פרשת ויקרא – שיחת הרבי – יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין

הקראת כתבה
יום רביעי כ׳ אדר ה׳תשע״ה
בשיחת הרבי לפרשת ויקרא מסביר הרבי שדוקא הקריאה והלימוד של התינוקות, ודוקא כאשר ״מתחילין לתינוקות בתורת כהנים״ – לפני שיש אצלם ענין של הבנה והשגה, כשהעיקר אצלם היא הקריאה בפני עצמה. עצם הדיבור ולא תוכן הדיבור, זה מבטא ומגלה את האהבה העצמית של הקדוש־ברוך־הוא שבחר דוקא בגופות ישראל, וזה דוקא מביא בשלימות לידי ״העולם עומד״.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
אמנות ממוסגרת

 

 

א. מהי המשמעות של ״והקרבנות טהורין״?

 

נאמר במדרש[1]: ״אמר רבי אסי: מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית? אלא[2] שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו[3] בטהורין[4]״.

 

מהי המשמעות של ״והקרבנות טהורין”? יש המפרשים[5] שהכוונה היא לכך שצריך להביא את הקרבנות בטהרה, ולא בטומאה. ולפי מפרשים אחרים[6], הכוונה היא, שבאמצעות הקרבנות מיטהרים מן החטא.

 

אך, לכאורה, שני הפירושים אינם ״חלקים״: מלשון המדרש ״והקרבנות טהורין” מובן שמדובר אודות הקרבנות עצמם, שהם עצמם טהורין, ולא על מביאי הקרבנות[7].

 

מצד שני, אילו מסבירים את הדברים כפשוטם, שהמילה ״טהורין” אמורה לגבי הקרבנות עצמם, שוב אין מובן: אין מצויה בתורה הגדרה של הקרבנות כטהורין. נאמר בתורה שהקרבנות צריכים להיות תמימים ומובחרים וכדומה[8], אך אין מוזכר בתורה ״טהורין״.

 

ב. הקרבנות שלפני מתן תורה ״טהורין״

 

לכאורה, ניתן היה לומר שהתואר ״טהורין״ לגבי הקרבנות כאן הוא בהתאם לדברי חז”ל[9] אודות הקרבנות שלפני מתן תורה, ש״הכל כשרין ליקרב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין”. כלומר, ההגדרה של הקרבנות שלפני מתן תורה[10] היא – ״טהורין״.

 

והקשר שבין הקרבנות שלפני מתן תורה לבין עניננו הוא שמדובר כאן על תינוקות, קטנים, שאינם חייבים בהקרבת קרבנות[11], בדומה לקרבנות שלפני מתן תורה, כאשר עדיין לא היתה חובה של הקרבת קרבנות.

 

אך הסבר זה הוא קשה: כוונת המדרש כאן היא להסביר את הסיבה לכך ש״מתחילין לתינוקות בתורת כהנים״, הכוללת את דיני הקרבנות שלאחר מתן תורה – וכיצד מתאימה לכאן ההשוואה שבין הקטנים לבין הקרבנות שלפני מתן תורה?

 

ג. ״העולם עומד״ – דוקא על־ידי לימוד התינוקות

 

במדרש תנחומא[12] מובאים הדברים שלעיל, ולאחר מכן נאמר: ״לפיכך אני מעלה עליהם כאילו הם עומדים ומקריבים לפני הקרבנות, והודיעך שאף־על־פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג אילולי התינוקות שקורין בסדר הקרבנות לא היה העולם עומד״.

 

ותמוה: במדרש תנחומא עצמו נאמר בהמשך[13] ״לפיכך אמר הקדוש־ברוך־הוא לישראל, בני.. אם אתם עוסקים.. בפרשת קרבנות מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קרבן…״ – שכל אחד העוסק בפרשת קרבנות, ולא רק תינוקות – ״מעלה אני עליו״ כאילו הקריב קרבן – ומדוע אומר המדרש לפני כן, ש״אילולי התינוקות (דוקא) שקורין בסדר הקרבנות לא היה העולם עומד״?

