פרשת ויקהל פקודי – פרשות ויקהל פקודי כפרשה אחת

הקראת כתבה
יום ראשון י״ז אדר ה׳תשע״ה
בשיחת הרבי לפרשת ויקהל פקודי מסביר הרבי שברוב השנים הפרשיות ויקהל פקודי מחוברות, וכאילו נעשות לפרשה אחת. ללמדנו שאמנם בגלוי ובחיצוניות כלל ופרט הם בסתירה זה לזה, אולם מצד העצם והפנימיות של בני ישראל ריבוי הפרטים אינו בסתירה לאחדות ופשיטות.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
פרשת ויקרא

א. הניגוד בין שמות הפרשות "ויקהל""פקודי" – ותוכנן

כפי שכבר דובר פעמים רבות[1] בנוגע לשמות הפרשות, תוכנה של כל פרשה מתבטא בשמה[2]. כך הוא גם בפרשתנו, שהשם "ויקהל" מבטא את נקודת התוכן של הפרשה הראשונה, ו"פקודי"[3] – את נקודת התוכן של הפרשה השניה.

ולכאורה – התוכן של שתי הפרשות אינו בהתאם לשמותם, ויתירה מזו: לא רק שאינם מתאימים, כי אם גם הינם בתוכן הפכי זה מזה, כדלקמן.

הפירוש של "ויקהל" כפשוטו הוא – אסיפה וקיבוץ של כמה וכמה יחידים או פרטים. וההבדל בין הלשון "ויקהל" לגבי לשונות אחרים המציינים איסוף של כמה יחידים או פרטים – כמו אסיפה, קיבוץ, לקיטה וכדומה – מתבטא בכך ששאר הלשונות מבטאים רק איסוף וקיבוץ של מספר אנשים (פרטים) במקום או ענין אחד, אך גם לאחרי האסיפה… יתכן שכל אחד מהנאספים נשאר מציאות עצמאית בפני עצמו; לעומת זאת הלשון "ויקהל" משמעה – לעשות קהל, במובן של כלל (אנשים או פרטים) לא כצירוף של כמה פרטים נפרדים, אלא כפי שמכולם יחד נעשית מציאות חדשה – קהל אחד[4].

"פקודי" שפירושו הוא מלשון "מנין"[5], מורה על התחלקות של כל דבר בפני עצמו, שדוקא אז שייך הענין של ספירה…

על פי זה אינו מובן: התוכן של שתי הפרשות הוא באופן הפכי. שתי הפרשות מדברות אודות עשיית המשכן והכלים, אך ישנו חילוק עיקרי ביניהם: פרשת ויקהל מדברת[6] אודות העשיה של כל חלקי ופרטי עניני המשכן[7]: היריעות בפני עצמן, קרשים בפני עצמם, וכל אחד מכלי המשכן בפני עצמו – מנורה שולחן כו'.

החידוש בפרשת פקודי בנוגע למלאכת המשכן הוא: לאחר ההקדמה – פירוט הסך הכל של הזהב וכסף ונחושת (כאשר כמאמר המוסגר מופיע באמצע – סיום המסופר בפרשת ויקהל: עשיית חלקי המשכן, הסיפור של עשיית בגדי כהונה, ואחר כך) מופיע סיכום כללי: כיצד הובאה המלאכה כולה למשה[8], ובעקבות כך ציווי ה' להקים את הכל יחד (את המשכן עם כל כליו[9]) ביחד עם כל עבודות המשכן (המוזכרות רק בכללות), וכיצד משה קיים בפועל הכל ביחד (ההקמה והעבודות)[10] עד אשר נעשה משכן אחד ו"כבוד ה' מלא את המשכן"[11].

לפי זה, תוכן הפרשות הינן בדיוק ההיפך משמותיהן: פרשת ויקהל תוכנה (ביחס למשכן) – פרטי וחלקי המשכן, כל אחד כפרט ומציאות לעצמו – לא הענין של "ויקהל"; ואילו בפרשת פקודי מופיע הצירוף והחיבור של כל הפרטים – כיצד כל חלקי ופרטי המשכן אוחדו למציאות אחת (קהל – משכן), משכן שלם. היפך ההדגשה של "פקודי", שפירושו מנין – ספירת כל פרט לעצמו[12].

ב. על שם הפרשה לבטא את תוכנה העיקרי

בפשטות היה אפשר לתרץ:

הפירוש של "ויקהל" בפשוטו של מקרא משמעו: הקהלה של כל בני ישראל.

ולפי זה היה אפשר להסביר את השייכות של "ויקהל" (על שם ההקהלה של בני ישראל) למלאכת המשכן עליה מסופר לאחר מכן:

הענין של ויקהל[13] – אשר כל בני ישראל נעשו לקהל אחד, הוא הקדמה והכנה לעשיית המשכן. בכדי שהמשכן יהיה משכן של כלל ישראל – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[14], בתוך כל ישראל – הייתה צריכה להיות תרומת ונדבת כל יחיד מישראל למלאכת המשכן באופן שתחדל מלהיות ממון יחיד (כסף השייך ליחידים רבים), ואף לא ממון שותפים (יחידים הנעשים שותפים) ולהיעשות ממון של מציאות אחד – ממון ציבור[15]. לשם כך היתה ההקדמה – להקהיל את כל (בני ישראל) היחידים ולעשות מהם קהל אחד.

