א. בפרשת תצוה אין מוזכר שמו של משה

בעל הטורים[1] אומר על פרשת תצוה, שזו הפרשה היחידה ״משעה שנולד משה״ שבה אין מוזכר שמו של משה רבינו ״עד משנה תורה״[2]. הסיבה לכך היא, משום שמשה אמר ״מחני נא מספרך אשר כתבת״[3] ו״קללת חכם אפילו על תנאי באה״[4] – ודבריו אלו התקיימו בפרשה זו.

כל פרט בתורה מדוייק לחלוטין. ויש לומר אפוא שהעובדה שדוקא פרשת תצוה נבחרה, שבה יבוצע ״מחני נא מספרך", הנאמר בפרשת כי תשא³

[במיוחד, כיון שלכאורה מתאים היה יותר לרמוז לכך שאמירת משה מקויימת ״אפילו על תנאי״ באחת הפרשיות שלאחר5 אמירת ״מחני נא״[5]].

מצביעה על כך שהענין של ״מחני נא מספרך׳ מתאים לתוכנה של פרשה זו[6].

ויש להבין: מהו הקשר בין ״מחני״ לבין תוכנה של פרשת תצוה, שבה מדובר על ציווי העלאת הנרות במנורה, עשיית בגדי כהונה, חינוך אהרן ובניו, ועשיית מזבח הקטורת?

ב. מהות משה, המוזכרת בפרשה זו, נעלית משמו

כן יש להבין: משמעות הנאמר ״לא הזכיר משה בזה הסדר׳[7] היא שמשה אינו מוזכר בפרשה זו בשמו, אך מדובר בפרשה על משה, ואף בפסוקים רבים[8].

יותר מכך: תחילת הפרשה, ושמה – הרומז, כידוע, לתוכנה של הפרשה כולה – ״ואתה תצוה״[9], מוסב דוקא על משה. זאת ועוד – המשמעות של ״ואתה תצוה״ היא (כפירוש ה״כלי יקר״[10]) ״ממהות עצמותך״, והרי מהותו ועצמותו של האדם נעלית יותר מהדרגה הקשורה בשמו של האדם:

תפקידו של השם הוא שהזולת יוכל לקרוא לאדם. אך עצמותו ומהותו של האדם נעלית ופנימית הרבה יותר מכדי שיהיה לו קשר לזולת, וממילא מהות האדם נעלית מה״שם״[11].

יוצא לפי זה, שאדרבה, האופן שבו קויים ״מחני״, שמשה אינו מוזכר כאן בשמו, אלא על ידי המילים ״ואתה תצוה״ – מצביע על מעלה גבוהה יותר מאשר שמו של משה.

ג. בקשת משה – סיכון עצם מציאותו

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את חשיבות בקשת משה ״מחני נא מספרך אשר כתבת״, ופירוש רש״י[12] ״מכל התורה כולה״:

מהותו של משה היא – תורה, כדברי חז"ל[13], שהתורה ״נקראת על שמו״ כי משה ״נתן נפשו על התורה״. מכך מובן, שהענין של ״מחני נא מספרך – מכל התורה כולה״, חשוב לעצם מציאותו של משה, כפי שהוא מאוחד עם התורה[14].

ומדוע סיכן משה כל כך את עצמו – כדי לכפר על חטא העגל, חטא חמור ביותר, עד כדי כך שכל החטאים המאוחרים יותר ועונשיהם קשורים לחטא העגל, כנאמר[15] ״וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם״.

ותמוה: כיצד ייתכן, שמשה יסכן את עצם מציאותו, הקשורה לתורה, למען חלק מבני ישראל שחטאו בחטא העגל, כולל עושי העגל שהתנהגו להיפך מ״לא יהיה לך… לא תעשה…", ונותקו לגמרי[16] מן התורה?

כן יש להבין: מהו תוכנה של בקשת משה ״ואם אין מחני נא מספרך – מכל התורה כולה״: מהו הקשר בין שני ענינים אלה, שאם הקדוש־ברוך־הוא לא יכפר לבני ישראל על חטא העגל, אז ״מחני״ מן התורה[17]?

