עומדים אנו בסמיכות לז' אדר, יום ההולדת ויום ההילולא של משה רבינו. ובימים אלו , בו' אדר, חל גם היארצייט של חתנא דבי נשיאה, חתנו של הרבי הריי"צ וגיסו של הרבי שליט"א מלך המשיח, הרה"ח ר' שמרי' גורארי', הרש"ג, שנתמנה על ידי הרבי הריי"צ להיות המנהל-פועל הכללי של ישיבות תומכי תמימים. ולכן נפתח הפעם בסיפור שקשור הן עם הרש"ג והן עם נשיא הדור, משה רבינו שבדור.

כידוע, הי' הרש"ג בתוקף תפקידו כמנהל-פועל של תומכי תמימים, דואג הרבה גם לגשמיות של הישיבות. והי' מכתת רגליו, נוסע ממקום למקום ונפגש עם יהודים בעלי יכולת, על מנת שירימו תרומה נכבדה לישיבה. במשך השנים הצליח לקשור קשרים עם כמה וכמה גבירים, ופעם בשנה הי' נוסע ונכנס אליהם לקבל מהם תרומה עבור הישיבה. גם אחרי הסתלקותו של הרבי הריי"צ ביו"ד שבט תש"י, המשיך כמובן הרש"ג בתפקידו החיוני. נסע הרש"ג פעם, יחד עם הרב יוסף ווינבערג (מחבר השיעורים בספר התניא) שהי' אז אברך צעיר, לאחד מהגבירים הקבועים, שנהגו לתרום כל שנה סכום נכבד, ונכנס אליו כרגיל. אמר לו אותו גביר: עד עכשיו הייתי נותן תמיד סכום גדול בשביל הרבי הריי"צ. אולם עתה, אינני מכיר את הרבי הנוכחי, ואינני בטוח שגם עבורו הנני מוכן לתרום סכום כה גדול. מדוע שאתן סכום כזה, כשאינני יודע בכלל בשביל מי אני תורם?! הרש"ג לא ידע מה לענות לו, והם נפרדו בכך שימשיכו את הפגישה למחרת. כשיצאו מבית הגביר ביקש הרש"ג מהרב וויינבערג שייכנס לתא טלפון ציבורי (על טלפונים ניידים כמובן אפילו לא חלמו אז) ויחייג אל "דער רבי דער שוואגער" – הרש"ג הי' נוהג לומר שיש לו את "דער רבי דער שווער" (הרבי חותני, הרבי הריי"צ) ואת "דער רבי דער שוואגער" (הרבי גיסי, הרבי שליט"א מלך המשיח). הרב ווינבערג חייג, וכשהצליח להגיע אל הרבי שליט"א, מסר את שפופרת הטלפון לרש"ג. שאל הרש"ג את הרבי שליט"א מה לענות לאותו גביר. ענה לו הרבי בפשטות: תאמר לו שזוהי אותה נשמה בגוף אחר. הרש"ג הי' בהתפעלות עצומה מתשובה זו של הרבי שליט"א, והוא כמעט צעק בהתרגשות אל הרב וויינבערג: דו הערסט, דו הערסט וואס ער זאגט (השומע אתה, השומע אתה מה שהוא אומר)?! שזו אותה נשמה בגוף אחר! והרבי שליט"א נפרד מהם בברכת "א גוט שבת".

הי' אז יום רביעי בשבוע. התכנון שלהם הי' לחזור ביום חמישי ל-770, והי' להם כבר כרטיסים למטוס שיוצא אז. אך כששמע הרש"ג מהרבי שליט"א את המילים: "א גוט שבת", הוא אמר מיד לרב וויינבערג: אם "דער רבי דער שוואגער" אומר "א גוט שבת", פירושו של דבר שלא יעזור לנו מאומה ובשבת נהי' כאן.

הם נפגשו שוב עם הגביר, וכאשר הוא שמע את התשובה, שזה אותו רבי בגוף אחר, נתן את התרומה לישיבה כפי שנתן קודם ואפילו יותר.