אך נותרת עדיין השאלה בנוגע לפרשת "פקודי" – בה לא מופיע מנין אלא סך הכל של זהב, כסף, נחושת.

גם בנוגע לפרשת "ויקהל" אין זה עדיין ביאור מספיק. כי מכיון שכל ענייני התורה הינם בתכלית הדיוק, מובן, כי בדיוק כפי שבכל מקום מבטא השם את תוכן הדבר, כך גם בנוגע לשמות הפרשות – ובעניינו: "ויקהל" – מבטא השם לא רק את ההקדמה לתוכן העיקרי של הסדרה, אלא (גם) את נקודתה העיקרית.

ג. דברי הרמב"ם "וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק"

ויובן זה בהקדם: בנוגע למצות בנין בית המקדש אומר הרמב"ם (בספר המצוות)[16]: "שצונו[17] לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהי' ההקרבה והבערת האש תמיד כו' והוא אמרו ית' ועשו לי מקדש". ולאחר מכן ממשיך: "שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה[18] והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש וכבר ייחד הציווי[19] בכל חלק וחלק"[20].

צריך להבין: לאחרי שהרמב"ם כותב שהכלים הם "מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש" – שהם פרטים מהכלל,

מהמצות־עשה "ועשו לי מקדש" – למה לו להרמב"ם לומר בסוף דבריו "וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק", שלכאורה מדגיש בכך תוכן הפכי, שכל חלק וחלק מכלי המקדש הוא דבר בפני עצמה ומצוה בפני עצמה[21].

ובכלל – איזו נפקא־מינה יש מהוספה זו בדברי הרמב"ם שם?

ד. אופנים בחשיבותו של פרט אחד מהכלל

ויש לומר ההסברה בזה:

את השייכות שבין כלי המשכן עם המשכן ניתן לפרש בכמה אופנים – מעין האופנים שאפשר לומר בנוגע לכל כלל המורכב מפרטים[22]:

א כל אחד מהפרטים אינו מציאות בפני עצמו, כל מציאותו היא רק בכך שעל־ידי התאחדות כולם יחד נעשית מציאות אחת – הכלל. בנוסח אחר: מציאות הפרטים אינה אלא הכשר בלבד למציאות הכלל.

[מעין דוגמא לזה[23]: גדרו של "חצי שיעור" לדעת ריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה[24]. ברם, כאשר מצטרפים שני חצאי שיעור – נעשית מציאות חדשה, ואז נפעל ומתחדש האיסור מן התורה[25]].

ב גם הפרטים הינם מציאות בפני עצמם, אלא שעל־ידי הצטרפותם יחד, מהווים הם גם ענין חדש, שלא היה קודם לכן כאשר כל פרט היה בפני עצמו.

[על דרך הענין של עשרה לדבר שבקדושה, שכל יהודי בפני עצמו יש בו קדושה, אבל כאשר עשרה מישראל נאספים יחד, נפעלת (גם) קדושה נעלית יותר, שאו ניתן לומר דברים שבקדושה].

ג הפרטים אינם מציאות חשובה כל אחד בפני עצמו; אבל כשהם מתאחדים ומתהווה מהם כלל, מקבל אחר כך כל פרט גם חשיבות לעצמו.

[על דרך זה יש לומר במשכן ובית המקדש עצמם: החצר, אהל מועד וקדש־הקדשים[26] כל אחד כפי שהוא בפני עצמו (לפני שישנה המציאות של כל המשכן וקדושתו) אין מציאות קדושת משכן בעולם – וממילא לא חל קדושה על החצר…; אבל לאחר שמקימים את כל המשכן (מקדש), חלה הקדושה על כל חלק פרטי, חצר אהל מועד וקדש־הקדשים, נוסף על הקדושה הכללית של המשכן, המקדש[27].

ויש לומר שקדושת החלקים במקומה עומדת אפילו בהבטל קדושת הכלל מן התורה, כגון בנסוע ונפרק המשכן[28], או משחרב (הכלל)[29] בית המקדש[30]. ויש לומר שקדושתם נשארת רק מדרבנן[31]].

ה. אופנים דומים ביחס לחשיבות כלי המשכן

מעין כל זה יש לומר בנוגע לכלי המשכן[32]:

א בתחילה אין בהם שום חשיבות (קדושה), אך לאחר גמר עשיית כל הכלים, או לאחר הקמת המשכן, והכנסת הכלים בו בפעם הראשונה – מתהווה אז[33] המשכן – "נקרא מקדש". אבל אין הם מקבלים שום גדר וחשיבות פרטיים, אלא רק על דרך החלקים מגוף הבנין, קרשי המשכן ויריעות, שאין הם אלא חלקים המרכיבים את המשכן. ועל דרך זה בנוגע לכלים.

