רבי מנחם מענדל מויטבסק היה הנבחר שבתלמידי הרב המגיד, אולם מתוך כל חבריו תלמידי הרב המגיד חיבב חיבה נודעת ויתרה דווקא את הצעיר שבחבורה הרי הוא שניאור זלמן שהיה ידוע בכינוי החיבה שלו זלמניו, אתו הוא יצר קשר נפשי עמוק ומיוחד במינו.

מי עורר אותו לכך?

רבו הנערץ הרב המגיד בכבודו ובעצמו. ומעשה שהיה כך היה.

לילה אחד כאשר הגיעה שעת השינה של כל התלמידים גם רבי מנחם מענדל ככל שאר התלמידים הלך לישון על מיטתו בחדר הסמוך לבית מדרשו של הרב המגיד. וכאשר כל התלמידים כבר ישנו את שנתם, הוא היה עדין ער. והנה פתאום להפתעתו הרבה שמע את קול פסיעות רבו, הרב המגיד, כאשר הוא נעזר בקביו. הוא לא הבין מה עושה רבו הרב המגיד בשעה זו בבית מדרשו שלא כמנהגו, והנה עוד יותר מפתיע לראותו מתקרב לחדר התלמידים הישנים.

מתוך סקרנות עצומה לראות לאן פני רבו מועדות עשה עצמו כישן, כאשר הוא עוצם את עיניו ומשאיר סדק קטן לצפות בנעשה סביבו. והנה רבו הרב המגיד עובר ממיטה למיטה כשהוא אוחז נר בידו ומביט בחיבה יתרה בתלמידים הישנים עד שהגיע לזלמניו הצעיר שבתלמידים שישן על כר מתחת לשולחן. הרב המגיד עמד במקומו מביט ומתבונן בפניו של זלמניו התלמיד הצעיר, ואחר מבט ממושך הפטיר כאילו לעצמו:

פלא גדול! פלא פלאים! איך יתכן שהשם הגדול הגיבור והנורא, מלך מלכי המלכים, א-ל רם ונישא, בחר לשכון בתוך הגוף הקטן הזה!

דברי לחש אלה שגונבו לאוזני רבי מנחם מענדל זעזעו אותו עד עמקי נשמתו. הוא החל להרהר כיצד הוא וחבריו משתמשים בו לשרת אותם כאחד המשרתים ולא השכילו להבין שאין הוא סתם נער למדן וישר, אלא גדול שבגדולים, נשמה גדולה בעלת ערך וחשיבות נפלאה. אמנם זלמניו תמיד רץ בשמחה לשרת את חבריו שהיו לו כאחים, אולם הוא עלה על כולם.

מאותו לילה, הבין רבי מנחם מענדל מויטבסק את גדולת זלמניו, ונקשר אליו בקשר נפשי חזק ונצחי, עד שברבות הימים נודעה גדולתו ברבים, הריהו רבי שניאור זלמן מלאדי מיסד תנועת חב"ד בעל התניא והשולחן ערוך.