ואכן, כפי שהרש"ג הבין מיד, הם אמנם הגיעו לנמל התעופה כמתוכנן ביום חמישי עם הכרטיסים, אך שם קיבלו הודעה על סופת שלגים שלא מאפשרת טיסות עד יום ראשון, והוכרחו להישאר שם בשבת. שוב ראו איך כל מילה של הרבי מדויקת, כפי שהבין הרש"ג מיד – הייתה לו התקשרות וביטול אל הרבי כמו חסיד צעיר, למרות שהי' מבוגר בגיל מהרבי שליט"א.

הרש"ג הי' נוהג לחזור מאמר דא"ח כל שבת בעלות המנחה בזאל הקטן של 770, עם מניין זקנים שישבו עמו לסעודה שלישית. כל זה הי' לפי הוראתו של הרבי הריי"צ. שכן בשנות חייו האחרונות של הרבי הריי"צ בעלמא דין הי' קשה לו (כביכול – כך מתבטא הרבי שליט"א על כך בדבר מלכות בא תשנ"ב) לדבר. ולכן ציווה שהרבי שליט"א יתוועד בשבת מברכים וביומי דפגרא, ואילו הרש"ג יחזור מאמרי דא"ח. אחרי ההסתלקות, ואחרי שהרבי שליט"א קיבל את הנשיאות והתחיל לומר מאמרי חסידות, רצה הרש"ג להפסיק את מנהגו לחזור דא"ח. אולם הרבי שליט"א לא הסכים לכך בשום אופן, באומרו: שנינו קיבלנו את הציווי. אם אתה מפסיק, גם אני צריך (כביכול) להפסיק…

למרות שבתחילה היו שרצו שהרש"ג יהי' רבי, וכאמור הוא אף הי' מבוגר יותר. אולם לאחר שהרבי שליט"א קיבל את הנשיאות, הוא קיבל עליו לגמרי את מרות הרבי שליט"א, והי' מקושר וחסיד ובטל לגמרי אל  "דער רבי דער שוואגער" כמו חסיד צעיר. הוא השקיע שעות רבות לחזור בעל-פה עשרות ומאות מאמרים של גיסו, הרבי שליט"א, והי' בקי בתורתו המופלאה של הרבי. ואין צריך לומר שהי' בטל לגמרי אל הרבי ונהג בכל כהוראותיו. ובשנים האחרונות, במשפט הספרים של "דידן נצח", הוא התייצב לימין הרבי ועמד על כך בכל תוקף עוז, למרות שסבל על כך רבות והייתה זו מבחינתו מסירות נפש ממש.

חסידים מספרים שמה שגרם לו לקבל על עצמו את הרבי שליט"א בכל הפרטים הייתה שאלה אחת בעניין של פיקוח נפשות ממש. שאלה זו הופנתה אליו בתקופת הדמדומים, כשהיו כאלה שלא הי' ברור אצלם לגמרי מי הרבי, והם שאלו את הרש"ג. הוא הי' חסיד גדול ואדם מאד אחראי, וחשש מאד לקחת על עצמו אחריות לענות בדבר כה מסוכן, והפנה את השאלה אל גיסו. הרבי שליט"א ענה שעוד מעט ייסע אל האוהל של הרבי הריי"צ, וישאל את "דער רבי דער שווער" מה לעשות בנדון זה. ואכן הרבי חזר מהאוהל ואמר שקיבל את התשובה ויש לנהוג כך וכך. כששמע זאת הרש"ג, אמר: אני מכיר את גיסי ויודע שהוא איש אמת. אני יודע בעצמי שאינני יכול לקבל תשובות בגלוי מהרבי הריי"צ באוהל. אם הוא יכול לקבל שם תשובות, אזי הוא הרבי!

