א. החסד והגבורה שבאריה

על אש המערכה, אשר היתה על המזבח "רבוצה כארי״[1], נאמר בזהר בפרשתנו[2], שזהו המלאך אוריא״ל, הנראה בדמות זו, וב״זהר״ מובע הענין בשני ביטויים: בתחילה נאמר ש״אתחזי .. כחיזו דחד אריא תקיפא רביע על טרפיה״ (=נראה כדמות ארי תקיף אחד רובץ על טרפו). ולאחר מכן נאמר ״ואתחזי כאריה רברבא רביע על קרבנא" (=נראה כאריה גדול רובץ על קרבנו).

אבי מורי מתעכב[3] על הבדלי הלשון בין שני הציטוטים שלעיל: (א) בתחילה נאמר ״אריה תקיפא״, ובפעם השניה ״אריה רברבא״. (ב) בתחילה נאמר ״רביע על טרפיה״, ולאחר מכן – ״רביע על קרבנא״. והוא מבאר, שבאריה אשר ב״מרכבה העליונה״ יש שני ענינים – חסד וגבורה, כי ״אריה״ הוא בגימטריא ״גבורה״, אך, מצד שני, נאמר ״פני אריה אל הימין״[4].

וזהו ההסבר להבדלי הלשון:

בתחילה מדובר בזהר על צד הגבורה שבאריה, ולכן נאמר ״אריה תקיפא רביע על טרפיה״ – המילה ״תקיפא״ (תוקף וחוזק) מצביעה על גבורה, וכן המילה ״טרפיה״, כי הטורף הוא מצד הגבורה.

לאחר מכן מדובר על צד החסד שבאריה, ולכן נאמר ״כאריה רברבא רביע על קרבנא״ – המילה ״רברבא״, גדולה, מצביעה על חסד, כנאמר[5] ״לך הוי׳ הגדולה והגבורה…״, וגם המילה ״קרבנא״, מלשון קירוב, מצביעה על צד החסד, ימין, כדברי חז"ל[6] ״ימין מקרבת״.

ב. מדוע הפריד הזהר בין החסד לבין הגבורה שבאריה

כאמור פעמים רבות, נכתבו הערותיו של אבי מורי בקצרה, ואין הוא מבאר את הענינים שהלומד והמעיין יכולים להגיע אליהם בכחות עצמם.

כשלומדים את ההערה שדלעיל, מתעוררת שאלה על דברי הזהר: אם באותו אריה כלולים שני הענינים, הן חסד והן גבורה – מדוע מחולקים הענינים הללו בזהר לשני חלקים – ״אריה תקיפא רביע על טרפיה״ ו״אריה רברבא רביע על קרבנא״, ואין הם מוזכרים ביחד ״אריה תקיפא ורברבא רביע על טרפיה ועל קרבנא״ וכדומה.

אמנם, חסד וגבורה הם שני ענינים שונים ומנוגדים, אך בכל זאת, כדברי אבי מורי בהערה, שאריה כולל גם את החסד וגם את הגבורה לא כשני ענינים נפרדים, אלא ״כמו אור הגבורה בכלי החסד״[7]. ושני הדברים קשורים לאריה בכללותו: הגימטריא של אריה היא גבורה, וגם בפשטות הגבורה היא תכונת הארי כנאמר[8] ״וגיבור כארי״. ויחד עם זאת ״פני אריה אל הימין״.

וכך גם לגבי הקרבנות, המכונים בזהר בשני הביטויים – ״טרפי׳״ (גבורה) ו״קרבנא״ (חסד), וכל קרבן כולל את שתי התכונות: גבורה וחסד –

ההקרבה על המזבח היא העלאה[9] מלמטה למעלה, גבורה. ולאחר מכן מביא הקרבן ל״נחת רוח לפני״[10], המשכת תענוג מלמעלה למטה, חסד –

ויש לומר יותר מכך: הן החסד והן הגבורה נכללים באותו ענין שבקרבן: ההקרבה לה', ההעלאה, היא באופן שחלק נשאר למטה לאכילת הבעלים או הכהנים.

ואף קרבן עולה שהוא כליל לה', הרי עורו לכהן[11]. ואפילו מנחת כהן, אשר ״כליל תקטר״[12], הרי באמצעותה מתחנך הכהן לכהונתו, או שמטרתה ״לכפר עליו״[13], במקרה של כהן עני[14] המובאת במקום עולת בקר של כהן עשיר.

ובדומה לכך בענין של ״נחת רוח לפני״ הנגרם על ידי הקרבנות, הקירוב – החסד – שבין הקדוש־ברוך־הוא לבין מקריב הקרבן, כרוך עם אמרתי ונעשה רצוני, ציות והתבטלות, כפי שמתבטא גם בקיום התורה והמצוות, שכל זה קשור לגבורה: הנהגה דוקא תוך מגבלות, לפי דיני ומשפטי התורה.