 

הכרחי לומר, אפוא, שבחידוש ״כאילו מקריבין קרבן״ יש יתרון דוקא בלימוד על ידי התינוקות יותר מכל אדם, ודוקא אצלם נעשית פעולה זו באופן המושלם ביותר, המבטיח את ״העולם עומד״.

 

ד. יש קשר בין נח לבין התורה בעניו הקרבנות

 

כדי להבין זאת יש לבאר תחילה את מאמר חז״ל, שהוזכר לעיל, שלפני מתן תורה ניתן היה להקריב מכל המינים הטהורים. דבר זה נלמד מנח, שלגביו נאמר[14] ״מכל הבהמה הטהורה״.

 

ושואלת על כך הגמרא[15] ״ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא״[16], ומסבירה שהמשמעות של ״טהורין” אז היא ״מאותן שעתידין ליטהר״ (כגירסא בגמרא[17] וכפי שמביא רש״י בפירושו על התורה[18]).

 

כלומר, בקרבנות של נח, שלפני מתן תורה, היו שני ענינים הפכיים:

 

הקרבנות שהביא נח לא היוו קיום מצוה[19], ובמיוחד כאשר לא מצאנו שנח קיים את כל התורה כולה כשעדיין לא ניתנה. הקרבתו היתה כפי שאנו מוצאים בכל התקופות, גם לפני מתן תורה, שבני אדם ואף אדם הראשון עצמו[20] הביאו קרבנות לה׳ מתוך הרגשתם האישית ומפני סיבות שונות.

 

אך מכך שנח הביא רק ״מאותן שעתידין ליטהר״19מובן, שהעובדה שלא היה אצל נח הבדל בין בהמות טהורות לבין טמאות (כשאלת הגמרא ״ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא״) היתה רק לגבי אכילה וכדומה, אך כבר היתה אצלו הבחנה בין ״טהורין וטמאין” על שם העתיד[21].

 

יוצא, אפוא שכבר מתקופת נח[22] היתה התחלה של ההגדרות של התורה למרות שהוא היה לפני מתן תורה, ואף לפני תקופת האבות שנהגו בדומה לאחרי מתן תורה (קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה)[23], ומשום כך הוא הביא קרבן דוקא מהטהורין – ״מאותן שעתידין ליטהר״[24].

 

ומאחר שאנו מוצאים קשר בין נח לבין כללי התורה רק בענין הקרבנות, יש לומר, שזאת משום שדוקא ענין הקרבנות קשור לתקופה שלפני מתן תורה.

 

ה. קרבנות הם מעל התורה והמצוות

 

אחד ההסברים שאפשר לתת לכך הוא:

 

הקרבנות, גם לאחר מתן תורה, הרי למרות שהם מבין תרי”ג מצוות התורה, בכל זאת בהשפעתם ובמהותם הם נעלים מן התורה והמצוות, ולכן בכוחם לכפר ולהשלים[25] על הפגם שנגרם עקב אי קיום תורה ומצוות.

 

במילים אחרות: כאשר יהודי מביא קרבן לה׳ הוא מבטא בכך את ״קרבתו״ לה׳, את הקשר שיש לו עם הקדוש־ברוך־הוא בעצם היותו יהודי, קשר שאינו תלוי בקיום התורה והמצוות, ואשר איננו נפגם עקב פגם בקיום התורה והמצוות. קשר עצמותי זה בין היהודי לבין הקדוש־ברוך־הוא נעלה מן התורה והמצוות.

 

בדומה לנאמר: בנים אתם לה׳ אלקיכם – אף על פי שחטאו בני הם[26].

 

וזהו ההסבר לכך שהקרבנות מכפרים על חטא ועוון: כאשר יהודי עובר ח״ו על רצונו של הקדוש־ברוך־הוא ופוגם ר״ל בהתאחדות שבינו לבין הקדוש־ברוך־הוא, הנוצרת על ידי התורה והמצוות[27], הוא יכול לתקן זאת על ידי הקרבנות, על ידי כך שהוא מעורר ומגלה את הקשר העצמותי שבינו לבין הקדוש־ברוך־הוא אשר בו לא ייתכן שום פגם – וזה מכפר[28] – מוחק את הפגם שנוצר על־ידי החטא והעוון[29].