בסגנון אחר: גדר המשכן הוא שישנם יריעות קרשים אדנים ושלחן מנורה ומזבחות. אבל הכלים אין להם חשיבות כשלעצמם, כשם שהיריעות והקרשים והאדנים אינם אלא חלק בלבד מכללות הבנין. והציווי "ולא יבואו לראות כבלע…" (וכיוצא בו) – הוא ציווי חדש לגמרי, ואינו תולדה מהציווי על קדושת קדש־הקדשים – מאחר שמפרקים אותו[34].

ב לכלים יש חשיבות מצד עצמם גם לפני שישנו המשכן בשלימותו. המנורה – בפני עצמה, ועל דרך זה השולחן והמזבחות; אלא שעל־ידי שמכניסים אותם למשכן הם גם משלימים את המשכן, ואז נעשה המשכן בשלימות.

ג מצד עצמם, בעת עשייתם, אין[35] בהם שום חשיבות מצד עצמם, אבל לאחרי הקמת המשכן והכנסת הכלים בתוכו, חלה על כל כלי וכלי חשיבות בפני עצמו – חלה קדושה מיוחדת על כל כלי לעצמו – ישנה קדושת מנורה, שולחן…[36] (נוסף לקדושה הכללית בתור חלק מקדושת המשכן בכלל).

ו. לאחר הקמת המקדש יש חשיבות גם בכל וזלקיו

מההבדלים להלכה שבין האופנים הנ"ל יש לומר:

עשיית כלי המשכן (ומקדש) צריכה הרי להיות לשמה[37] – "אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקדש"[38].

והנפקא־מינה היא מהו תוכנה של הכוונה לשמה: לפי האופן הראשון – שגדר הכלים אינו אלא זה שהם חלק מהמשכן – הרי[39] תחלת עשייתן לשמה היא לשם קדושת המשכן.

לאופן השני הנ"ל – שפרטי הכלים יש להם חשיבות בפני עצמם[40] גם לפני שהם נעשים חלק מהמשכן – הכוונה לשמה (בשעת עשיית הכלי) צריכה להיות לשם הקדושה הפרטית[41] של כלי זה: מנורה, שולחן…[42].

ולפי האופן השלישי הנ"ל, הרי מאחר שבעשיית הכלים והכנסתם למשכן חלים לא רק השם הכללי והקדושה הכללית של המשכן, אלא גם קדושה בפני עצמה – צריכה להיות תחילת עשייתם לשמם של שני הענינים: "לשמה" – לשם (מצות) קדושת המשכן, ו"לשמה" פרטי, לשם הכלי הפרטי[43].

ועל פי זה יש לומר, שבזה שהרמב"ם מוסיף לאחרי מה שכתב "כולם מחלקי המשכן והכל יקרא מקדש" – "וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק", הוא מלמדנו, כי למרות ש"זה הכלל (מצות ועשו לי מקדש) כולל מינים רבים", שהציווי ועשו לי מקדש תוכנו לכתחילה שיעשו משכן הכולל כלים – הרי לאחרי גמר עשייתו, חל על כל אחד מהכלים ציווי[44] ובמילא – קדושה בפני עצמה (כאופן הג'), וממילא הכוונה לשמה שבעשיית הכלים צריכה להיות באופן זה, וכנ"ל.

ז. בתחילת עשיית המשכן "ויקהל", בסיומו – "פקודי"

וזהו הרמז בשם "ויקהל" שם של הפרשה בה מדובר אודות עשיית כל חלקי המשכן: "ויקהל" מהוה רמז על אופן עשיית הכלים, שהפעולה של מלאכת המשכן וכל כליו הייתה באופן של "ויקהל". זאת אומרת: למרות שנאמר בנפרד "ויעש"[45] על כל כלי בפני עצמו ועל כל חלק של המשכן, הרי הכוונה בעשיית כל כלי וכלי לא הייתה (רק) בתור עשיה ופעולה פרטית, של הכלי הפרטי, אלא היה זה "ויקהל" – הקהלה של כל חלקי המשכן על מנת לעשות משכן אחד.

זאת משום שלפני שקיים המשכן כולו, אין לכל כלי כל חשיבות (לעצמו); כל עניינו הוא מה שהוא מהוה פרט מן (הכלל -) המשכן.

בפרשת פקודי, בה נאמר "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד"[46] ומסופר כיצד העמידו את המשכן עם כל כליו – אז נרגש הענין של "פקודי": ישנה (גם) מציאות הפרטים בפני עצמם, לא רק הענין הכללי של המשכן כנ"ל. משום שלאחרי שהעמידו את כל המשכן, נעשתה חשיבות גם בכל כלי בפני עצמו, כנ"ל באריכות.

ח. מעלת הפרט והכלל בעבודתו של כל יהודי

כל ענין בתורה הינו ענין נצחי והוראה נצחית – ועל אחת כמה וכמה המשכן שענינו הוא – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל"[47], מובן איפוא, שהענין הנ"ל של "ויקהל" ו"פקודי" שבבנין המשכן, קיים גם ביחס לענין של "ושכנתי בתוכם", בנוגע לישראל.

