בס״ד. יו״ד שבט ה׳תשכ״ג

באתי לגני[1] אחותי כלה, וכותב כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל ההילולא, דאי׳ במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי (עיקר דירתי) בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. וע״י החטאים של ז׳ הדורות (מתחיל מחטא אדה״ר) סלקו את השכינה מלמטלמ״ע, ואח״כ עמדו הצדיקים (מתחיל מאברהם אבינו והאבות) והורידו את השכינה מלמעלמ״ט, עד כי משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין, הוריד את השכינה מרקיע הא׳ לארץ. ואז הי׳ הציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שהו״ע דירת השכינה בתחתונים. ואומר ושכנתי בתוכם דייקא, בתוך כאו״א מישראל, כי המשכת השכינה למטה היא ע״י עבודת ישראל. ועבודת בנ״י היא כמ״ש ועשו לי מקדש, שהוא עשיית המשכן, ועיקר המשכן הי׳ מעצי שטים עומדים. ומבאר בארוכה בההמשך ענינו בעבודת ה׳, דשטים הוא ל׳ שטות, והעבודה היא להפוך שטות דלעו״ז, שטות דעולם, לשטות דקדושה. וזהו מש״נ ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, שמן העצי שטים נעשים הקרשים, דקרש הוא אותיות שקר. והעבודה היא להפוך שקר העולם שיהי׳ קרש למשכן, בנין ומשכן ומקדש לו ית׳. וכמו״כ הוא בעבודת האדם בפרט, שע״י עבודתו נעשה הוא משכן לו ית׳, ושכנתי בתוכם בתוך כאו״א. וזהו מה שאחת העבודות העקריות במקדש הו״ע עבודת הקרבנות, שענינה בעבודת האדם הוא קירוב הכחות (והאדם) לאלקות (כמ״ש בבחיי[2]), עד שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס[3], ועי״ז ממשיך מלמעלמ״ט, דנחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני[4].

והנה עבודה זו להפוך את שקר העולם ושטות דלעו״ז שיהי׳ משכן ומקדש לו ית׳ ושכנתי בתוכם, הו״ע המלחמה של בנ״י שמשום זה הם נקראים בשם צבאות ה׳, ובצבא יש ג׳ פירושים, שכולם הם פרטים בעבודת האדם למלאות שליחות הקב״ה בעולמו. וממשיך ומסביר ומבאר בההמשך שבשביל ניצוח מלחמה זו מבזבזים כל האוצרות היקרים שלא זו בלבד שבכלל אין מבזבזים אותם, אלא גם אין מראים אותם לשום אדם, ולא רק האוצרות יקרים של דור זה, אלא גם האוצרות שנאצרו מדור אחר דור ע״י אבותיו, הנה בשביל ניצוח המלחמה המלך מבזבז כל אוצרותיו. ובכלל בזבוז זה הוא גם מה שהמלך עצמו עומד בקשרי המלחמה ומשליך חייו מנגדו בשביל נצחון המלחמה. והנה אוצרות אלו, אף שמוסרים אותן ע״י פקידי החיל, אמנם הכוונה הוא בשביל אנשי החיל לפי שהן הנה המביאים את הנצחון. שמזה מובן, שהאוצר שלמעלה ניתן לכאו״א מישראל, גם לאלה שאינם בבחי׳ פקידי החיל, רק שהם מצבאות הוי׳. וכדי לקבל האוצר דלמעלה צריך להיות כלי לזה, והו״ע האוצר דלמטה בעבודת האדם, שע״י בחי׳ האוצר שבכאו״א ה״ה כלי לאוצר שלמעלה. ומקדים לבאר ענין האוצר למעלה, דאי׳ בת״ז אור א״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכמו שמסיים בההמשך[5] שאוצר העליון הו״ע אוא״ס למעלה עד אין קץ. וכדי להבין גודל העילוי והמעלה שבענין אוא״ס למעלה עד אין קץ, מקדים לבאר את גודל העילוי שבאוא״ס למטה עד אין תכלית (שלמטה מהענין דאוא״ס למעלה עד אין קץ), ומזה יובן גודל העילוי שבהענין דאוא״ס למעלה עד אין קץ. וכמו שמבאר בסעיף י״ב (סעיף דאשתקד) הענין דאוא״ס למטה עד אין תכלית בענין התהוות העולמות.