 

ו. דוקא בעבודת הקרבנות החומרית מתכלית בחירת ה׳ בישראל

 

לפי האמור לעיל מובן יותר כל ענין הקרבנות, אשר לכאורה ניתן לשאול על כך:

 

כיצד ייתכן, שקו ה״עבודה״ שקבע הקדוש־ברוך־הוא לישראל יהא על ידי עבודת הקרבנות – שחיטת בהמה וכו׳ והקרבתה על המזבח. לכאורה, היתה מתאימה יותר עבודה רוחנית – עבודה שבלב[30], תפילה וכדומה – המבטאת את הקשר שבין היהודי לאלקות באופן גלוי יותר.

 

ובמיוחד כאשר קרבנות אינם מיוחדים דוקא לישראל. גם אצל אומות העולם קיימת האפשרות להקריב קרבנות[31], ואפילו בבית המקדש [דנודרין נדרים ונדבות כישראל (מנחות עג, ב. וש״נ. וראה לקו״ש ח״ל ע׳ 72)] כידוע.

 

ועל־פי האמור לעיל מובן הדבר: דוקא משום שהתקשרותו העמוקה של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא נעלית מהתקשרות הנוצרת על ידי עבודתו של היהודי בתורה ומצוות, והיא באה משום בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא – שלמרות ש״אח עשו ליעקב״, למרות זאת ״ואוהב את יעקב״[32], מצד בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא[33] – מסיבה זו מתבטא הדבר דוקא בעבודת הקרבנות, אשר בחיצוניותה אין ניכרת בה רוחניותו של היהודי (והמיוחד שבו לעומת עבודת הקרבנות של אומות העולם) – אך דוקא עבודת הקרבנות של היהודי מעוררת את ההתקשרות העצמית שעל ידי בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא.

 

(בדומה לכך שהקדוש־ברוך־הוא בוחר דוקא בגופו של היהודי, אשר דומה בגשמיות לגופם של אומות העולם[34]).

 

ז. קרבנות נח מבטאים בגלוי את האהבה שמעל לתורה

 

בכך ניתן להבין מדוע יש קשר בין קרבנותיו של נח לפני מתן תורה לבין הקרבנות שלאחר מתן תורה, ומדוע היה בקרבנות נח מושג של ״טהורין” על שם העתיד:

 

נח הקריב את הקרבנות כתודה לה׳ על הצלתו מן המבול – ״ויזכור אלקים את נח…״[35].

 

ידוע[36] ההסבר לכך שהפסוק ״ויזכור אלקים את נח״ הוא אחד מפסוקי הזכרונות הנאמרים בתפילת מוסף של ראש השנה, כלומר, ש״ויזכור אלקים את נח״ קשור ל״יעלה זכרונותיהם לפני לטובה״ – וזאת, משום שזכירתו של נח היתה ״מצד עצם מעלת נשמות ישראל״, אשר משום כך אומרים ״וגם את נח באהבה זכרת״, שמשמעותה ״אהבה פנימית ועצמית״ לנשמות ישראל.

 

ויוצא, שלמרות שנח היה לפני מתן תורה, אשר במתן תורה התקיים ״ובנו בחרת[37] מכל עם ולשון״, ואף לא היתה בו בחירה באופן של בחירת האבות[38] – אשר הם היוו את תחילתו של עם ישראל, כשמם אבות – למרות זאת היה קשר בינו לבין נשמות ישראל, ולכן היתה אצל נח זכירה ״באהבה״, ״מצד עצם מעלת נשמות ישראל״.

 

ובכך מובן גם מדוע הקרבנות שהקריב נח לאחר זכירה זו, כהודיה על הצלתו מן המבול, קשורים לקרבנות של ישראל שלאחר מתן תורה[39].

 

וזהו ההסבר לדברי המדרש על הקרבנות המוזכרים ב״תורת כהנים״ – ״והקרבנות טהורין״, כאשר ״טהורין” הוא מושג הקשור לקרבנות שלפני מתן תורה, כדלעיל:

 

כיון שהמשמעות הפנימית של הקרבנות היא, כדלעיל, גילוי האהבה העצמותית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל, הנעלית מהאהבה שעל ידי התורה, מתבטא הדבר יותר בקרבנות של נח שלפני מתן תורה, לפני הציווי על הקרבנות. ואילו לאחר מתן תורה הקרבנות הם מצוה, ואין ניכר בהם בגלוי שהם מעל לתורה.