אודות בני ישראל נאמר, כי כולם מהוים ציבור אחד, כל עם ישראל יחדיו מרכיבים קומה אחת שלימה[48]. וכאשר ישנו חס ושלום חסרון ביהודי אחד, חסר בכל הקומה השלימה[49].

לאידך גיסא נאמר, כי כל יהודי בפני עצמו הוא "עולם מלא"[50], עד אשר "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" – כל העולם, כל סדר ההשתלשלות כולל גם כל אחד ואחד מבני ישראל, הריהו "בשבילי נברא". ודבר זה "חייב לומר" כל אחד ואחד, אפילו "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"[51], מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים.

על כך באה ההוראה משמות הפרשות "ויקהל" ו"פקודי":

יכול יהודי לחשוב, שלכל לראש הריהו מציאות בפני עצמו – לא חס ושלום מציאות יש, אלא מציאות של קדושה, בתור יהודי – עבד מלך מלך[52], לשמש את קונו[53]: יש לו את תפקידו ועבודתו המיוחדת. אלא שבהוספה לזה הוא גם כולל את עצמו ביחד עם כלל ישראל.

אומרים לו: כאשר ניגשים לעשות את כלי המשכן, אשר לעשיית כל כלי הלוא נדרשת פעולה מיוחדת בנפרד מעשיית כל שאר הכלים, "ויעש" בפני עצמו הקשור עם תכונותיו המיוחדות של כלי זה – אומרת תורת אמת, כי זהו בעצם ענין של "ויקהל": מציאותם מתבטאת בכך שהם נעשים חלק מכללות המשכן.

ועל דרך זה צריך יהודי לדעת, שההתחלה ונקודת התוכן של הכל היא, אשר לכל לראש – עליו לכלול את עצמו ביחד עם כל ישראל – "ויקהל", ועד לאופן שמציאותו מתבטאת בכך שהוא חלק מהקהל.

לכן – עוד קודם שיהודי הולך להתפלל על צרכיו האישיים (שזו מצות עשה מן התורה – מצות עשה של תפילה)[54], עליו לכלול את עצמו עם כל ישראל, על־ידי שהוא מקבל על עצמו את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"[55].

עד אשר "אל תפרוש מן הציבור"[56], הבקשות עצמן אינן נאמרות בתפילה בלשון יחיד – כמבקש (רק) עבור עצמו – אלא בלשון רבים: "וחננו מאתך…", "השיבנו אבינו…", ועל דרך זה בכל הברכות, עבור כל ישראל כאחד.

לאידך גיסא: כאשר יחיד עושה למען הכלל, עלול הוא לעשות חשבון, כי לעבודתו זו אין כל השפעה על שלימותו האישית, השלימות שלו מושגת רק בעבודתו בתור יחיד, אלא שלצורך הכלל הריהו מוותר על שלימותו ועושה למען הכלל.

אומרים לו, כי אדרבה: הקמת המשכן עבור כלל ישראל, היא באופן של "פקודי" – הבאתו של כל כלי בפני עצמו למשה, ואחר כך – ציווי ה' למשה אודות הכלי, ואחר כך קיום הציווי בכלי זה על־ידי משה – מסופר (ומקבל חשיבות) בפני עצמו. כאשר עושים עבור כלל ישראל, מביא הדבר שלימות (גם) ליהודי בתור יחיד.

ט. מצד ה"עצם" – הכלל והפרט חד הם

טעם הדבר, מדוע חייבת להיות "התכללות" זו – בשעה שהוא עוסק בעניניו הפרטיים צריך להיות "ויקהל": לכלול עצמו עם הציבור; ולאידך, הקמת המשכן עבור כלל ישראל היא באופן המביא ל"פקודי": השלימות של כל יהודי בתור יחיד –

היא משום, שבעצם, שני ענינים אלו אצל יהודי – ה"ויקהל" שלו וה"פקודי" שלו – הרי הם דבר אחד [שלכן בריבוי וברוב השנים[57] פרשיות ויקהל פקודי הינן מחוברות, דבר המצביע כי הם נעשות לפרשה[58] אחת]:

בגלוי ובחיצוניות (בדרגת ה"גילויים") – כלל ופרט הם בסתירה זה לזה, או על כל פנים מבטאים ענינים שונים של שלימות. ולכן, בשעה שמדגישים את מעלת הכלל, הדבר מחליש את חשיבות הפרט, וככל ששמים הדגשה על הפרט, הדבר גורע מחשיבות הכלל.

מה שאין כן מצד העצם והפנימיות של בני ישראל, לגביו נאמר "שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה"[59], ועל דרך זה (והסיבה לזה -) מצד עצמותו יתברך, הרי בדרגא זו ריבוי הפרטים אינו בסתירה לאחדות ופשיטות. וכידוע[60] שדוקא מצד הפשיטות שלמעלה נעשה ריבוי התחלקות דוקא, זאת אומרת, ישנו ריבוי והתחלקות, אך לא רק שהריבוי אינו בסתירה לפשיטות, אלא אדרבה: הריבוי הגדול מבטא את הפשיטות שלמעלה.