ב וממשיך בסעיף י״ג (גימטריא אחד): והנה מה שאומר למטה עד אין תכלית קאי על הגילוי וההתפשטות שהוא בבחי׳ התפשטות בבחי׳ א״ס ואין שיעור ובל״ג ממש עד למטה מטה במדריגות היותר אחרונות והיותר תחתונות, ע״כ. והיינו שזהו״ע שני באוא״ס למטה עד אין תכלית, דבסעיף הקודם מבאר הענין דלמטה עד אין תכלית מצד התהוות העולמות (דגם במדריגה היותר תחתונה יש התהוות עד אין מספר), וכאן מוסיף עוד ענין, שגם הגילוי וההתפשטות דאוא״ס הוא עד למטה ולמטה עד אין תכלית. וממשיך שהתפשטות האור הוא בבחי׳ א״ס ובל״ג כלל עד מדריגה היותר מטה מטה. והיינו דזה שאוא״ס מתפשט למטה עד אין תכלית, אין הכוונה בזה שיש השתלשלות עד אין תכלית (ולכן נק׳ בשם א״ס), כ״א שהאור המתפשט בהמטה מטה הוא בבחי׳ א״ס ובל״ג (גם כמו שנמצא בהמטה). ובזה גופא יש ב׳ פרטים (כמו שמדייק בהמאמר), גילוי וההתפשטות, דהשבח של האוא״ס הוא, שלא רק שיכול להתפשט עד למטה עד אין תכלית, אלא עוד זאת שהוא גם בבחי׳ גילוי: וע״ז ממשיך בהמאמר, שאא״ל דהשבח של האוא״ס שהוא למטה עד אין תכלית הכוונה בזה (בבחינת מטה) היא לעולמות הא״ס או אפי׳ לעולם האצילות (שהרי בערך האוא״ס עצמו ה״ה נקראים בשם עולמות), כי אין זה פלא כלל שהאור א״ס יכול להתפשט שם, וכן אין זה פלא שהאור יהי׳ שם בגילוי (או בלשון המאמר: שהם יכולים לקבל אוא״ס הגלוי), מכיון שהעולמות א״ס ועולם האצילות הם אלקות. כ״א הכוונה לעולמות בי״ע שהם בחינת מטה.

ויובן זה עפ״י תורת הבעש״ט[6] (והובאה באו״ת להה״מ)[7] עם ביאור כ״ק אדה״ז(?) בלקו״ת לג׳ פרשיות[8] עה״פ[9] צהר תעשה לתבה גו׳ תחתיים שנים ושלישים תעשה. דהנה[10] בשל״ה[11] פי׳ דתחתיים שנים ושלישים קאי על ג׳ עולמות בי״ע. ובאו״ת מהמגיד נ״ע פי׳ בעומק יותר בשם הבעש״ט, כי יש בכל תיבה מתיבות התפלה והתורה (שזהו״ע התיבה) ג׳ בחי׳ עולמות נשמות ואלקות, וצוהר תעשה גו׳ היינו שתצאו בבהירות[12], ועולים ומתקשרים ומתייחדים זב״ז עם אלקות וכו'. וזהו״ע תלת עלמין אית לי׳ לקוב״ה[13], שיש בזה ב׳ פירושים, הא׳[14] דקאי על אצילות בריאה יצירה, והב׳ כמ״ש הרמ״ז[15] שהם א״ק אצילות ובי״ע. שפי׳ זה מתאים לפי׳ השל״ה הנ״ל דקאי על עולמות בי״ע, אלא שלפי׳ הרמ״ז קאי על עולמות בי״ע הכללים[16], עולמות הא״ס (א״ק) אצילות ובי״ע. ומבאר שם, שלפי׳ הרמ״ז אתי שפיר יותר פי׳ הבעש״ט נ״ע שהם ג׳ בחי׳ עולמות נשמות אלקות (ומוסיף) והוא השכלה מופלאת להשכיל מה בין אצי׳ למה שלמעלה מאצי׳. דהנה בין עולם הא״ס ובין עולמות האצי׳ הם אלקות, שזהו מה שבהמאמר דבעל ההילולא מחלק רק ב׳ חלוקות, הא׳ עולמות א״ס ואצילות והב׳ עולמות בי״ע. דעם היות שלכאורה יש חילוק בין עולמות הא״ס ועולם האצילות, שעולמות הא״ס הוא למעלה מכלים, ובאצילות כבר ישנם ענין הכלים, מ״מ, זהו רק מה שאלקותו ית׳ צמצם א״ע להתלבש בכלים, והיינו שכלים דאצילות הם אלקות ממש, (משא״כ עולמות בי״ע שהם נפרדים). וי״ל שזהו מה שממשיך בלקו״ת לג״פ שם, שהחילוק בין עולמות הא״ס ועולם האצילות הוא ע״ד ההפרש בין היחוד דאיהו וחיוהי חד ובין היחוד דאיהו וגרמוהי חד. והיינו שההפרש ביניהם הוא רק שזהו״ע היחוד עם חיוהי (אורות) וזהו״ע היחוד עם גרמוהי (כלים), אבל בשניהם אומר חד, שהם בתכלית היחוד עם אלקותו ית׳ (משא״כ בי״ע הם נפרדים ממש).