 

ח. ילדי ישראל מבטאים בגלוי את אהבת ה׳ לישראל

 

לפי כל האמור לעיל יובנו דברי המדרש ש״מתחילין לתינוקות בתורת כהנים״ כדי ש״יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין”:

 

הוזכרו לעיל שלש תקופות לגבי ישראל באופן כללי: (א) מאז מתן תורה, כאשר היהודים קבלו וקיימו את התורה והמצוות על פי ציווי ה׳. (ב) מאז תקופת האבות, אשר קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה. (ג) לפני כן, בתקופת נח, אשר אצלו אנו מוצאים רק קשר לתורה, ולפחות מושגים של טומאה וטהרה, כדלעיל.

 

ויש לומר, שבדומה לשלש תקופות אלו קיימות גם תקופות אצל כל יהודי: (א) לאחר היותו בר מצוה (או בת מצוה), והוא חייב במצוות. (ב) מאז הגיעו לחינוך, כאשר קיום התורה והמצוות הוא כהכנה לתקופת החיוב. (ג) לפני הגיעו לחינוך, כאשר אין אצלו קיום תורה ומצוות, אך למרות זאת, מעצם היותו ילד יהודי יש לו קשר לתורה[40]. ויותר מכך: התורה ניתנה לו בירושה – מורשה קהלת יעקב – והרי גם תינוק בן יומו יורש הכל – והוא קשור למושגי התורה.

 

ומכיון שאצל קטן, לפני הגיעו לחינוך, אין קיימת עבודה של תורה ומצוות, ניכרת בו בגלוי מעלתו העמוקה בהיותו ילד יהודי – האהבה הפנימית והעצמותית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל גלויה יותר אצל ילד יהודי לפני הגיעו לחינוך[41].

 

וזוהי משמעות דברי המדרש “יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין”: כיון שתכלית הקרבנות היא לגלות ולבטא את האהבה העצמותית של הקדוש־ברוך־הוא הנעלית מן האהבה שעל ידי לימוד התורה, ועל ידי כך נוצרת הכפרה – הם ״טהורין” משום שהם מגיעים לדרגה שבה אין פוגעת הטומאה – לפיכך “יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין״, שעיסוק זה ב״טהורין” יהיה על ידי ילדים יהודיים שהם ״טהורין״ – כמבואר במדרש תנחומא ״אינם יודעים מהו טעם חטא ועוון״ – משום שאצלם מאירה בגלוי האהבה העצמותית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל[42].

 

ט. דוקא קריאת התינוקות ב״תורת כהנים״ מביאה לידי ״העולם העומד״

 

לפי כל האמור לעיל מובן מדוע דוקא הענין של ״יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין” – הלימוד ב״תורת כהנים״ על ידי תינוקות – מביא לידי ״העולם עומד״:

 

עיסוקם של הגדולים ב״פרשת הקרבנות״ אינו ״מעשה״, אלא עיסוק במחשבה ובדיבור (כפי שמסביר אדמו״ר הזקן[43] ש״מחשבה זו הוא תלמוד תורה דקרבנות…״), ועיקרם של לבושי המחשבה והדיבור הוא גילוי שכל האדם או רגשותיו ומדותיו. בלבושים אלה אין העיקר האותיות שבהן ״מלובשים״ הרעיון או הרגש, אלא הרעיון או הרגש עצמם.

 

וכיון שבגלוי העיקר כאן הוא שכלו ומדותיו של האדם, לכן אין ניכרת כאן כל כך מעלתם העצמית של ישראל, אשר מצד בחירת הקדוש־ברוך־הוא בהם.