הרש"ג ישב בתפילה עם שולחן מיוחד, סמוך מאד למקומו של הרבי. ובהתוועדות הי' יושב בקצה השולחן מימין הרבי. בכל פעם שהרבי אמר מאמר חסידות, גם כשהי' זה מאמר כעין שיחה ושאר הנוכחים לא עמדו, הרש"ג הי' מתרומם ממושבו, עומד בביטול ומקשיב בדריכות. בהקפות של שמחת תורה, כידוע, הי' הרבי רוקד רק עמו בהקפה הראשונה והשביעית, ההקפה של הרבי. בשנות תש"מ-מ"א, בתקופת היותי ב"קבוצה" ולאחר מכן, זכיתי, יחד עם עוד כמה חברים מתלמידי התמימים, לשמש אותו כשהי' מאושפז בבית רפואה ולעזור קצת גם בבית, ב-770 (זכינו לקבל מהם גם מברק בברכת מזל טוב לחתונתנו). כשעבר שמחת תורה ובאנו אליו בבית הרפואה בו הי' מאושפז, שאל בחשש ובקוצר רוח עם מי רקד הרבי השנה, כשהוא לא הי'. וכששמע שהרבי רקד לבדו עם ספר התורה, ולא עם אף אחד אחר, צהבו פניו…

הקשר של יהודי עם הקב"ה חייב לעבור דרך משה רבינו. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". "תורה ציווה לנו משה". "זכרו תורת משה עבדי" –  האמונה היא בה' ובמשה רבינו. את התורה ציווה לנו משה רבינו, והתורה נקראת "תורת משה". וגם אחרי ז' אדר, נשמתו של משה רבינו, היא נצחית בעולם הזה הגשמי, בזה שהיא נמצאת בגופו של נשיא הדור אשר בכל דור ודור (לקו"ש חכ"ו ע' 7). וכדברי הרבי הנ"ל: זו אותה נשמה בגוף אחר.

אלא שיש שואלים: לשם מה בכלל חשוב להדגיש כי את התורה ציווה לנו משה – וכי משה הוא שציווה את התורה? והרי הקב"ה הוא ורק הוא נותן התורה ומצווה המצוות, ומשה רבינו אינו אלא שליח. מדוע חשוב ונוגע ונחוץ לדעת כי השליח הוא משה דווקא ולא מישהו אחר, או בכלל לא בן אדם. והרי ברור שהקב"ה הי' יכול לעשות שהתורה לא תגיע אלינו בכלל דרך אדם מסוים אלא באופן אחר. מדוע חשוב כל כך להדגיש את האדם, את משה רבינו. וישנם אפילו כאלו שבכלל אינם שואלים, אלא הם באים בטענות וטרוניות קשות, שיותר מדאי מדגישים את משה, שאינו אלא אדם הקרוץ מחומר, כאשר העיקר לכאורה צריך להיות אך ורק הקב"ה.

ולכן חשוב להדגיש ולחזור ולהדגיש שוב ושוב שעל פי שלוש עשרה העיקרים שקובע הרמב"ם (בפירוש המשניות שלו בסוף פרק חלק שבמסכת סנהדרין), שהם היסודות והעיקרים של אמונת ישראל – האמונה במשה רבינו כבשר ודם מקבל התורה, כמו גם האמונה במלך המשיח כבשר ודם, נשמה בגוף גשמי דווקא, היא מעיקרי האמונה.

ו"עיקרי האמונה" אין פירושם רק שעניינים אלו הם הדברים החשובים ביותר – שבת היא לא מעיקרי האמונה, וגם לא ברית מילה או מצוות חשובות אחרות. פירושם של עיקרי האמונה הם דברים כאלו שהם העיקרים והיסודות של כל אמונתנו וכל התורה והמצוות, ובלעדיהן אין שום משמעות לכל השאר. וכך בדיוק צריך להתייחס לאמונה בעובדה ש"הא-ל מנבא את בני האדם", לאמונה במשה רבינו, לאמונה בנשיא הדור שבכל דור ודור, והעיקר לאמונה ברבי שליט"א מלך המשיח –  שאלה הם חלק עיקרי מעיקרי האמונה, ובלי זה כביכול אין אמונה ואין יהדות ואין תורה ואין מצוות.

