודה דבכל דרכיך דעהו. וכמו בענין העסק בפרנסה הנה לא זו בלבד אשר עסקו הוא בתכלית הכשרות שנזהר מאונאה השגת גבול לוה ואינו פורע והדומה, וגם אינו מוטרד ומושקע בהעסק, שמתייגע בהעסק רק בכח המעשה שלו בלבד וכמ״ש יגיע כפיך, אבל מוחו ולבו פנויים לתורה ותפלה, הנה עוד זאת אשר כל העסק הוא לשם שמים בכדי שיוכל לתת צדקה ושאר המצות, ובשביל זה הוא עוסק בפרנסה בכדי שיוכל לעבוד את הוי׳. דהנה כאשר העסק שלו אינו כדבעי, הרי לא זו בלבד שבשעת העסק אינו כדבעי עד אשר שוכח אשר ברכת הוי׳ היא תעשיר ונדמה לו אשר כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, הנה עוד זאת דהעסק שלא כדבעי גורע ומחסר גם בהענינים שהגיע אליהם על ידי עבודת התפלה. וכמו שמבאר כ״ק אדמו״ר האמצעי[10] הטעם מה שאנו רואים בהמון הרב, אשר מצד עבודתם בתפלה הם מגיעים לדו״ר, אם לבחינת יראת אלקים או לבחינת יראת חטא על כל פנים, ומכל מקום כשבא לפועל חסר זאת, איז דאך די שאלה וואו קומט עס אהין. ומבאר ע״ז, אשר בכללות יש ב׳ אופנים בפרנסה, כמ״ש בשמאלה עושר וכבוד, שיש האופן דעושר והאופן דכבוד. דהאופן דעושר הוא מה שרוצה להעשיר, ומשו״ז הוא משקיע הרבה כספים בהעסק עד אשר לוה גם משל אחרים, ועוד אופן ישנו שנותנים לו את פרנסתו בדרך כבוד, היינו דגם כאשר אינו מרבה בעשיית כלים נותנים לו את פרנסתו בדרך למעלה מהטבע. והנה גם כאשר פרנסתו היא באופן הא', צריך ליזהר ג״כ שיהי׳ בדרך הקדושה, והוא שלא יהי׳ מוטרד בזה ביותר ושלא יבלבל אותו מהקביעות עתים לתורה ותפלה, כי צריך לידע אשר ברכת הוי׳ היא תעשיר, וגם כל העסק צ״ל לש״ש. אבל כאשר הוא משקיע ומטריד את עצמו בהעסק, הנה עי״ז הוא עושה גרעון וחסרון גם בהענינים דיר״א ויר״ח שהגיע אליהם ע״י עבודת התפלה, והוא,