וזהו מה שאומר בהמאמר דעולמות הא״ס ועולם האצילות ה״ה כלים לאוא״ס להיות דגם הכלים ה״ה אלקות ממש, וא״כ אין פלא כלל דהאור יכול להתפשט שם, וגם יכולים לקבל אוא״ס הגלוי, כי מכיון שהם בבחי׳ אחדות כנ״ל, הרי אחדות הוא כלי לאוא״ס. וכמו שאומר בהמאמר, שאפילו כלים דאצי׳ ה״ה אלקות, שהם נק׳ כגופא לנשמתא (שזהו״ע איהו וגרמוהי חד), שלכן אין פלא גם בזה שהאוא״ס מתפשט ומתגלה בהם. וזהו ביאור המשך הענינים בהמאמר, שבא לבאר העילוי דאוא״ס למטה עד אין תכלית, ולזה אומר שאא״ל שהעילוי דאוא״ס הוא בזה שמתפשט ומתגלה בעולמות הא״ס או אפי׳ עולם האצילות, שהרי אין בזה פלא. כ״א העילוי דאוא״ס למטה עד אין תכלית הוא בזה שמתפשט בעולמות בי״ע שהם לא כגופא לנשמתא, רק הם בחי׳ לבושים (כמו שנק׳ בפתח אליהו), שהלבוש הוא נפרד מן הגוף. וזהו העילוי והפלא דאוא״ס, דעם היות שעולמות בי״ע הם נפרדים, מ״מ הוא מתפשט ומתגלה גם בהם.

ג וממשיך בהמאמר משא״כ בי״ע הם בחי׳ לבושים.. בלבד לאור הכלים דאצילות (שהם בבחי׳ גופא כנ״ל המתלבש בהם) וכמאמר אימא עילאה מקננא בכורסייא וכו׳ שית ספירין ביצירה ואופן בעשי׳, דלכן נק׳ בי״ע מטה לפי שהם רק לבושים לאור האצילות, ע״כ. והענין הוא, דהנה הי׳ אפשר לומר, דזה שעולמות בי״ע הם בחי׳ לבושים, הכוונה בזה, שעולם הבריאה הוא לבוש לעולם האצילות, ועולם היצירה לעולם הבריאה, ועולם העשי׳ לעולם היצירה. ואז הי׳ מקום לומר, דמה שאומרים אוא״ס למטה עד אין תכלית, הפירוש בזה הוא, דבחינת מטה קאי רק על עולם הבריאה, וזה ג״כ שבח מספיק על אוא״ס, שהרי מכיון שעולם הבריאה הוא נפרד, הרי זה שהאוא״ס מתפשט שם הו״ע של פלא. וכדי לשלול סברא זו, מחלק העולמות לג׳ סוגים, עולמות הא״ס ועולם האצילות ועולמות בי״ע, וכנ״ל בפי׳ תלת עלמין אית לי׳ והיינו שהג׳ עולמות בי״ע כעולם אחד יחשב. וזהו ג"כ מה שמביא הוכחה (שעולמות בי״ע הם לבושים) ממאמר אימא עילאה מקננא בכורסיא וכו׳ שההוכחה היא לא רק על כללות הענין שעולמות בי״ע הם רק לבושים לאור האצילות, כ״א גם לאופן הלבוש, שכולם יחד הם לבוש לעולם האצילות. שזהו מש״א דאימא עילאה מקננא בכורסיא שית ספירין ביצירה ואופן בעשי׳, ואינו אומר שכורסייא (בריאה) מתלבש ביצירה, ויצירה בעשי׳. והיינו משום שגם העולמות יצירה ועשי׳ הם לבוש להאור דאצילות עצמו (שית ספירין ואופן), כי הג׳ עולמות בי״ע הם קומה אחת, שבינה מקומה בכורסיא (בריאה) שית ספירין (ז״א) ביצירה, ואופן (מלכות) בעשי׳, וכשם שבינה ז״א ומלכות אינם ענינים נפרדים זמ״ז דכולם ביחד הם קומה אחת, כמו״כ הוא בעולמות בי״ע, שהם עולם אחד שהוא לבוש לאור האצילות וזהו מה שאומר בהמאמר דאוא״ס למטה עד אין תכלית ובחינת המטה היא עולמות בי״ע, שהם לבושים לבד לאור האצילות, שכולם יחד הם אותו הלבוש לאור האצילות.

