רבי מנחם מענדל דורש בבית מדרש גדול של מתנגדים

רבי מנחם מענדל מויטבסק ורבי שניאור זלמן מלאדי יצאו למסעות רבים להפיץ את תורת החסידות  החסידות אותה דלו מרבם. וכדי להסתיר את מטרת הליכתם לבשו בגדים מרופטים כשהם מהלכים מעיר לעיר ומיישוב ליישוב ונושאים דברי חיזוק והתעוררות.

במסעותיהם הגיעו לעיר בראד. שם הזדמנו לבית המדרש הגדול בו למדו שלוש מאות תלמידי חכמים בני תורה גאונים, שם ניגשו לרבי מאטיל, פרנס החודש, וביקשו ממנו להרשות להם לשאת דרשה בבית המדרש. הסביר להם רבי מאטיל שהם יכולים לדרוש בכל בית כנסת בעיר בראד, אולם אין לו רשות לאפשר להם לדרוש בבית המדרש הגדול.

אולם השנים התעקשו ועמדו על עומדם. ושוב הסביר להם רבי מאטיל שאין להם רשות לכך, אלא אם כן הלומדים עצמם יסכימו. השנים קיבלו זאת והחליטו למסור את ההחלטה לתלמידים, אולם רבי מאטיל הסביר להם שממילא התלמידים לא יסכימו, כי טרם נמצא דרשן שימצא חן בעיניהם. 

ניגשו השנים לריש המתיבתא של בית המדרש הגדול וביקשו ממנו לדרוש לפני הלומדים. ריש המתיבתא כמעט גרש אותם מפניו, אולם משהו במבט שלהם משך אותו, והוא אמר להם: אם רצונכם בכך – טוב! אולם דעו לכם, שאם דבריכם ימצאו חן בעיני הלומדים, תקבלו שכרכם כשכר כל המגידים, ואם לא – תקבלו מלקות לפני עם ועדה. 

דרשתו של רבי מנחם מענדל לא מתקבלת

השנים הביעו הסכמתם. ותוך זמן קצר עמד רבי מנחם מענדל על הבימה שבמרכז בית המדרש ונשא ונתן בהלכה כבקי ומומחה. בסיימו את דרשתו הביעו הלומדים דעתם, שאמנם הדרשה היתה טובה, אבל לא ברמת איכות הלימוד שלהם, ולכן לא היה ראוי לבטל בגלל דרשה כזו סדר לימוד של שלוש מאות תלמידים. על כן על פי ההסכם, עליו לקבל מלקות. לשמע הפסק קפץ המשרת זלמניו ממקומו, וביקש מהלומדים להסכית לדבריו, וכה אמר: דרשה זו אינה פשוטה כלל, אלא שלא ירדתם לסוף דעתו של גאון שבגאונים זה. מציע אני שיעלה שוב לבימה לשאת דרשה נוספת, והיא בוודאי תשביע רצונכם. הלומדים הסכימו ושוב עלה רבי מנחם מענדל לבימה ונשא עוד דרשה נוספת מחכימה יותר ומפולפלת יותר. אולם גם הפעם לא נשאה דרשתו חן בעיניהם, והחליטו לחייבו במלקות.

איך הציל המשרת זלמניו את המצב?

והנה הם מזדרזים להזמין את פייבל, שמש בית המדרש כששוט בידו, אלא ששוב קפץ המשרת זלמניו ועלה לבימה, ואמר בקול בוטח ורועם: “הסכיתו ושמעו, תלמידי חכמים מופלגים! אמנם אני רק משרתו של המגיד, אולם בטוח אני שלא ירדתם לסוף דעתו.

הלמדנים הגאונים קצת התרגזו למשמע דברי חוצפה אלה, אולם זלמניו המשיך לדבר בבטחה והציע שכל אחד מהתלמידים יקשה קושיה על דרשת רבי מנחם מענדל, והוא יתרץ את כל הקושיות בשיטה אחת. הלמדנים לא התנגדו כי היו בטוחים שעכשיו שני האורחים יקבלו את עונשם ויספגו מכות ליד עמוד הקלון של בית המדרש.

וכך העלו שלוש מאות הלמדנים את קושיותיהם על דרשתו של המגיד בזו אחר זו, וזלמניו ענה על כל הקושיות בשיטה אחת שהשביעה את רצונם. ואז סיים זלמניו ואמר: אני רק המשרת!… ומכאן, שערו בנפשכם, מהו גודל ועומק דעתו של הדרשן, שמשום מה לא ירדתם לסוף דעתו.

לאחר שסיים זלמניו את דבריו ירד מן הבימה. ויצא עם הרב מנחם מענדל מבית המדרש, עד שנעלמו עקבותיו.

לאן נעלמו מידי פעם בפעם למדנים מבית המדרש?

קהל הלומדים התרגש מאד ואז הבינו שמדובר בגאוני עולם הנחבאים אל הכלים. הם יצאו מבית המדרש וניסו לאתרם, אך ללא הועיל. הצדיקים נעלמו כלעומת שבאו.

עם זאת, באופן מפתיע נעלמו בחשאי מידי פעם בפעם כמה מן הלמדנים. וכאשר חזרה התופעה על עצמה, הבינו כולם ששני הצדיקים היו מכת החסידים ממעזריטש, שבאו להפיץ תורתם ולהופכם לחסידים. ומרוב בושה ופחד הטילו חרם על כל המצטרף לשיטתם.

צחוק הגורל, רבינו הזקן נפגש לאחר שנים עם למדן מבית המדרש

אולם השנים חלפו, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" – החסידות התפשטה ברחבי העולם אפילו בערי המבצר של המתנגדים. יום אחד בשנת תקמ”ה. ביקר רבינו הזקן בעיר מינסק, ששינתה עורה לחלוטין, וכבר לא היתה עיר של מתנגדים כבבתחילה. במקום מתנגדים התעצמה בה עדת חסידים גדולה ומרשימה. וכששמעו החסידים שרבינו הזקן הגיע לעירם ניגשו אליו לברכו בשלום. בין החסידים היה גם הגאון החסיד רבי ברוך מרדכי איטינגא, שכיהן כאב בית דין בבוברויסק. רבי ברוך מרדכי אף הוא היה אחד המתנגדים שלמדו בבית המדרש הגדול של בראד, שברבות הימים הפך לחסיד נלהב. הוא ניגש לרבינו הזקן, ואמר: רואה אני את המשרת, אך מי היה אותו דרשן מופלג?” ענה לו רבינו הזקן: הדרשן המופלג הריהו הרב הקדוש רבי מנחם מענדל מהורודוק.