ברכת המזון ותפילת "רחם"

הקראת כתבה
יום ראשון כ׳ טבת ה׳תשע״ה
משום מה זכתה תפילת "רחם" למקום מיוחד בברכת המזון. עם ישראל הנאנק בגלות הארוכה והקשה מנשוא אינו חדל לעורר את רחמי ה' ממקור הרחמים. והוא זועק ללא הרף בכל פעם לאחר סעודתו: רחם נא. נכון, אכלנו ושבענו, ברוך ה', אולם אין זה מנחם אותנו. אפילו כאשר יש שפע גשמי, עדין נותרנו רעבים וצמאים לשפע הרוחני שנשלל מאתנו בימי הגלות.
פרחים

 

 

ברכת המזון היא מצוה מן התורה. בברכת המזון אנו מודים לה' על המזון שאכלנו ועל הארץ הטובה שהצמיחה אותו, וכמובן על ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ ישראל, אותה קיבלנו מאת השם כנחלת עולם.

 

[

 

 

בברכת המזון כמוסה ומקופלת כל ההיסטוריה של עם ישראל

משה תיקן ברכה ראשונה בשעה שירד המן, ויהושע תיקן את ברכת הארץ כשהביא את עם ישראל לארץ ישראל והנחיל אותה להם. דוד ושלמה תיקנו את ברכת ירושלים, (דוד כאשר יסד את העיר ושלמה כאשר בנה את המקדש). והברכה האחרונה, ברכת הטוב והמיטיב, תיקנו בביתר כנגד הרוגי ביתר שזכו לקבורה.

 

והנה אנו רואים שראשיתה ועיקרה ושורשה של ברכת המזון מיוסד על האירועים הנפלאים בתולדות עם ישראל – ההשגחה המיוחדת במדבר ברדת המן (לחם מן השמים), ואחר כך יציאת מצרים והכניסה לארץ ובניין בית המקדש וכו', כאשר כל אחד מאירועים אלה משמש לנו תזכורת יומיומית על הקשר המיוחד שלנו עם הקדוש ברוך הוא.

 

[

 

 

רחם ה' אלוקינו על ישראל עמך…

ברכת המזון מלבד היותה ברכת הודאה על הקיום החומרי (על המזון) ועל הקיום הרוחני שלנו (על יציאת מצרים ועל הארץ ועל בית המקדש ועל מתן תורה ועל הברית שקיימת בינינו לבין ה' יתברך). היא בעיקרה בקשה ותחנונים: "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". ואם דוד ושלמה התכוונו בברכה זו שה' ישמור את עם ישראל ואת מלכות בית דוד ואת המקדש. הרי שאלפי שנים משחרב בית המקדש, עם ישראל לא חדל להתחנן אל ה' לצאת מן הגלות, להחזיר את ירושלים לימי תפארתה ולראות את בית המקדש בנוי לתלפיות, שאז יהיה גילוי השכינה, אז יהיו שמים חדשים וארץ חדשה, כאשר ירושלים של מטה מכוונים כנגד ירושלים של מעלה, והקדוש ברוך הוא יכרות אתנו ברית נצחית, ונזכה לעלות במעלות הקדושה בהתקשרות לה'.

 

[

 

 

רחם נא…

משום מה זכתה דוקא ברכת המזון לתפילה מיוחדת זו.

 

עם ישראל הנאנק בגלות הארוכה והקשה מנשוא אינו חדל לעורר את רחמי ה' ממקור הרחמים. והוא זועק ללא הרף בכל פעם לאחר סעודתו: רחם נא… על מלכות בית דוד ועל בנין הבית ועל מלכות שמים. נכון, אכלנו ושבענו, ברוך ה', אולם אין זה מנחם אותנו. אפילו כאשר יש שפע גשמי, עדין נותרנו רעבים וצמאים לשפע הרוחני שנשלל מאתנו בימי הגלות.

 

וברגעים האחרונים של הגלות כאשר הסטרא אחרא מתגברת ומתעצמת במלוא אונה, גוברת בנו הזעקה והתחינה: אנא ה', רחם נא…

 

לא ננוח ולא נשקוט עד אשר יקיים ה' את הבטחתו: ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.

 

 

[

 

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו וניגאל גאולה אמיתית ושלימה מיד ממש.  

 

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email