ולכן משתקף הדבר, כנ"ל, אצל עם ישראל – אשר "ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד"[61] – שהעובדה שמכל איש ישראל נעשה "עם אחד", אינו בסתירה למציאות של כל יהודי בתור יחיד, אלא אדרבה: מכיוון שהאחדות היא מצד עצם המהות של יהודי (שהיא דבר אחד עם עצמותו יתברך כביכול), מתבטאת אחדות זו גם במציאות וב"ציור" הפרטי של כל יהודי. משום שהעצם נמצא הרי בכל פרט[62].

י. ההוראה: השתתפות כל יהודי בספרי התורה הכלליים

על דרך שישנו החיבור של "ויקהל" ו"פקודי" בנוגע לעם ישראל, על דרך זה מוצאים בגלוי את האיחוד של כלל ופרט (ויקהל פקודי) לגבי ספר תורה:

ספר תורה מורכב ממאות אלפי אותיות נפרדות, וכל פרטי אותיות אלו יוצרים תורה אחת ("ויקהל"); ולאידך, כאשר נעשה מהאותיות ספר תורה אחד ויחיד בשלימות התוקף והקדושה, הרי כל אות היא בקדושתה ומוקפת גויל[63], מובדלת מכל שאר האותיות[64].

מכיוון ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", מתבטא הדבר גם בגילוי בספר תורה כיצד הכלל והפרט קשורים ומאוחדים ביניהם.

וזוהי ההוראה והנתינת־כח שלוקחים מפרשיות ויקהל פקודי – להוסיף בזירוז לאחד את כל ישראל. כולל גם בענין שהזמן גרמא – על־ידי שלכל יהודי תהיה אות באחד מספרי התורה הכלליים, הנכתבים על מנת לאחד אה כל בני ישראל יחד, שעל־ידי זה נעשית הן השלימות של כל יהודי כפרט וכיחיד, בכך שמגלים "את שייכותו לתורה ולהיות ב(ספר) תורה על־ידי האות שיש לו בספר התורה[65], והן השלימות של עם ישראל בתור כלל – קהל אחד, שנעשית התאחדות כולם ביחוד אמיתי על־ידי תורת אמת ונצחית, יחוד נצחי.

ועל־ידי זה ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה שתהיה גאולה פרטית – שהקדוש־ברוך־הוא "אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"[66], וביחד עם זה גאולה כללית בשלימותה – "קהל גדול ישובו[67] הנה"[68], במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ ויק"פ תש"נז, תשמ"ב)

מקורות והערות


[1]ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 58 ואילך. חט"ו [המתורגם] ע' 156 ואילך. לעיל ע' 163. ובכ"מ.

[2]ולא רק לפי שתיבה זו (או שתי תיבות אלו) היא התחלת הסדרה. כדמוכח מהשמות "נח" ו"תולדות" (ראה לקו"ש ח"ה ע' 354 ואילך. ועוד).

[3]כן נק' פרשיות אלו במנהג ישראל "ויקהל", "פקודי". אבל בסדור הרס"ג (סדר קריאת התורה) וברמב"ם (ב"סדר תפלות" שלו (בסו"ס אהבה בסופו) "ויקהל" "אלה* פקודי". וראה לעיל ע' 163 הערה 6. לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 59 ובהערה 9 שם.*) ברמב"ם שם "ואלה". וכ"ה בדפוס רומי לפני ר"מ.

[4]ראה ויקרא ד, יג ואילך. וראה יבמות (נז, א) קהל גרים לא אקרי קהל. ועוד. ולהעיר מפרש"י (בא יב, ו) ד"ה קהל עדת ישראל. וראה צפע"נ כללי התורה והמצות ערך צבור.

[5]ראה ת"א ותיב"ע ר"פ פקודי. פרש"י שם. וראה לקמן בפנים סעיף ב.

[6]אחרי ש"הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת" (פרש"י ר"פ ויקהל), הציווי על נדבת המשכן, הציווי דכל חכם לב יבואו ויעשו המשכן וכל פרטי הכלים וסיפור נדבת בנ"י למלאכת המשכן.

[7]לו, ח ואילך.

[8]לט, לג ואילך.

[9]מ, א ואילך.

[10]שם, יז ואילך.

[11]שם, לד־ה.

[12]ראה רמב"ן ר"פ פקודי "ועל דעת רבים אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים כו' ואין כן דעתי כו' אבל אלה פקודי ירמוז על אשר יזכיר בפרשה למטה כו'". וראה פרש"י ר"פ פקודי. שם ד"ה עבודת הלוים ובמפרש"י רש"י. וראה אברבנאל וכלי יקר כאן. ועוד.

[13]ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 230 ואילך.

[14]תרומה כה, ח.

[15]ראה ר"ה ז, ריש ע"ב.

[16]מ"ע כ. וראה לשונו שם שורש יב.

[17]כ"ה הלשון בסהמ"צ לפנינו. ובתרגום הר"ח העליר ור"י קאפח בשינוי לשון.

[18]בקאפח "שהכללות הזאת כוללת פרטים, ושהמנורה והשלחן כו'". ובהעליר "כולל חלקים ושהמנורה כו'".