ולפי כל זה צריך היה ה״זהר״ להזכיר את שני הענינים ביחד, כדי להדגיש את ההתכללות של חסד וגבורה שבאריה?

ג. לפעמים החסד גלוי ולפעמים – הגבורה

ויש לומר שתמצית ההסבר לכך היא:

אמנם, האריה כולל את שני הקוים, חסד וגבורה, ביחד, אך בכל זאת יש הבדל באופן גילוים: לפעמים הגבורה היא הגלויה והחסד בהעלם, ולפעמים להיפך.

לכן מחלק זאת ה״זהר״ לשני דברים שונים: ״אריא תקיפא רביעא על טרפיה״, כאשר מדובר בדרגה שבה קו הגבורה שבארי גלוי, וקו החסד הוא בהעלם. ולאחר מכן נאמר ״אריה רברבא רביע על קרבנא״, כאשר מדובר על הדרגה שבה קו החסד שבארי גלוי, וקו הגבורה הוא בהעלם.

אך יש להבין: מהי הסיבה להבדל בין שני המקרים, אם קו הגבורה יהיה בגלוי או קו החסד?

ד. השינוי מקו הגבורה לקו החסד נעשה על ידי הציווי והכח מלמעלה

נתן להבין את הדברים מכך שלפני שמובא בזהר הענין השני – ״כאריה רברבא רביע על קרבנא״ – מקדים הזהר ואומר:

א שזה כמשל על המלך ששלחו לו דורון אשר מצא חן בעיניו, והוא אמר לעבדו ״זיל וטול דורון דא דאייתיאו לי״ (=קח דורון זה שהביאו לי), כך ״אמר קודשא בריך הוא לאוריא״ל זיל וקבל דורונא דבני קריבין קמאי״ (=קח את הדורון שמקריבים לי בני).

ב שעל ענין זה נאמר[15] ״ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העולה…״ – ״דא אוריא״ל דנחית בחיזו דאשא… לקבלא דורונא״ (=זהו אוריא״ל, אשר יורד בדמות האש… לקבל את הדורון). ועל כך נאמר בזהר ״ואתחזי כאריה רברבא רביע על קרבנא״

לפי זה יש לומר, שבענין של אוריא״ל – האריה האוכל את הקרבנות, יש שני אופנים[16]:

א כפי שהוא מצד עצמו, שאז העיקר בו הוא קו הגבורה – ״אריא תקיפא רביע על טרפיה״.

ב כאשר ״אמר הקדוש־ברוך־הוא לאוריא״ל זיל וקביל דורונא״, כאשר ניתן לו הציווי והכח מלמעלה לקבל את הקרבנות, על ידי שמורגש בהקרבתו של האדם שהוא מביא את הקרבן כדורון (כדלהלן) – אז נהפכת הגבורה לחסד, ולפיכך קו החסד גלוי אצלו.

ולכן מקשר הזהר דוקא חלק זה עם ״ותצא אש מלפני ה׳…״ – כי ״ותצא אש…״ היה בשמיני למילואים, והשינוי אשר באש שבדמות ״אריה רברבא…״ לעומת ״אריה תקיפא…״, אשר התרחש לאחר ש״אמר קודשא בריך הוא לאוריא״ל״, כדלעיל, הוא בדומה לשינוי ולחידוש אשר בשמיני למילואים לעומת שבעת ימי המילואים.

ה. שתי הדרגות שבהשראת השכינה

כבר דובר בהרחבה[17] אודות מאמר חז"ל[18] ״שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן… לא שרתה בו שכינה״,

שלכאורה: כיון שגם בשבעת ימי המילואים הקריבו קרבנות, אשר עליהם נאמר ״ריח ניחוח לה׳״[19], כיצד ייתכן שהקרבנות לא הביאו לידי השראת השכינה במשכן?

ועל כך הוסבר, שבהשראת השכינה יש מספר דרגות[20], ובאופן כללי, הן נחלקות לשתי דרגות:

א גילוי שכינה הנגרם על ידי עבודת ה״נברא״, ובהתאם לעבודתו, ולפיכך גילוי זה הוא מוגבל בסדר השתלשלות, אשר רק לדרגה זו יכולה להגיע עבודת הנבראים, ובלשון החסידות[21]: אתערותא דלעילא ה״נמשכת״ על ידי אתערותא דלתתא ומדודה בהתאם אליה.

ב השראת השכינה הבאה מלמעלה, ממקור אשר למעלה מסדר השתלשלות, מעל לעבודת הנבראים – אתערותא דלעילא מצד עצמה[22].