ד וממשיך בהמאמר: ובלבושין דבי״ע אומר דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא שהם הנשמות. והענין הוא, דהנה כל הענינים שבעולם ישנם בנש״י, וכמו שמדייק בכל ההמשך, שכל ההמשכות וכו׳ הוא ע״י נשמות ועבודת בנ״י. שמזה מובן, שגם הענין דמטה עד אין תכלית ישנו בנש״י. ואדרבה, מכיון דעיקר שכינה בתחתונים היתה, שהפי׳ דתחתונים הוא (כמ״ש בתניא)[17] עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו (ובלשון המאמר כאן: מדריגות היותר אחרונות והיותר תחתונות), הרי מובן, שנשמות שייכות בעיקר לתחתונים. וזהו מה שאומר בהמאמר דבלבושין דבי״ע (שהו״ע מטה עד אין תכלית) אומר דמינייהו פרחין נשמתין בני נשא שהם הנשמות, דהנשמות בעיקרם הן בבי״ע. וכמו שממשיך בהמאמר: דהנה רוב הנשמות הן נשמות דבי״ע ורק אחד בדרא בדורות הראשונים הם נשמות דאצילות אבל רוב הנשמות הם נשמות דבי״ע, ע״כ. והענין הוא, ע״פ מה המבואר בארוכה יותר בלקו״ת[18] (ביאור ע״פ יונתי) לכ״ק אדמו״ר הזקן, דשרש נשמת משה רבינו הוא מעצמיות ח״ע שזהו מקור התורה. וזהו הטעם שהתורה ניתנה ע״י משה דוקא כי נובלות חכמה שלמעלה תורה[19], ולכן ניתנה ע״י משה שהוא העצמיות דח״ע. ואדרבה, במשה נאמר (כמ״ש בזהר)[20] כבד פה לגבי אורייתא דבע״פ כו׳ וכבד לשון לגבי תשב״כ, שלא הי׳ יכול להשפיל א״ע להיות נמשך ממנו התורה שהיא רק בחי׳ נובלות חכמה. וממשיך בלקו״ת שם דהגם שזהו בחינת משה אך כמו״כ יש ג״כ נשמות גבוהות (דצדיקים גדולים, וצדיקים הראשונים)[21] שיש בהם מבחי׳ משה, וזהו שאמר[22] רב ספרא לרבא משה שפיר קאמרת כו'. ומזה מובן שענין זה הוא אצל נשיאי ישראל שבכל דור ודור, שהרי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא[23]. והם נשמות דאצילות, וכמו שמסביר בלקו״ת שם, שהן הנשמות שנק׳ אחים וריעים לז״א לפי שנמשכו מיחוד או״א, משא״כ רוב הנשמות, גם אלו שנמשכו מיחוד זו״נ דאצילות, הרי לידתם הוא לעולם הבריאה. וכמו שממשיך בלקו״ת שם, שאף לפמ״ש במ״א שגם מזיווג זו״נ דאצילות נולדים ג״כ לפעמים נשמות גבוהות מאד הנק׳ נשמות דאצילות ממש, מ״מ אינן אלא טפה א׳ הנמשכת ממוחין דזו״נ, והתורה היא עצם חב״ד דזו״נ כו' (ולכן נתינת התורה היא דוקא ע״י נשמות שנק׳ אחים וריעים שהם מעצמיות דח״ע). ואצ״ל אצל שאר כל הנשמות, שהן נשמות דבי״ע ממש.

וזהו מש״א בהמאמר ובלבושין דבי״ע אומר דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא שהם הנשמות, כי רוב הנשמות הם נשמות דבי״ע (שהם בחי׳ לבושים), ובפרט בדורותינו אלו,שנשמות דאצילות הן (בלשון המאמר) רק חד בדרא. והפירוש בזה הוא, שעל חד זה קאים כל הדור. ע״ד משה רבינו בדורו, שהי׳ שקול כנגד כל הששים רבוא בנ״י (כמבואר במק״א)[24] מפני שכולם היו כלולים בו, וכמש״נ[25] האנכי הריתי גו׳ כאשר ישא האמן את היונק גו', שכל ששים רבוא נש״י, שהן כללות ישראל, כלולים במשה. וכמו״כ הוא בהאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא, דכל נשיא ונשיא בדורו, עד נשיא דורנו כולל כל נשמות הדור. אבל הנשמות שבדור עצמן הן רק נשמות דבי״ע, מבחי׳ לבושים.