[19]בקאפח: וכבר נתייחד ציווי לכל חלק וחלק.

[20]וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 116 ואילך.

[21]ובסהמ"צ בשורש יב (שנזכר במ"ע כ' "וכבר בארנו שזה הכלל כו'") כתב: ואחר כך בא לתאר חלקיו ואיך יעשה, ואין ראוי שימנה כל מה שאמר בו ועשית מצוה בפני עצמה. וראה מפרשי סהמ"צ שם ובמ"ע לג.

[22]ראה מפענח צפונות פרק ד כמה אופנים וביאורים בשייכות כלל ופרט. וש"נ.

[23]יש לומר דוגמא במצוה (לא רק באיסור כבפנים): חוט א'* מארבע חוטי הציצית, שאין עליו שם בפ"ע, כי ענינו הוא רק שע"י צירוף ד' חוטין נעשה למציאות ציצה אחת.*) משא"כ ציצה א' שלימה – ראה מנחות כח, א במשנה, ובגמ' שם לז, ב. הובא במפענח צפונות שם ס"ז.

[24]יומא עד, א.

[25]וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 115. וש"נ.

[26]ראה רמב"ם הל' בית הבחירה פ"א ה"ה.

[27]וכפשטות לשון המשנה (כלים פ"א מ"ו ואילך. רמב"ם שם פ"ז הי"ג ואילך) עשר קדושות הן כו' עזרת ישראל מוקדשת ממנה כו' עזרת כהנים מוקדשת כו'. וראה רמב"ם הל' תמורה פ"ד הי"א דאין משנים מקדושה לקדושה בקדושת בדק הבית. – וידועה השקו"ט איזו מעשר המעלות מה"ת. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 305 ואילך. וש"נ.

[28]ראה זבחים ס, ב ואילך ובמפרשים שם. מנחות צה, א ואילך. ספרי זוטא נשא ז, א: המקדש נתקדש בעמידה ובפירוק.. ובפירוק מנין כו'. וראה אמבוהא דספרי שם.

[29]בתוד"ה מאי זבחים (שם סע"ב): "זהו תימא לומר דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית ואיך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימת". אבל צע"ג אם כו"ע ס"ל כן, כי י"ל שלאחרי שכבר נתקדשה ירושלים – נעשית קדושה בפ"ע. מעין דוגמא לדבר: כהן שנתחלל אביו לא נתחלל הבן.

[30]להעיר: פירוק המשכן לגבי החורבן ביהמ"ק או ביאת פריצים* – י"ל סברות הפוכות (ובפרט – מה"ת): א) פירוק המשכן מבטל (ממעט) פחות (שהרי אין כאן חילול, שינוי בעלות וכו'), ב) מבטל (ממעט) יותר – כיוון שע"פ הוי' יסעו (בהעלותך ט, כ. שם, כג) ומפרקים המשכן, הפה שהקים הוא הפה וכו' — וע"ד באיסורא כשהפה שאסר מתיר – שמבטל לגמרי**.*) ראה ע"ז נב, ב. פרש"י שם. בעל המאור ומלחמות שם. רמב"ן ורטיב"א מכות יט, א.**) להעיר ממ"ש הצפנ"ע מהד"ת ג, ג ואילך ועוד (הובאו ונסמנו בצ"פ על הרמב"ם עבודה המלוקט הל' ביהב"ח פ"א הי"ד) בבאו פריצים וחללוה, דכשתבוא ליד ישראל אז נתקדשה בקדושה א'. חוזרת הקדושה עליהם. ועד'ז כ בשו"ת בית יצחק או"ח סי' כז בתחלתו.אבל (היפך הנ"ל) אין לומר דהפירוק מחליש קדושת המשיכה (שהייתה רק פעם א') ובמילא גם לא זה שעבודתן מקדשתן שהרי היא דוגמתה וכו' (ראה שבועות טו, רע"א. ספרי נשא ז, א. תוספתא סוטה רפי"ג. שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א סי' פ).

[31]ראה רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הי"ד־טו. השגת הראב"ד שם וג"כ שם. ומלשון הרמב"ם משמע דלא רק דכללות המקום נשאר בקדושתו כ"א גם קדושת הנוספת דחלקי המקדש, ק"ק* היכל ועזרה, שהם עיקר הבית (רמב"ם שם פ"א ה"ה), שלכן "מקריבין הקרבנות כולן.. ואוכלין ק"ק בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת מחיצה". שלכ"ז צריכין קדושה פרטית דחלקי המקדש. וראה צפע"נ על הרמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ה (ו, ב). ובהמובא בצפע"נ עבודה בהלכה הנ"ל. וראה אנצילוקפדי' תלמודית ע' ביהמ"ק (ע, רלד). וש"נ.ולהעיר גם מהשקו"ט אם הקדושות תלויות זב"ז וכשבטלה קדושת א' (ע"י שבאו פריצים וחללוה) בטלה גם קדושה השני' (ראה מכתבי תורה מכתב ו). – וראה לקו"ש חל"א ע' 151.*) להעיר מחידושים וביאורים להיעב"ץ לרמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ד. ולהעיר ממכות בסופה: ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים .. אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו כו'. וראה ערוך לנר שם. לקו"ש [המתורגם] חי"ט ס"ע 77 ואילך.