כמו בקשר לעיקר הראשון, האמונה במציאות ה'. שמובן ופשוט שזהו היסוד ובלעדיו אין משמעות לשום דבר. וכגון אם יבוא מישהו ויאמר שהוא מסכים ומקבל את כל התורה והמצוות, מלבד ח"ו את העובדה שישנו אלוקים בורא העולם ומנהיגו – הרי ללא האמונה בזה פשוט שאין שום משמעות לשום דבר. וכן שאר העיקרים בקשר למציאות הבורא – אחדות ה'. שאין לו גוף ולא דמות הגוף. שאין לו הגבלות הזמן. שראוי לעובדו. והוא יודע ומשגיח על מעשי בני האדם – כי בלי אמונה בא-ל אחד בלתי מוגבל, ושאכפת לו כביכול ממה שעושים בני האדם והוא רוצה כביכול שנעבוד אותו, ושהתורה היא מן השמים, בלי זה אין משמעות לכל התורה והמצוות. וכך בדיוק בקשר לאמונה בזה ש"הא-ל מנבא את בני האדם". לנבואת משה רבינו. ולאמונה בביאת המשיח, יחד עם ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ושצריך לחכות לו כל הזמן. ולאמונה בתחיית המתים – שאלו הם עיקרים באמונה, וללא זה נשמט הבסיס לכל התורה ואין משמעות לקיומה.

ולכאורה מדוע, הרי לכאורה אפשר להאמין בכל התורה והמצוות, עם שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא וכו', ללא קשר כלל לאמונה בנבואה, בנבואת משה רבינו, בביאת המשיח ובתחיית המתים.

ולהדגיש, שבכל עם ישראל, ללא אף יוצא מן הכלל, נתקבלו באופן מוחלט ללא עוררין י"ג העיקרים של הרמב"ם, כולל כל אותם עיקרים שישנם השואלים והתמהים מדוע הם עיקרים. כמעט בכל החוגים והעדות אומרים את י"ג העיקרים סמוך לתפילה. אם באמירת י"ג "אני מאמין" אחרי התפילה, או באמירת הפיוט "יגדל אלוקים חי" הכולל בתוכו את י"ג העיקרים. [מלבד חסידי חב"ד שאינם אומרים זאת בתפילה, משום (ראה לקו"ש ח"ט ע' 282. אג"ק חי"ב ע' יט) שהדבר אינו שייך כלל לתפילה. אין כאן לא שבחו של מקום ולא צרכיו של אדם, שזהו ענין התפילה. ובכלל אין שום ענין לומר את העיקרים בפה דווקא אלא העיקר הוא ללמדם לדעת אותם ולהתבונן בהם ולחיות עמם כל הזמן. וכנראה אלו שהנהיגו לומר זאת סמוך לתפילה חששו שאם לא ינהגו כן לא יידעו בכלל על קיומם של עיקרי האמונה ולא יחשבו עליהם אף פעם. ולכן סידרו שלפחות יאמרו זאת בכל יום סמוך לתפילה, ואז יש סיכוי שיחשבו על זה אי פעם. אך בחב"ד נהוג שלומדים אותם ומתבוננים בהם הרבה ולא סתם אומרים אותם –  אומרים פחות וחושבים יותר].

אבל בכל אופן, הדברים דורשים ביאור – מדוע דברים אלו נחשבים עיקרי האמונה.