ה וממשיך בהמאמר: אלא שבבי״ע גופא הנה הנשמות הם פנימית ומלאכים חיצונית ועולמות הם חיצונית דחיצונית, ע״כ. וצלה״ב מה נוגע כל הפרטים הנ״ל להמשך המאמר. אך הענין הוא, דהנה אף שרוב הנשמות הן רק מבחי׳ לבושים, מעולמות בי״ע שהם נפרדים, אבל הרי דוקא בהם וע״י היא העבודה דועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. שזוהי נקודת כל ההמשך, שתכלית הכוונה בבזבוז האוצרות הוא כדי שנשמה תוכל למלאות שליחותה בעולם, לעשות את העולם משכן לו ית׳, שיעשה משקר העולם קרשים למשכן, וימשיך בהם אלקות וזהו מש״א שנשמות הם פנימית, שע״י הפנימית, באמצעות החיצונית שהוא המלאכים (מלשון שלוחים), נפעל שליחות הנשמה בחיצונית דחיצונית שהוא העולמות, לעשות מן העולם (חיצונית דחיצונית) משכן לו ית׳. ובזה יש לבאר תורת הה״מ (באו״ת תהלים בתחלתו)[26] על מרז״ל[27] אין המלאכים אומרים שירה עד שישראל אומרים שירה (שנאמר[28] ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלקים), דיש לפרש עפ״י הקדמה הידוע שישראל עלו במחשבה, וע״ד שהוא למטה באדם, שאין האדם מוציא דיבור מפיו אם לא יחשוב תחילה והמחשבה ממשיך חיות בהדיבור, דכאשר מוציא איזה דיבור בלי מחשבה הדיבור הוא מחוסר חכמה ושכל. ועד״ז הוא למעלה, שהמלאכים מתהווים מדבר הוי', ולכן דוקא כאשר ישראל (שהם עלו במחשבה) מתחילין לומר שירה יש להם למלאכים (בחי׳ דיבור) לומר ג״כ שירה. ע״ד הנ״ל שדוקא כאשר קדם המחשבה אפשר להיות דיבור עם שכל וחכמה וטעם. ומסיים באו״ת שם וז״ש שיר השירים ר״ל שיר של ישראל גורם שירים הרבה של העליונים, שע״י השיר של ישראל נעשה שיר של המלאכים, וכן של העולמות, עד לעולמות העליונים. וזהו כמשנ״ת לעיל במש״א כאן בהמאמר, דנשמות הם פנימית מלאכים חיצונית ועולמות חיצונית דחיצונית, שע״י הפנימית (נשמות) נמשך גם בחיצונית, ועד לחיצונית דחיצונית שזהו״ע העולמות.

אלא שמ״מ מכיון שהעולמות בי״ע הם בחי׳ לבושים ונפרדים כנ״ל, הרי מובן שזהו לא רק בנוגע העולמות עצמם והמלאכים, כ״א גם לנשמות דבי״ע, דמכיון שהם נשמות דבי״ע ה״ה נפרדים. וכמובן ג״כ מהמבואר בלקו״ת לג״פ¹⁶שהובא לעיל (ס״ב) בענין תלת עלמין אית לי', דלפי׳ הבעש״ט לפי׳ הרמ״ז הוא בי״ע דכללות, עולמות הא״ס עולם האצילות ועולמות בי״ע, ומבאר שם שעז״נ[29] ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והיינו דישנו הענין דאף הפסיק[30] בין אצילות (יצרתיו) לעולמות בי״ע (עשיתיו) שלכן עולמות בי״ע הם נפרדים, שמזה מובן ג״כ שגם נשמות בי״ע, מכיון שגם הם נמצאים לאחרי הענין דאף הפסיק, ה״ה נפרדים. וזהו אוא״ס למטה עד אין תכלית, שאוא״ס משתלשל עד לעולמות בי״ע שהם נפרדים.

ו וממשיך בהמאמר: ובריבוי ההשתל׳ כו' ממדריגה למדריגה בריבוי המדרי׳ וכו׳ עד שבהגיע האור לעולם הגלגלים והמזלות הרי מתעבה ומתגשם. והיינו דאוא״ס משתלשל למטה עד אין תכלית, במדריגות היותר אחרונות והיותר תחתונות. ועם היות שגם שם הוא באופן של א״ס (כנ״ל ס״ב), מ״מ, מכיון שנמשך בעולם ששם שולטים השרים והמזלות, מתעבה האור ומתגשם. ועד (כמו שממשיך בהמאמר) שכל ההשפעה והגילוי בעולם כו׳ הוא ע״י הגלגלים ומזלות כו' וכמאמר אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. דלכאורה אינו מובן, בשלמא בנוגע להתהוות העשב מובן למה צריכים לאמצעות המזל, שהרי צ״ל עשב גשמי בהתאם לעוה״ז הגשמי, אבל לכאורה אינו מובן הטעם שאין לך כל עשב כו׳ שאין לו מזל המכה בו ואומר לו גדל, שזה קאי לא על התהוות העשב רק על גידולו מקטנות לגדלות (כמו שמדייק כ״ק אדמו״ר הזקן באגה״ק[31] דהמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב כו' אבל בטרם יצמח למי יאמר כו') ולמה צריך גם צמיחת העשב לעבור ע״י אמצעות המזל. אך הענין הוא, כמו שמבאר בהמאמר, שמצד הירידה של א״ס למטה, ה״ה מתגשם, עד שכל השפעה בעולם, גם התפשטות האוא״ס, הוא ע״י המזלות. שזהו ירידה גדולה ביותר. ובזה היא ההפלאה והפלא דאוא״ס למטה עד אין תכלית.