[32]בכל הבא לקמן ראה צפע"נ עה"ת פ' ויקהל לה, יו"ד. ובהערות שם. פקודי מ, ט. וש"נ. – וראה צפע"נ מהד"ת עג, סע"ג ואילך. פא, א. פב, ג־ד. מפענח צפונות פ"ב ס"א (ע' פג). ועוד (ועיי"ש במקומות הנ"ל דמחלק בין המשכן ומקדש).ולהעיר מלשון הרמב"ן במלחמות ע"ז שם: שהרי נביא מתנבא על המקדש שיחרב ואמר שיצא לחולין וגזיה"כ הי' הכל.. והיינו דכתיב נמי נתתיו ביד זרים לבוא כו'.

[33]או רק לאחרי שלימותו במטרתו* (שהקריבו בו קרבנות), או – גם שירדה שכינה (או גם לאחרי סיום כל החינוך (גם דהנשיאים) – ראה צפע"נ מהד"ת י, א).להקרבת הקרבנות צ"ע שאולי די המציאות ו(קדושת) חצר (ובו המזבח) ואפילו קודם שהוקם האהל מועד וק"ק (אפילו בפעם הא'?). וראה מגילהא י, א: א"ר אליעזר שמעתי כו' ובפרש"י שם ד"ה קלעים. וראה תוס' רי"ד מגילה שם: דר"מ סובר.. צריך קלעים לתו"מ הצריכים במה גדולה כו'. – וראה לקרש חל"א ע' 218 ואילך.*) ראה רמב"ם ריש הלי ביהב"ח. סהמ"צ מ"ע כ. וראה לקו"ש חי"א שם.

[34]וראה בהנסמן לעיל הערה 28. צפע"נ מהד"ת עג, סע"ג.

[35]אבל גם באופן זה י"ל שיש להם חשיבות (קדושה) בפ"ע ולאח"ז – נתוספה קדושה.

[36]להעיר מלשון הרמב"ם (הל' תמורה שם): כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. אבל להעיר דגם לדעת הרמב"ם דכל הכלים (וגם המזבח) הם בכלל המ"ע דועשו לי מקדש (כנ"ל בסהמ"צ שם. וראה כס"מ במנין המצות בריש ספר היד מ"ע כ), הרי יש ענין מיוחד במזבח "שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית" (רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ב ה"ד), שהקרבת הקרבנות היא עיקר המ"ע דועשו לי מקדש, כמ"ש הרמב"ם ריש הל' ביהב"ח. וראה בארוכה לקו"ש חי"א שם.

[37]וכמ"ש רש"י (תרומה כה, ח) "ועשו לי מקדש" – "ועשו לשמי בית קדושה".

[38]רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"א. וראה קרית ספר להמבי"ט שם "דכתיב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, משמע דעשיית כל הכלים דומי' דמשכן דעשיתו לקודש מתחלתו כדמשמע ועשו לי מקדש שמתחלת עשיתו יהי' לשם הקודש כו'".בפרש"י יתרו כ, כא: מזבח אדמה תעשה לי – "שתהא תחלת עשייתו לשמי". ומזה מוכח לכאורה, ש(ע"פ פשוטו ש"מ עכ"פ) רק במזבח יש דין דלשמה ולא בשאר כלים. ולפי"ז צ"ל ד"ועשו לשמי בית קדושה" הוא רק בבנין המשכן עצמו ולא בכלים.אבל י"ל ובכמה אופנים:א) דלמדין מהמזבח לשאר הכלים. ב) דבמזבח החידוש הוא שצ"ל תחלת עשייתו לשמי, משא"כ בהמשכן ובכלל שאר הכלים (וראה מכילתא דרשב"י יתרו שם: "תעשה לי שתהא חציבתן והבאתן ובנייתן לשמי")*. ג) במזבח יש דין מיוחד דלשמי פרטי (לשם מזבח), משא"כ בשאר כלים שבהם דין לשמי הוא בכלל לשם המקדש (ראה לקמן בפנים). ד) דפליגי בזה רש"י והרמב"ם: לרש"י דועשו לשמי בית קדושה הוא רק בהבנין ולא בהכלים [ורש"י פי' בפי תרומה (שם, ט) "וכן תעשו – לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים כו' כתבנית אלו תעשו אותם", היינו שפירוש "וכן תעשו" על תבניתם ולא כוונה לשמה כבקרית ספר הנ"ל בפירוש דברי הרמב"ם שעשיתו לשם הקודש], משא"כ במזבח דיש לימוד מיוחד: אבל להרמב"ם ד"אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש", אין לימוד מיוחד דלשמי במזבח. וראה צפע"נ עה"ת יתרו שם. צפע"נ לרמב"ם (המלוקט) סוף פ"א מהל' ביהב"ח. ואכ"מ.*) וראה ירושלמי יומא פ"ג ה"ו. קה"ע שם. מלחמות ה' להרמב"ן סוכה פ"א (ט. א).