 

דוקא הקריאה והלימוד של התינוקות, ודוקא כאשר ״מתחילין לתינוקות בתורת כהנים״ – התחלת הלימוד אצל התינוקות לפני הגיעם לחינוך, ולפני שיש אצלו ענין של הבנה והשגה,

 

(כפי שאכן קיים במנהג ישראל, שרק מתחילים בלימוד התינוקות בספר ויקרא, אך לאחר מכן לומדים בסדר אחר, כמנהגי המקום)[44],

 

אלא העיקר אצלם היא הקריאה בפני עצמה. העיקר אינו תוכן הדיבור, אלא עצם הדיבור – עקימת השפתיים של הקטנים –

 

דוקא זה מבטא ומגלה את האהבה העצמית של הקדוש־ברוך־הוא, כאמור שהקדוש־ברוך־הוא בוחר דוקא בגופות של ישראל, ולכן דוקא זה מביא בשלימות לידי ״העולם עומד״.

 

(משיחת ש״פ ויקרא תש״מ)

 

 

הערות ומקורות



[1]ויק״ר פ״ז, ג בסופו. ועד״ז בפסיקתא דר״כ ופסיקתא רבתי פ׳ את קרבני לחמי. ילקו״ש צו בתחלתו (רמז תעט). הובא בכל בו סי׳ עד. ש״ך יו״ד סי׳ רמה סק״ח.

[2]ביל״ש שם: יתחילו להן מבראשית אמר הקב״ה הואיל כו’, ועד״ז הוא בפסיקתא דר״כ ורבתי שם. ויק״ר הוצאת מרגליות שם.

[3]בתנחומא צו יד: למה הן מתחילין התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו ומפני שהם טהורים עד עכשיו ואינם יודעים מהו חטא ועון לפיכך אמר הקב״ה שיהו מתחילין בסדר הקרבנות יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים.

[4]ביל״ש: “בטהרות״.

[5]פירוש מהרז”ו לויק״ר שם. עץ יוסף לתנחומא שם.

[6]ראה כלי יקר ריש פרשתנו. עץ יוסף לויק״ר שם.

[7]וגם לשון התנחומא ״מעשה טהורין״ יש לפרש שהוא ״מעשה (ב)טהורין”.

[8]והיא מ״ע (רמב״ם ריש הלי איסורי מזבח. סהמ״צ מ״ע סא).

[9]זבחים קטו, ב.

[10]בגמ׳ שם ״עד שלא הוקם המשכן״. אבל מזה שמסיים שם בגמ’ ״ונכרין בזמן הזה רשאין לעשות כן״, משמע שהוא מצד החילוק דבן נח וישראל שנתחדש במ״ת. וכ״מ מזה שלמדוהו בהמשך הגמ׳ שם (קטו, סע״ב ואילך) מהקרבנות דנח. וראה פרש”י שם קטז, א ד״ה לכל. ואולי י״ל דתלוי במחלוקת ר״י ור״ע שם (קטו, ב) אם רק כללות נאמרו בסיני או כללות ופרטות נאמרו בסיני, וכמו שמפרש בגמ׳ בעולה אם טעונה הפשט וניתוח. ואכ״מ.

[11]ובכלל אינם יכולים להביא קרבן – ראה רמב״ם הל’ שגגות פ״ט ה״ג בסופה ובכס״מ שם. מגדל עוז לרמב״ם הל׳ איסו״ב ספ״ג.

[12]שבהערה 3.

[13]וראה גם במדרש לפנ״ז: ״וכן אמר ר׳ שמואל בר אבא אמר הקב״ה לישראל כו’״. ועד”ז בויק״ר ופסיקתא שם לפנ״ז מובא תוכן הדרשות הנ״ל.

[14]נח ח, כ.

[15]שם קטז, א.

[16]ופרש״י: הרי לא נתנה תורה.

[17]בשטמ”ק שם אות ז. חדא״ג שם. ועוד. ובגמ׳ לפנינו: מאותן שלא נעבדה בהן עבירה.

[18]נח ז, ב. וראה מפרשי רש״י וחדא״ג זבחים שם.

[19]״להעיר מרש״י שם ח, כ (מב״ר פכ״ו, א; פל”ד ט): אמר לא צוה לי הקב״ה להכניס מאלו ז׳ ז’ אלא כדי להקריב קרבן מהם. וצע״ק מויק״ר פרשתנו (ב, י): נח קיים מה שכתוב בתורה שנאמר ויבן נח מזבח לה’.