והנה אף שגם זה הוא ירידה גדולה, מ״מ, אין זה ירידה הכי תחתונה, שהרי עדיין זה בדרגות דקדושה, או עכ״פ השייכות לקדושה. והענין דהאוא״ס למטה עד אין תכלית הוא גם בבחי׳ מטה שלמטה מזה. וזהו שממשיך בהמאמר: ובפרט כמו שבא בהריבוי צמצומים העלמות והסתרים עד שיכול להיות דבר ההיפך מאלקות לגמרי, והיינו לשכוח על הוי׳ לגמרי ח״ו, ומכ״ש כמו״ש בקליפה וסט״א לאמר לי יאורי ואני עשיתיני, שזהו היפך האמת ממש. דהאמת הוא דויברך יעקב את פרעה (ואיתא בתנחומא הובא ברש״י במקומו) ובמה ברכו ברכו שיעלה נילוס לקראתו, והוא השפעת הטוב העליון שנמשך. הנה פרעה מלך המצרים וגבולים הוא עוד כפוי טובה ואומר לי יאורי ואני עשיתיני, ע״כ. והענין הוא, שבזה מבאר ב׳ דרגות בהמטה שהוא היפך מאלקות לגמרי. הא׳ הוא ששוכח על הוי׳ לגמרי ח״ו, שחושב לי יאורי ואני עשיתיני, שזהו היפך האמת ממש. דהאמת הוא שואתה מחי׳ את כולם, שגם קליפות וסט״א מקבלים חיותם מאוא״ס, שעי״ז שהאור מתגשם ומתלבש בהמזלות ה״ה מחי׳ אותם. אבל בזה, הגם שהוא היפך האמת והיפך מאלקות, מ״מ אפשר להיות שזה באופן שאינו יודע את רבונו. והב׳ הוא למטה מזה, שהוא עוד כפוי טובה, ע״ד יודע את רבונו ומכוין למרוד בו, כמו פרעה מלך מצרים, דעם היות דהשפעתו היתה מברכת יעקב, מ״מ, אמר לי יאורי ואני עשיתיני, והיינו דלא זו בלבד שהוא היפך האמת והיפך אלקות לגמרי, הנה עוד זאת, הוא עוד כפוי טובה.

ז ויובן הענין דכפוי טובה דפרעה בעומק יותר, ע״פ מה שמבאר כ״ק אדמו״ר האמצעי (בתורת חיים) ד״ה ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור[32] הענין דנילוס. [וי״ל שזה מרומז ג״כ בהמאמר כאן במש״א ובמה ברכו ברכו שיעלה נילוס לקראתו. דלכאורה אינו מובן, מה נוגע הפרטים במה ברכו, והול״ל דויברך יעקב את פרעה ומברכתו נמשך כל טוב מצרים ופרעה אמר לי יאורי ואני עשיתיני. אלא שבזה מרמז להענין דנילוס]. דמש״נ עומד על היאור הוא נהר נילוס, שהוא הנהר הראשון בד׳ נהרות שיוצאין מנהר שיוצא מעדן להשקות הגן, והוא מ״ש[33] ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים שם הא׳ פישון כו׳ שנהר זה עדיין הי׳ כלול ומתאחד בנהר שיוצא מעדן ממש כו'. והיינו, דעם היות שכל הד׳ נהרות נמשכים משם יפרד, שהם נפרדים, מ״מ בנהר הראשון מאיר תענוג העליון שבנהר היוצא מעדן. ומזה מובן בנוגע לברכת יעקב שיעלה נילוס לקראתו, שזו ברכה הכי נעלית תכלית הברכה, שהרי נהר נילוס מתקשר ומתאחד עם הנהר היוצא מעדן, שהו״ע תענוג העליון.