[39]ואולי י"ל דלפי אופן זה, מכיון שענינם הוא רק חלק מבנין והקמת כללות המשכן, י"ל דדין לשמה בהם חל רק כאשר מקימים את המשכן ומכניסין אותן לתוכו, ולא מתחלת עשייתן דהוי רק הכשר דהכשר (וראה הערה שלפנ"ז). ולהעיר מדין לשמה בציצית (וראה לעיל הערה 23) ש"צריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית .. ויש בעלי נפש שמחמירין על עצמן אפילו בניפוץ הצמר אבל אין נוהגין כן" (שו"ע אדה"ז שם סי"א ס"ג. וש"נ).

[40]לכאורה י"ל דכ"ה דעת הרמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ מ"ע לג דפליג על הרמב"ם וס"ל שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתי מצות כו' עי"ש. אבל י"ל שס"ל כן רק בנוגע לביהמ"ק, משא"כ בנוגע למשכן ראה צפע"נ דלעיל הערה 32.

[41]להעיר מהדיעות בדין לשמה במצה (שו"ע אדה"ז סי' תנג סי"ד. וש"נ).

[42]ראה לעיל הערה 38.

[43]ואולי י"ל גם נפק"מ בין הסברות הנ"ל בזמן הקמתו, דאין בונין את המקדש בלילה שנאמר (בהעלותך ט, טו) וביום הקים את המשכן ביום מקימים ולא בלילה (שבועות טו, ב. רמב"ם שם הי"ב), אם גם הכלים בדין זה: לאופן הב' אינם בדין זה, כיון שעשית הכלים עצמן אינה בגדר הקמת המשכן (וכ"ה בערוך לנר סוכה מא, א בתוד"ה אי נמי. הר המורי' הל' ביהב"ח פ"א סק"ב. וראה צפע"נ מהד"ת ג, ג. ובכ"מ), משא"כ לאופן הא' והג' דהוי חלק מעשיית והקמת המשכן (וראה פנים יפות ר"פ ויצא דכתב ע"ז דאין בנין ביהמ"ק בלילה, "וכ"ש עשית המזבח"). ולהנ"ל הערה 39 י"ל דלאופן הא' אין בעשיית כלים עצמם גדר דהקמת המשכן, כ"א בהכנסתן במשכן.

[44]אף שאינה מ"ע בפ"ע.

[45]ראה לשון הרמב"ם בסה"מ שרש יב. צפע"נ פ' ויקהל (הנ"ל הערה 32).

[46]לט, לב.

[47]ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו. של"ה שער האותיות אות ל. ובכ"מ.

[48]ראה לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

[49]וראה סהמ"צ להצ"צ מצות אהבת ישראל. קונטרס אהבת ישראל.

[50]סנהדרין לז, א במשנה.

[51]ר"פ נצבים.

[52]ספרי (ופרש"י) דברים א, ז. פרש"י לך טו, יח.

[53]קדושין בסופה.

[54]ראה סהמ"צ להצ"צ שרש התפלה בתחלתו. וש"נ.

[55]שער הכוונות בתחלתו. ועוד. סדור אדמו"ר הזקן קודם מה טובו. וראה סהמ"צ להצ"צ שבהערה 49.

[56]אבות פ"ב מ"ד. וראה ברכות כט, סע"ב ואילך.

[57]כי פרשיות אלו מחוברות בו' (מז') הקביעויות דשנה פשוטה, ונפרדות רק באחת מהן (בקביעות ה"ש) ובז' המעוברות (ראה הלוחות שבטאו"ח לאחרי סתכ"ח. עתים לבינה מאמר טו קביעות אדר הסמוך לניסן). ומכיון שבכל מחזור קטן יש י"ב פשוטות ורק ז' מעוברות (וקביעות (ה"ש) הנ"ל דשנה פשוטה – נדירה מאד, דאינה בכל מחזור) – הרי שברוב שנים הן מחוברות.

[58]ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 410 ואילך. וש"נ,

[59]תניא פל"ב.

[60]ראה תו"ח נח ד"ה ויהי כל הארץ פכ"ז ואילך (ע, ב ואילך). ד"ה מי מרד תרס"ב. ועוד.

[61]ראה זח"ג עג, א.

[62]ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 165 ואילך. וש"נ. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 126 ואילך.

[63]מנחות כט, א. רמב"ם הל' תפילין פ"א הי"ט. טושו"ע יו"ד סרע"ד ס"ד. או"ח סל"ב ס"ד. שו"ע אדה"ז שם ס"ה.

[64]וראה לקו"ת שה"ש ה, א. מו, ג. ועוד. וראה לקו"ש ח"כ ע' 421 ואילך.

[65]ראה סה"מ תש"ו ע' 46. סה"מ תש"ט ע' 41 (השני).

[66]פרש"י נצבים ל, יג.

[67]י"ל גם מלשון תשובה.

[68]ירמי' לא, ז.

 

פרסום תגובה חדשה

test email