רש״י[18] מסביר[19], שבכך רצה משה למנוע ״שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים״. אך פירוש זה אינו ״חלק", לכאורה, כי מלשון הפסוק מובן, שבטענתו ותביעתו של משה כלפי הקדוש־ברוךהוא הוא רצה להביא לידי כפרה על חטא העגל, ולא דאג לעצמו ״שלא יאמרו עלי…״.

עוד ועיקר – כאשר מדובר על אי הצלחת ״תשא חטאתם״ ״חטאה גדולה", ח״ו, מה חשיבות יש למשה רעיא מהימנא מה יאמרו עליו?!

ד. התאחדות משה רבינו עם ישראל יותר מאשר עם התורה

ההסבר לכך הוא:

משה רבינו מאוחד ממש עם כלל ישראל, עד כדי כך שלא ייתכן להפריד בינו לבין בני ישראל בכלל ובפרט, כלשון רש״י[20]: משה הוא ישראל וישראל הם משה.

לפיכך גרם חטא העגל לירידה אצל משה, כמאמר חז״ל על הפסוק ״לך רד – רד מגדולתך״[21]. והרי, לכאורה: משה לא היה קשור כלל לחטא העגל, ואף לא היה בגדר של ״מי שיש בידו למחות״, שהרי הוא היה אז בהר (כפשוטו, ועל־אחת־כמה־וכמה במצבו – ברוחניות). ואם כך, מדוע יפגע חטא העגל בו?

אלא, משום שמשה מאוחד עם ישראל, וגדולתו תלויה בגדולת ישראל, גרמו חטא העגל וירידת ישראל בדרך ממילא לירידה אצל משה.

ואחדות זו של משה עם ישראל עמוקה יותר מאחדותו עם התורה:

כשם שלגבי אחדותם של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא, אנו רואים, שלמרות ש״אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[22], כפירושו הפנימי[23] של מאמר חז"ל[24] ״אנא נפשי כתבית[25] יהבית", שהקדוש ברוך הוא הכניס ו״הביא"[26] את עצמו – ״נפשי״ – בתוך התורה, בכל זאת התאחדות ישראל עם הקדוש ברוך הוא עוד יותר עמוקה ונעלית מכך, כמאמר חז"ל[27] ש״ישראל קדמו״ לתורה.

בדומה לכך, וכתוצאה מכך, גם אצל נשיאי הדור, אשר, כלשון רש״י²¹, ״נשיא הדור הוא ככל הדור״ – התאחדותם עם היהודים שבדורם נעלית יותר מהתאחדותם עם התורה –

וכך גם אצל צדיקים בכלל, אשר ״דומים לבוראם״[28]:    למרות שהם ״מכניסים את עצמם״ בעניני התורה[29] אשר הם לומדים, ובמיוחד בחידושי התורה שלהם[30], אין דומה התאחדות זו להתאחדות עם ישראל, ובמיוחד עם אלה הקשורים אליהם באופן מיוחד, ״עניי עירך״, בנים ותלמידים… ובלשון הפסוק[31] ״הנפש אשר עשו".

ה. בקשת משה רבינו מבטאת את התאחדותו העמוקה עם ישראל

זהו ההסבר גם לבקשת משה ״מחני נא מספרך״, ולסיבה לכך שהוא סיכן את עצם מציאותו, הקשורה לתורה, למען עושי העגל:

כיון שהתאחדות משה עם ישראל נעלית יותר מהתאחדותו עם התורה, התבטאה התוצאה מכך בשני ענינים:

(א) שגם מסירות הנפש שהיתה לו עבור ישראל[32] קודמת ונעלית ממסירות הנפש שלו על התורה.