ובעומק יותר, הנה ע״י ברכת יעקב נמשך לפרעה לא רק טובה בענינים גשמיים כ״א גם טובה בענינים נעלים דקדושה. והענין הוא, כמו שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת[34] עה״פ[35] ויבאו עד גורן האטד גו׳ ויאמרו אבל כבד זה למצרים, וידועה הקושיא (כמו שהקשה בזהר)[36] דהא אבל ישראל מיבעי לי׳ מ״ט למצרים, ומבאר הצ״צ, דאפ״ל כי ויברך יעקב את פרעה שיתברך בית המצרי בגלל ישראל ושלא ישתעבדו בישראל (כדאיתא בזהר שם[37] דבזמנא דיעקב קיים בעלמא לא אית עלמא דשלטא על בנוי) שאז הי׳ טוב למצרים וטוב לישראל ויעלו הניצוצים. וגם להם הי׳ עלי׳ ע״ד לצוות לזה[38]. והיינו, דע״י ברכת יעקב נמשך למצרים לא רק טוב גשמי, כ״א תועלת רוחני, ע״ד הענין דלצוות לזה. דהנה כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם[39], דכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה³⁸, אבל ע״י הענין דלצוות לזה מלשון צוותא[40] וחיבור, שהאדם מתחבר עם העולם (כמבואר בארוכה בפיה״מ להרמב״ם)[41], הרי נעשה עילוי גם בהעולם שמתחבר עם האדם. ועד״ז בענין פרעה, דלא זו בלבד שע״י ברכת יעקב לא הי׳ יכול להעלים ולהסתיר על קדושה, והיינו שלא רק שלא הי׳ יכול לשלוט ולהשתעבד את בנ״י, אלא שלא הי׳ ביכלתו גם להעלים ולהסתיר, ואדרבה ע״י ברכת יעקב העלה הנצוצות עד שנמשך מזה שתהי׳ ארץ מבורכת בכל ענינים גשמיים, הנה עוד זאת, שעי״ז נעשה גם עילוי בפרעה ובכל ארץ מצרים, ע״ד לצוות לזה. ולכן לאחר הסתלקות יעקב, שנסתלק ברכת יעקב ונשתעבדו המצרים בישראל, הנה עי״ז לא רק שנסתלק מהם תועלת הרוחני דלצוות לזה, אלא שאבדו גם טוב הגשמי, עד שהוכו עשרה מכות כו׳[42]. וזהו ויבאו עד גרן האטד גו׳ אבל כבד למצרים, שהסתלקות יעקב הו״ע של אבל למצרים, ולא סתם אבל כ״א אבל כבד דייקא.

ועפ״ז יובן בעומק יותר מש״א בהמאמר בנוגע לפרעה, דהאמת הוא דויברך יעקב את פרעה כו׳ ברכו שיעלה נילוס לקראתו והוא השפעת הטוב העליון שנמשך. הנה פרעה כו׳ הוא עוד כפוי טובה ואומר לי יאורי ואני עשיתיני. כי בברכת יעקב לפרעה נמשך גם תכלית הטוב בעניני קדושה, דנילוס יעלה לקראתו הו״ע המשכת העונג העליון מהנהר היוצא מעדן (כנ״ל), ועוד יותר, שעי״ז שברכה זו נמשכה למטה במצרים, הנה תמורת זה שמצרים הוא ערות הארץ, נעשה בו עלי', לצוות לזה לקדושה, שהוא תכלית הטוב דקדושה. ומ״מ אומר פרעה לי יאורי ואני עשיתיני, שזהו כפוי טובה בתכלית. וזהו אוא״ס למטה עד אין תכלית, שאוא״ס מתפשט ומתגלה גם בבחינת מטה זו.

ח וממשיך בהמאמר, אשר כמו״כ ישנו גם בעבודה בכאו״א (וכנ״ל שכל עניו נוגע לעבודת האדם) בבעלי עסקים ויושבי אהל, דבבעלי עסקים הוא מה שחושב דכחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, דהגם שיודע ומאמין (באמונה פשוטה) דברכת הוי׳ היא תעשיר, מ״מ, בעת העסק גופא הוא חושב דכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ועי״ז נופל למטה יותר עד שיעוז בהוותו, שהוא מתגאה בעצם מהותו. והענין הוא, כמו שמבאר כ״ק אדמו״ר מהר״ש בארוכה (בהמשך מים רבים בתחילתו)[43], דכאשר האדם יודע דברכת הוי׳ היא תעשיר, הנה אז וברכך ה״א בכל אשר תעשה[44]. וענין אומרו בכל, פירושו כל מה שיעשה יעלה לטוב ולהצלחה שתהי׳ הצלחה יתירה גם בעשיית דבר קטן שיתעשר מזה בעושר רב ועצום. שזהו מפני שזוכר שהוי׳ אלקיך פי' שהוא הנותן לך כח לעשות חיל. משא״כ כאשר אולת האדם תסלף דרכו[45], דרבות מחשבות בלב איש, שמשתדל להשיג דברים שאינם שייכים אליו, שזהו מפני שרוצה להשתוות להשני (שיש לו דברים הנ״ל) מחמת קוצר דעתו להבין ערכו ומעלתו ומעמדו ומצבו, הנה עי״ז בא לידי מחשבה דכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהכל תלוי בהשתדלות שלו (ולא מפני שברכת הוי׳ היא תעשיר). ואזי, הנה לא זו בלבד שחסר אצלו הענין דוברכך ה״א בכל אשר תעשה, אלא עוד, שהוא אובד גם מה שהי׳ לו לפנ״ז (וכמו שמביא שם המשלים בזה) עד שגורם בעצמו שיסתכן בסכנה. שכ״ז בא מצד ההנחה דכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

