עם ישראל יוצא ממצרים בחיפזון

גאולת מצריים עולה שלב. לאחר סבב המכות שנחתו על מצריים בזו אחר זו ופרעה נחבט בין הרצון לשחרר את עמו מהסבל ואת עם ישראל לארצו ובין היתר הרע שלוחש לו כי הוא מאבד כוח עבודה מצויין וחינמי, וחבל, מגיע רגע ההכרעה: מכת בכורות עומדת לנחות על מצריים והפעם הביצוע הוא לא על ידי שליח, אדם או מלאך אלא על ידי ה' עצמו, ממש.

ברגע מכריע זה אמורות להיות כל השאיפות הכוונות והרצונות להתמקד ברצון אחד בלבד: לברוח! לקחת את הרגליים ולעוף ממצריים כמה שיותר מהר, ולא להסתכל אחורה. פתח ההזדמנויות הוא כה צר עד כי נדמה שאם בני ישראל ימצמצו – הם יפספסו אותו.

בחצות הליל, כך מצווה משה את בני ישראל על כולם להיות מוכנים: "וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ–מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַי-ה-וָ-ה"

אפילו לאכול הוא לא נותן להם בשקט.

עם ישראל יוצאים ברכוש גדול

אבל אז, שניה לפני שהם נמלטים על נפשם, לפני שפרעה יתחרט שוב, הם עושים משהו מוזר, משהו שציווה אותם משה לעשות מבעוד מועד וזה הרגע. הם עוברים אצל המעסיק ולוקחים את הצ'ק של שוטף ועוד נצח שמגיע להם. במילים פשוטות, בני ישראל נוטלים, או ליתר דיוק- מקבלים, ממצריים כלי כסף וכלי זהב, שמלות ורכוש וכל דבר שווה כסף, ואפילו פרעה, מצווה על ידי משה לתת בידי העם זבחים ועולות לשם קורבן לה' (שזה בכלל הזוי כי הצאן היו האליל המצרי לו סגדו, ואפשר לומר שמדובר בפרשנות המעשית של "שחיטת פרה קדושה" דאז)

למה היו צריכים ישראל את ביזת מצרים?

נשאלת השאלה, זה מה שהיה דחוף להם? באמת היה חשוב שהאישה העבריה תקבל משכנתה-גבירתה המצריה את הסרוויס היקר והשמלה מהקולקציה האחרונה של אופנת קליאופטרה? ואם ניקח את זה עוד צעד אחד קדימה, האם אין מדובר בביזה מכוונת ברגע של תורפה ומהומה במצריים?

הגמרא עוסקת בשאלה זו ומביאה בהקשר זה תיאור כי בימי אלכסנדר מוקדון באו בני מצרים בטענה לעם-ישראל, על שרימו אותם ושאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא החזירו זאת להם. על כך ניתנה להם התשובה: "תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששעבדתם במצרים" כלומר, המצרים לא שכחו את אותו הרגע ובאו לגבות חזרה את ממונם. אמרו להם היהודים, אין בעיה, רק תפקידו לנו בבנק בבקשה שכר עבודה של 250 שנה כפול 60,000 עובדים פלוס תנאים סוציאליים, הפרשות לפנסיה וביטוח מנהלים, ונחזיר הכל בשמחה. בשלב זה מן הסתם המצרים נאלמו דום.

בפשט ניתן לומר שהיה זה עוד עונש למצריים על השעבוד הנלוז והאכזרי של בני ישראל, בסגנון- אם כבר אז עד הסוף, אך לאור המדרש שלעיל ומצד הצדק, על המעסיק לשלם לעובדיו שכר עבודתם ואין זה משנה מה הסטטוס שלהם, אפילו עבדים נחותים ראויים לקבל שכר עבודה, ומצריים לא יכלו לחמוק מכך. נראה כי הפירוש השני הוא המדוייק מבין השניים וזאת לאור הכתובים: "וַי-ה-וָ-ה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם—וַיַּשְׁאִלוּם.."

אין פה שום לקיחה בכפיה, להיפך. מעבר למה שנוטלים בני ישראל, כי מגיע להם בדין, מגדילים לעשות המצרים ונותנים להם עוד, מיוזמתם. כך שאם היה מדובר בעונש, מן הסתם לא היו מנדבים רכושם לבני ישראל.

מה המהות של כל זה? מה הפואנטה שמנסה להעביר לנו התורה חוץ מלתאר רגע מעניין וקצת הזוי?

מסבירה תורת החסידות כי מצריים היתה צריכה לעבור "בירור וזיכוך". כלומר, לאחר המכות שהונחתו עליה ולאחר השיעור הקשה שלמד פרעה כי הוא בסה"כ עוד בנאדם מהשורה, למרות מה שחשב, היה צורך להשאיר את מצריים במצב של פרידה מרצון. תחשבו על אדם שיש צורך להעמידו במקומו ואפילו להוכיח ולייסר אותו כדי שילמד לקח, אבל אחרי שהולכים והלקח נלמד נשאר טעם מר בפה. החוכמה היא להביאו להודות בטעותו מרצון ואף לעשות מחווה של הבנה כלפי זה שמולו.

כך היה עם מצריים. התשלום שניתנו המצרים לעם ישראל, מרצון דווקא בירר את הנקודה הסופית של העקשנות המצרית הידועה ושבר סופית את הקליפות שהתעטפה בהן. לכן חשוב היה למשה שבני ישראל יצאו עם שכר עבודתם ושמצריים תעשה זאת מרצון.

ומה כל זה נוגע אלינו?

אומר הרבי מליובאוויטש כי גאולת מצריים באה בחיפזון. אילו היו נשארים שם עוד רגע אחד, לא היו נגאלים לעולם, וסביר להניח שהיינו מסתובבים שם עד היום עם שלשלאות לרגלינו, מסרקים צמר של איזה טלה, במקרה הטוב. אך עם ישראל היה מוכרח לצאת מהגלות, זו התוכנית האלוקית שנכתבה. לעם ישראל היתה האפשרות לסרב, אבל היא נפסלה על הסף, כמעט ברוב דחוק.

עוד כתוב בתכנית האלוקית כי ישנה גאולה שלישית, גאולה נצחית וסופית, שאין אחריה שעבוד ולא גלויות נוספות ולא ייסורים. זה מה שכתוב בתורה. מה שיפה זה שאנחנו כבר נמצאים שם. עשינו כבר את כל העניינים, עבודת ה"בירור והזיכוך" של העולם הסתיימה. העולם מוכן לגאולה. השאלה היא אם גם אנחנו? גם פה, יש לנו זכות בחירה, והעם יצביע ברגליים, כמו שאומרים. אבל בניגוד לגאולת מצריים, הפעם זה לא יהיה בחיפזון ובבהילות אלא בנחת ובכיף. כמו במצריים, גם כאן העולם יעזור ויתגייס, יראה לנו את הדרך החוצה מהגלות לגאולה אבל לא בבעיטות, בליטופים. רק צריך להיות מוכנים.

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי ספר השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 280)