כנאמר במגיד מישרים, שה״בית יוסף״ היה צריך לזכות במסירות נפש על קידוש ה'[33], אך עקב סיבה מסויימת הענישוהו והוא לא זכה לכך בפועל –

והרי אילו היה מוסר עצמו על קידוש ה' לא היה באפשרותו לחבר את השולחן ערוך שלו כולו[34], שממנו תצא תורה והוראה לכל ישראל, אך למרות זאת זהו עונש, כי ככל שתהא ההתעלות בתורה גבוהה, אין היא מגיעה לדרגה הנעלית של מסירות נפש על קידוש ה׳[35], שהאדם מוסר את נפשו משום שהוא יהודי[36] וכדי להיות יהודי מאוחד עם ה׳.

(ב) התאחדות זו, ומסירות נפש זו, היא עם ולמען כל יהודי, בכל מצב שהוא שרוי בו, ואפילו עם עושי העגל. כיון שהיא נעלית מן התורה, אין היא בטלה כאשר יהודי מנותק מן התורה, כמאמר חז"ל[37] ״אף על פי שחטא ישראל הוא״.

וזוהי המשמעות של ״אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך…״: אם חטא העגל חמור כל כך עד אשר התורה אינה מאפשרת ״תשא חטאתם״ (הי היה מכפר על כך, אלא שהתורה, כביכול, תובעת ומונעת זאת[38]) – הרי משה מבקש ותובע: ״מחני נא מספרך" – מן התורה. אז ניכרת בגלוי, בלי לבוש כלל, התאחדותו העצמותית של משה עם ישראל, ועל ידי כך – האיחוד שבין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא הנעלה מההתאחדות עם התורה, ומצד התאחדות זו יש כפרה[39] אפילו על חטא העגל, והם יכולים לאחר מכן לחזור ולהתאחד עם התורה.

ו. ״ואתה תצוה״ – דוקא עצמיות משה מאחדת את כל ישראל

לפי כל האמור לעיל ניתן להבין את הקשר בין בקשת משה ״מחני״ לבין ״ואתה תצוה״:

התאחדות זו של משה עם כל ישראל, הנעלית מן התורה (המתבטאת גם בבקשה ״מחני נא מספרך״), מובעת[40] ב״ואתה תצוה את בני ישראל״, אשר אחד הפירושים על כך הוא: ״ואתה״ – עצמיות משה – מקשרת, מחברת (״תצוה״ מלשון צוותא וחיבור[41]) את כל ישראל יחדיו למציאות אחת.

מצד דרגות משה הקשורות עם ״שם״ – כולל דרגת היחידה שבנפש שהיא אחד מ״חמשה שמות נקראו לה״[42] – ניתן להגיע לגילויים האלקיים שאינם נעלים מן התורה, כי ״כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא״[43]. ולכן, מצד דרגה זו אי אפשר להביא לידי צוותא וחיבור המקיפים את כל ישראל באופן זהה.

רק ״ואתה תצוה״, דוקא עצמיות משה הנעלית משם ותואר – עצם הנפש שאינה נתפסת ב״חמשה שמות״, אלא קשורה ל״ואתה״ העיקרי והאמיתי, ״אתה״ שלמעלה – עצמותו ומהותו יתברך[44], (אשר לאמיתו של דבר ניתן לומר ״אתה״ רק על עצמות[45], בלשון נוכח, ושם שמים שגור בפי כל[46]) מביאה לידי ״תצוה את בני ישראל״, צוותא וחיבור של כל ישראל – אפילו עושי העגל[47] – למציאות אחת.

וזהו גם הקשר שבין ״ואתה תצוה״ לבין המשך הציווי ״ויקחו אליך שמן… להעלות נר תמיד״ – שהרי, לכאורה: העלאת הנרות היתה על ידי אהרן, ומדוע, אפוא, הציווי הוא ״ויקחו אליך״ – אל משה[48]?

ונאמר על כך הסבר זה[49]: אהרן מצד עצמו משפיע[50] על יהודים שהם בבחינת ״נרות״ המוכנים להאיר ב״נר מצוה ותורה אור״[51] – עובדי ה'. אך באמצעות ״ויקחו אליך שמן…״ – אל משה, שהוא מצוה ומחבר את כל ישראל – ניתן להשפיע על כל ישראל, ״אפילו הפשוטים ביותר״[52] – העצמיות והמהות שבנפשם מתגלית[53].