וממשיך בהמאמר, דכמו״כ הוא ביושבי אהל, דהגם שלומד תורה ויודע שהוא תורת הוי׳ רצונו וחכמתו של הקב״ה (שזהו״ע ברכו בתורה תחלה)[46], מ״מ בעת לימודו שוכח על נותן התורה והוא אצלו ענין שכלי. ובדוגמת בעלי עסקים, דהגם דמאמין באמונה פשוטה שהוא ית׳ הנותן כח לעשות חיל, מ״מ, יסוד העסק אינו כדבעי, כמו״כ הוא בלימוד התורה, דהגם שיודע שהוא תורת הוי׳, עצם הלימוד אינו כדבעי, דהוא אצלו ענין שכלי. ולכן, הגם שיודע באמונה פשוטה שזהו תורת הוי׳, בכ״ז הרי גם הוא שכלי, ומזה משתלשל אח״כ שנשאר רק ענין השכלי, שאפשר חלילה שבכח התורה אומר דבר הלכה שהוא היפך התורה. והענין הוא, כמו שמבאר כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע (בקונ׳ עה״ח)[47] דמצינו דתושבע״פ נמשלה לתאנה, ותאנה היא עה״ד כדיעה א׳ במדרש[48] וגמרא[49], ולכאורה נפלא הדבר איך שייך לומר על תורה שבע״פ שהיא עץ הדעת כו'. ובאמת מבואר כן ברע״מ[50] דתושבע״פ היא אילנא דטו״ר, אמנם אין הכוונה על התורה עצמה ח״ו כו׳ אלא מצד ההתלבשות שלה באילנא דטו״ר[51], שהוא עניני העולם. אבל מכיון שהיא מתלבשת בעניני העולם, אפשר שישתלשל מזה אצל אדם הלומד תורה ענין של היפך הטוב, כדאיתא בגמרא[52] דלא זכו (היינו שחסר אצלו זכות ובהירות בתורה שלו) נעשה לו סם המות. ומבאר שם, שמצד זה שכל ההלכות מלובשים בדברים גשמיים, וכשלומד ההלכות ה״ה עוסק בענינים גשמיים (היינו שהוא עוסק בשכל גשמי דהבנה והשגה גשמית). יכול להיות יש ודבר ולשכוח על האלקות שבתורה, עד שיכול ליפול למטה יותר, שהשכל מתגבר ומעלים ומסתיר על האלקות שבזה, ונעשה לו סם המות ר״ל. וזהו מש״א בהמאמר דביושבי אהל אפשר להיות ע״ד הענין דיעוז בהוותו דבעלי עסק, שלוקח החכמה ושכל שבתורה ומשתמש בזה לענין של היפך התורה, שזהו״ע של יעוז, עד שהוא כפוי טובה שאומר לי יאורי ואני עשיתיני.

יוד וזהו אוא״ס למטה עד אין תכלית, שאוא״ס מתפשט עד למדרי׳ היותר תחתונות, וכמו שמסיים בהסעיף, דזהו״ע הטבע לשון טובעו בים סוף, שהאור הוא מוטבע בההסתר וההעלם ביותר כו' עד המדרי׳ היותר אחרונות, שהכוונה בזה היא (כמבואר בארוכה בהסעיף) גם לענין של מנגד, שגם שם משתלשל אוא״ס. אלא שגם כמו שמתלבש בהמטה עד אין תכלית ה״ה ענין של אוא״ס, כמו שממשיך לבאר בסעיף שלאח״ז. ומצד זה בל ידח ממנו נדח, ומבזבזים האוצרות דלמעלה, שהו״ע אוא״ס למעלה עד אין קץ (כמבואר בסעיפים שלאח״ז), שזה נותן כח לצבאות הוי׳, לא רק פקידי החיל כ״א אנשי החיל לנצח המלחמה. ואדרבה, עיקר הנצחון הוא ע״י אנשי החיל, שהם דוקא עושים את הנצחון להפוך שקר ושטות דעולם שיהי׳ קרשים למשכן, עצי שטים עומדים, כמו עמוד המחבר הגג והרצפה[53], עד שנעשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כאו״א מישראל, וע״י עבודת כאו״א ממשיכים עיקר שכינה בתחתונים כמו שהי׳ בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה לגני לגנוני, שנעשה עוד פעם באתי לגני אחותי כלה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

הערות