את התשובה מדוע דברים אלו נחשבים עיקרים באמונה, מבאר הרבי מלך המשיח שליט"א על פי המבואר בתניא (פרקים ל"ו-ל"ז) שתכלית בריאת הכל היא "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". תכלית זו תהי' בשלימות בימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים. וזה נעשה באמצעות קיום התורה והמצוות על ידי ישראל. ולפי זה, כיוון שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, מבאר הרבי שליט"א מדוע כל אותם פרטים נחשבים עיקרי האמונה:

מדוע נוגע לכל האמונה היהודית ש"הא-ל מנבא את בני האדם", ונבואת משה רבינו – בוודאי יכול הקב"ה להעביר את כל המסרים שהוא רוצה להעביר לנו באיזה אופן שהוא רוצה. אבל בגלל שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, רוצה הקב"ה שהכל ייעשה דווקא על ידי התחתונים, על ידי אדם גשמי, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.

לכן ענין עיקרי באמונה, דבר שנוגע לכל האמונה, היא העובדה שהקב"ה שוכן ומתלבש כביכול בבני אדם ומנבא את בני האדם. כי אילו היינו אומרים שהקב"ה אינו יכול לשכון ולהתלבש באדם גשמי, פירושו של דבר שלא יכולה להיות דירה לו יתברך בתחתונים. לכן מעיקרי האמונה שהדברים יכולים וצריכים לעבור דווקא על ידי נביאים, בני אדם גשמיים, דירה בתחתונים.

ואם שאר הנביאים "יוצאים מעצמם" בשעת הנבואה, "עשתונותיהם מטרפות" והם נמצאים אז במצב של שינה או עילפון, לא תחתונים כמות שהם – הרי משה רבינו עומד על עמדו בשעת הנבואה. וכמות שהוא, אדם תחתון, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, הוא "כלי" לגמרי ומשכן מוחלט לה'. הוא נמצא כל הזמן כמות שהוא בתכלית הביטול לה', שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ובו שוכן ומתלבש הקב"ה. לכן נוגע לכל האמונה לדעת ש"תורה ציווה לנו משה" דווקא, ועל ידו דווקא רוצה הקב"ה לתת את התורה לישראל, תחתונים שנעשים דירה לו יתברך בתכלית השלימות.

והעיקר, בקשר לביאת המשיח, ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ושצריך לחכות לו כל הזמן, ותחיית המתים. מדוע אלו עיקרים באמונה – משום שזוהי התכלית של כל עם ישראל ושל כל התורה והמצוות, לכבוש את העולם כולו שיהי' דירה לו יתברך בתחתונים. אילולא זה, כאילו אין משמעות ואין תכלית ח"ו לכל התורה והמצוות.

וכפי המשל הידוע מהחייל היוצא למלחמה, שאף אם הוא עושה הכל כפי שמורים לו בקבלת עול מוחלטת, הרי אם אין הוא יודע כלל על המשימה אותה עליו למלא ועל היעד אותו הוא מבקש לכבוש, הרי גם אם יעשה כל מה שאומרים לו בשלימות, חסרה נקודה עיקרית ביותר בעצם היותו חייל. ומסיבה זו עצמה ישנה הדגשה מיוחדת בתוך אמונה זו בביאת המשיח, שמשיח חייב להיות בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.

כך כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ב"הקריאה והקדושה": "רבים מעמנו בני ישראל, שלדעתם מאמינים הם, ואף הולכים לבית הכנסת להתפלל, סוברים כי גאולת ישראל תבוא על ידי אידיאל עולמי כל שהוא ולא על ידי גואל יחיד. כלומר, מאמינים הם במשיחיות, אבל לא באדם שיהיה משיחן של ישראל.
"שום סברא אינה רחוקה מהאמת יותר מזו של המשיחיות, ושום אשליית שווא יהודית לא הייתה כפירה ברורה כל כך כמו אשליית הרעיון המשיחי תחת משיח חי וקיים.
"התורה, הנביאים וחז"ל מרבים לדבר אודות משיח כגואל יחיד, כפי שהיה משה רבינו. על מלך המשיח מדברים הם, ולא על המשיחיות. וכך אומרים אנו בכל יום בעיקרי האמונה "אני מאמין … בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו". המילים "שיתמהמה" ו"לו" מתייחסות לאדם חי, ולא לרעיון מת.
"משיח יהי' גואל יהודי, אדם שיהי' מנהיג גדול, ויבוא מזרעו של דוד המלך. לדברי הגמרא בריאתו עלתה במחשבת הבורא קודם שנברא העולם, כי הוא מהווה תכלית כוונת ריבונו של עולם בבריאה."