וזהו ההבדל בין שבעת ימי המילואים לבין השמיני למילואים:

הקמת המשכן בשבעת ימי המילואים היתה ההכנה והעבודה מצד ה״מטה״ לגילוי השכינה במשכן[23], ועבודה זו הביאה לידי גילוי שכינה בדרגה של סדר השתלשלות, ולכן היו שבעה ימי מילואים, כנגד שבעת ימי הבנין – ההשתלשלות.

ואילו בשמיני למילואים היה גילוי השכינה מלמעלה – ״וירא כבוד ה׳… ותצא אש מלפני ה׳…״ – מבחינת ״שמיני״[24] הנעלית מסדר ההשתלשלות.

ו. כל גילוי אלקי מגיע על ידי עבודת האדם

למרות שהדרגה של ״שמיני״ נעלית מההשתלשלות, ומעבודת האדם, בכל זאת, כדי שהגילויים מלמעלה לא יהיו באופן של ״נהמא דכיסופא״[25], נקבע, שכל ה״המשכות״ באות באמצעות או בהכנה של עבודה[26].

וכפי שרואים בענין זה עצמו, שלפני השראת השכינה במשכן בשמיני למילואים ביום השמיני עצמו[27], היה צורך בקרבנות אהרן ובעבודתו, שדוקא באמצעותם ״תשרה שכינה בכם״[28].

אך כיון שמדובר בהשראת השכינה מעלית מדרגת הנבראים, מובן שיש הבדל לגבי מהות העבודה שגרמה להשראה זו לעומת העבודה ה״ממשיכה״ את האור האלקי שבדרגת סדר ההשתלשלות.

ז. קרבנות השמיני למילואים הם כדי לגרום ״נחת רוח לקונו״

כדי להבין זאת יש להקדים ולציין, שאנו מוצאים, שבנוסף לכך שגם בשבעת ימי המילואים הביא אהרן ״פר אחד״ – ״לכפר על מעשה העגל שהוא פר״[29] הוא צריך היה להביא שוב ביום השמיני ״עגל בן בקר לחטאת״ – "להודיע שמכפר לו הקדוש־ברוך־הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה״[30].

מדוע היה צריך בקרבן נוסף כדי ״להודיע שמכפר לו הקדוש־ברוך־הוא על ידי עגל זה״?

ניתן לומר, שמשמעותה של כפרה זו אינה ״כפרת נפשו״, אלא, כלשונו של אדמו״ר הזקן[31], ״לכפר לפני ה׳ להיות נחת רוח לקונו״.

הקרבנות של שבעת ימי המילואים, אשר הביאו לידי השפעה אלקית בדרגה של סדר ההשתלשלות, אשר בדרגת הנבראים, קשורים ל״כפרת נפשו״ של האדם, שהאדם יהיה מושלם.

ואילו הקרבנות שצריכים להביא לידי גילוי מלמעלה – של האור שמעל לסדר ההשתלשלות ומעל לדרגת הנבראים, הם ״דורון״. משמעותם היא גרימת ״נחת רוח לקונו״, בדומה למאמר חז"ל[32] ״אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא״ (=לולא גרם לו נחת רוח לא היה נותן לו את המתנה).

וזהו הדיוק בהתבטאות ״להודיע שמכפר לו הקדוש־ברוך־הוא…״ – בשונה משבעת ימי המילואים, שלגביהם נאמר ״לכפר…״ – כי הקרבנות של השמיני למילואים קשורים לחביבות, שהאדם ״מרוצה וחביב לפניו יתברך״[33], ולפיכך מודיעים[34] ומגלים ״שמכפר לו הקדוש־ ברוך־הוא״.

ח. ההבדל בין שני אופני הביטוי של האריה

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע מפריד הזהר את שני הענינים שבאריה לשני מאמרים נפרדים:

האש שלמעלה שבדמות אריה הבאה מצד עבודת הקרבנות בכללותה היא בדרגה של סדר ההשתלשלות, שזהו אור מוגבל, ולכן העיקר בו הוא קו הגבורה והצמצום – אריה תקיפא רביע על טרפיה[35].

אך כאשר הקרבנות הם בבחינת דורון[36] לה', כדי לגרום ״נחת רוח לקונו״, מתגלה השפעה אלקית שמעל לסדר ההשתלשלות – ״אמר קודשא בריך הוא לאוריא״ל…״, בדומה ל״ותצא אש מלפני ה׳.״ אשר בשמיני למילואים[37],

שאז נהפכות הגבורות לחסדים, ולפיכך ״אתחזי כאריה רברבא רביע על קרבנא״ – גילוי החסדים דוקא.

(משיחות ש״פ צו תשל״ג, תש׳׳ט)

מקורות והערות