ז. כהונת אהרן על ידי משה משפיעה על כל ישראל

לפי זה יובן גם הקשר שבין ״ואתה תצוה״ לבין תוכן הפרשה כולה, אשר משום כך אין מוזכר שמו של משה בפרשה כולה:

במשך הסיפור על כהונת אהרן ובניו בפרשה זו מודגש, שהכל צריך להיעשות דוקא על ידי משה. כנאמר מיד בתחילת הענין[54] ״ואתה הקרב אליך את אהרן… לכהנו לי", ״ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך…״, וכך כל החינוך של אהרן ובניו התבצע דוקא על ידי משה, כמסופר בפרשה בהרחבה. אחד ההסברים לכך הוא, בדומה לאמור לעיל לגבי נרות המנורה:

עניניו של אהרן הכהן מצד עצמו הם הכהונה וקדושת המשכן, ולכן גם השפיעה עבודת הכהונה שלו בעיקר רק על ״עובדי ה'״ הקשורים בגלוי למשכן ולמקדש. אך על ידי ״ואתה[55] (משה) הקרב אליך את אהרן אחיך… לכהנו לי״ משפיעה כהונת אהרן על כל ישראל, ״אפילו הפשוטים ביותר״.

זוהי גם אחת הסיבות לכך שמיד לאחר חינוך אהרן מופיעה[56] הציווי על ״מזבח מקטר קטורת״[57], בעוד אשר, לכאורה, צריך היה הציווי על עשיית המזבח הפנימי להיכתב לפני כן, בפרשת תרומה, יחד עם הציווי על כל כלי המשכן, כולל המזבח החיצון[58] –

אלא, כיון שענין זה (שכהונת אהרן צריכה להשפיע על כל ישראל), מתבטא גם בענין הקטורת[59], כמאמר חז"ל[60] ש״כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת״, כאמור, שמשה מסר את נפשו אפילו למען עושי העגל[61].

הדבר מתבטא בגלוי בעיקר בעבודת הקטורת של יום הכיפורים[62], כנאמר בסיום וחותם הפרשה: ״וכפר אהרן על קרנותיו… אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם[63]…״.

ח. מסירות נפש למען כל יהודי

מכך נלמדת הוראה נפלאה בעבודת ה׳:

כשם שמשה רבינו היה מוכן לוותר על המעלה הגבוהה ביותר שבו – הקשר שלו עם התורה – למען ישראל, ואפילו למען עושי העגל – שזה יותר מ״ואהבת לרעך כמוך״[64], שהרי ה״כמוך" של משה היא התורה, כל מציאותו חדורה בתורה. והנה, הוא היה מוכן לוותר על זאת כדי להתאחד[65] עם ישראל – כולל מי שהיה מנותק ר״ל מן התורה.

בדומה לכך, הוא כרעיא מהימנא[66] רצה ונתן כח לכל יהודי בכל זמן ומקום להתנהג בדרך זו.

וזוהי טענתו: אם לא יהיה ח״ו ״תשא חטאתם״, וממילא – ״אשר חטא לי אמחנו מספרי״ – והוא ישאר ״בספרך", ״יאמרו עלי שלא הייתי כדאי…״, משום שלא רצה למסור את נפשו עד למצב של ״מחני מספרך״, ואז ילמדו מכך לדורי דורות!

וההוראה הנלמדת מכך לעבודת כל אחד ואחד היא: אין די בכך שיש אהבת ישראל, ולכל יהודי בכל מצב שהוא[67], והאהבה היא ״כמוך״ – אלא נדרשת מסירות נפש למען יהודי אחר, ולמען כל יהודי אשר צריכה להתבטא ב״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״[68].

(משיחת ש״פ תצוה תש״מ)

הערות