[20]שבת כח, ב. ועיין תקוז״ח קיז, ג.

[21]ועד ש”כל שהתיבה קולטתן בידוע שהוא טהור אין התיבה קולטתן בידוע שהן טמאין” (זבחים שם). ראה חדא”ג שם. מפרשי רש״י נח שם.

[22]וע״פ מחז״ל (הנ״ל הערה 20) עוד לפני זה – בברה״ע.

[23]ראה יומא כה, ב. קדושין פב, א.

[24]להעיר שהפעם הראשונה שנזכר בתורה שבכתב ענין המזבח הוא בקרבנות דנח. וראה לעיל הערה 19.

[25]ראה אגה״ת פ״ב ולקמן הערות 28, 29.

[26]ראה יד, א. וראה קידושין לו, א (שו״ת הרשב״א ח״א סקצ״ד). ספרי האזינו לב, ה. ועוד.

[27]מצוה – ל׳ צוותא וחיבור (לקו״ת בחוקותי מה, ג. ובכ״מ). (תניא מהדו״ק ספמ״ט).

[28]ע״ד המבואר גבי כללות עבודת התשובה (ראה לקו״ש ח״ד [המתורגם] ע׳ 131 ואילך. חי״ט והמתורגם] עי 459 ואילך). אלא שבפרטיות ישנם ב׳ ענינים: תשובה וקרבנות (ראה לקו”ש [המתורגם] ח״ד ע׳ 343, ושם ע׳ 132 הערה 12).

[29]דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס (ראה זח״ב רלט, א. זח״ג כו, ב). וראה ע״ד החסידות במעלת הקרבנות כמסומן במפתח ענינים ללקו״ת כו׳ ערך קרבנות. ספר הליקוטים דא״ח צ״צ. ועוד.

[30]תענית ב, א.

[31]דנודרין נדרים ונדבות כישראל(מנחות עג, ב. וש״נ). ויתירה מזו: ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות כן, כ״א ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עלי׳ כל מה שירצה, ושרי לישראל ״לאורינהו״ (זבחים קטו, ב. קטז, ב. רמב״ם הל’ מעה״ק פי״ט הט״ז).

[32]מלאכי א, ב.

[33]ראה לקו״ש [המתורגם] ח״ד ע׳ 290, 324. ובכ”מ.

[34]תניא פמ״ט. תורת שלום ע׳ 120. ועוד.

[35]נח ח, א.

[36]המשך תער״ב ח״א פרק ר״א. וראה לקו״ש ח”כ ע’ 374 ואילך.

[37]שבאמירתו – זכירת מ״ת (שו״ע אדה״ז או״ח סי׳ ס סעיף ד).

[38]ויתירה מזו: כל גויי הארץ מתייחסים לנח, ״בני נח״.

[39]עפ״ז יומתק מ״ש בויק״ר שם ״הקריב נח קרבן.. הקריבו ישראל כו׳” – שמדמה קרבנות נח לקרבנות דישראל.

[40]וי״ל שלכן אסור לספות לו איסור בידים אפילו אינו בר הבנה – ראה בארוכה שו״ע אדמו״ר הזקן סי׳ שמג ס״ה ואילך.

[41]ראה ד״ה כי נער ישראל תרס״ו. ובארוכה לקו״ש [המתורגם] חכ״א ע’ 23 ואילך.

[42]על פי זה יומתק הדמיון של ״הקרבנות טהורין״, שמשמעו טהורים בעצם ולא שצריכין להיות טהורין, ל״תינוקות טהורין״, שמשמעתו ג״כ לא רק שהן טהורין בפועל, כ״א כל׳ התנחומא ״ואינם יודעים מהו טעם חטא ועון”.

[43]לקו״ת ר״פ פנחס.

[44]וכן משמע בכל בו שם וברוקח סי׳ רצו. וי״א שזהו הפירוש במאמר הגמ׳ (גיטין ס, ב) כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה.. בתו״כ עד ויהי ביום השמיני – שזהו משום שהתינוקות (בתחלה) לומדים רק התחלת תו״כ.

 

פרסום תגובה חדשה

test email