[אמנם בגמרא מופיעה גם דעתו של ר' הלל שאמר: "אין להם משיח לישראל", וכפירוש רש"י "אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו". אבל הגמרא דוחה את דבריו לגמרי מהלכה. והרמב"ם קובע את הופעת משיח בשר ודם מעיקרי האמונה. וכותב כי "מי שאינו מאמין בו או (אפילו אם הוא מאמין בו, אבל) אינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו". והחתם סופר כותב (שו"ת חת"ס יו"ד סשנ"ו). כי מי שאומר היום כר' הלל ש"אין להם משיח לישראל" הוא כופר בכלל התורה!]

מדוע כל כך נוגע שמשיח צריך להיות דווקא בשר ודם ולא שהגאולה תבוא על ידי הקב"ה בעצמו ללא מלך בשר ודם, עד שענין זה הוא מעיקרי האמונה – כאמור, מכיוון שהמטרה היא דירה לו יתברך בתחתונים. והכוונה היא שדירה זו תיעשה דווקא על ידי התחתונים ובכוחותיהם שלהם מצד עצמם. ואם משיח ח"ו אינו בשר ודם, אין הוא אם כן מן התחתונים, ואין יכולה להתבצע על ידו תכלית הבריאה שהדבר ייעשה על ידי התחתונים עצמם. ותכלית זו של דירה בתחתונים מתחילה קודם כל במלך המשיח עצמו. כשם שעניינו של משה רבינו להביא את התורה לעולם מתחילה קודם כל במשה רבינו עצמו (דבר מלכות בא תשנ"ב) – קודם כל מהווה משיח עצמו "כלי" המכיל בתוכו את הקדושה האלוקית האין סופית של עצמותו יתברך בכל תוקפו ובל עצמותו. וזאת תוך היותו בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי. ולאחר מכן תפקידו ושליחותו להביא זאת לכל עם ישראל ומהם לעולם כולו. והרבי מדגיש עוד יותר, שלא זו בלבד שהמלך המשיח הנו בשר ודם, אלא שעיקר עניינו הוא (לא להיות מופשט מן העולם ולעסוק רק בתורה ובעבודת ה'. משיח הוא לא רק "רב", אלא בעיקר) "מלך מבית דוד". ועליו להיות היטב בתוך העולם, לנהל מלחמות עם אלו המנגדים ומפריעים לגילוי ה' בעולם, "וילחם מלחמות ה' " עד "ונצח". שכל זה הוא מפני שעל ידו באה הכוונה האלוקית של דירה בתחתונים לידי שלימות. ולכן, יחד עם היותו עליון ביותר, "ירום ונישא וגבה מאד", עליו להיות חלק מן התחתונים ועמוק בתוכם, כדי שדווקא התחתונים יעשו את הדירה לו יתברך, כנ"ל בארוכה.

ובאמת אצל משיח מודגשת העובדה שהוא חייב להיות בגוף גשמי עוד הרבה יותר מאשר במשה רבינו. שכן משה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם. נמצא שאצלו מודגש עוד הרבה יותר שהדברים חייבים להתחיל דווקא מתוך הגוף הגשמי.

ומאותה סיבה, כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, לכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו במשה רבינו, אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת "יחי המלך". וכמו שכתוב "ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם" – "זה מלך המשיח וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם". שהתחתונים דווקא יעשו אותו למלך, יקבלו את מלכותו ויכתירוהו, ועל ידי זה יוסיפו בו חיים ויפעלו את התגלותו כמשיח. שזהו תוכן ההכרזה של קבלת מלכותו, הפועלת את ההתגלות המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.