פרשת ויקרא – חידון לשוני

הקראת כתבה
יום שני כ״ה ניסן ה׳תשע״ה
חידון לשוני לפרשת ויקרא – כדי להעמיק בלימוד חשוב להרבות בשאלות וחידות, המסייעות להבנת פרשת השבוע.
מאת אריה פלהיימר
פרחים

 

 

חידון לשוני לפרשת ויקרא מתוך הספר “שאל בנך ויגדך”

 

ו. א, ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.

ראב״ע, ד״ה מכם:

מאוחר וכן הוא אדם מכם כי יקריב קרבן וכמוהו רבים או יהיה מכם מממונכם או יהיה מכם רמז להוציא את הגזול כי כן כתוב שונא גזל בעולה (ישעיהו סא, ח).

א. כמה פירושים מציע ראב״ע למלה מכם?

ב. מהו המעמד התחבירי של מכם לפי כל אחד מפירושיו?

2. א, ד: וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו. מה הוא הנכון: ״רָצָה את עונשו״ או ״רִצָּה את עונשו״?

3. א, ה: ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד.

מה שמו של טעם המקרא במלה והקריבו, מה טיבו, האם מיקומו קבוע, ומדוע ועל שום מה בהוצאות מסוימות ישנם שני טעמים באותה מלה (והקריבו)?

4. מדרש רבה, פרשה ג, ד:

נפש כי תקריב קרבן מה כתיב למעלה מן הענין (ויקרא א, טז) והסיר את מראתו בנצתה אמר ר׳ תנחומא בר’ חנילאי העוף הזה פורח וטס בבל העולם ואוכל מכל צד ואוכל מן הגזלות ומן החמסין אמר הקדוש ברוך הוא הואיל והזפק הזה מלא גזלות וחמסין אל יקרב לגבי המזבח לכך נאמר והסיר את מראתו אבל בהמה גדלה על אבוס בעלה ואינה אוכלת מכל צד לא מן הגזלות ולא מן החמסין לפיכך הוא מקריבה כלה לכך נאמר (שם שם, יג) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה.

א. מה הם זֶפֶק, מֻרְאָה?

ב. על פי התרשמותך, איזו מבין שתי המלים הנ״ל רווחת יותר במקרא?

ג. ״והסיר את מראתו בְּנֹצָתָהּ״ – מהו המעמד התחבירי של המלה ״בְּנֹצָתָהּ ״, לפי הפשט מחד גיסא, ולפי הדרש, מאידך גיסא?

5. ב, ד: וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור סלת חַלּוֹת מַצֹּת בלולת בשמן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת משחים בשמן.

ההבדל בין חַלּוֹת מַצֹּת לבין רְקִיקֵי מַצּוֹת בא לידי ביטוי ב:

א. צבע המצות.

ב. צורת המצות.

ג. היות הראשונות חמץ והשנייות כשרות לפסח.

ד. שום תשובה אינה נכונה.

6. ב, יד: ואם תקריב מנחת בבורים לה׳ אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך.

האם נכון הטיעון, שלפיו המלה אביב מוכיחה בעליל על התקופה, שבה יש להקריב את מנחת הביכורים בחודש ניסן? נמק.

7. ד, כא: והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון חטאת הקהל הוא.

כיצד תסביר את אי ההתאמה במין בין הנושא (הוא) לבין נשואו – חטאת.

8. ד, כב: אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה׳ אלקיו אשר לא תעשינה בשגגה וְאָשֵׁם.

חלק הדיבר שהמלה וְאָשֵׁם משתייכת אליו הוא:

א. פועל.

ב. תיאור הפועל.

ג. תואר.

ד. שם עצם.

9. ד, כג: או הוֹדַע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים.

ראב״ע, ד״ה דקדוק הודע אליו:

פועל עבר כמו והצר לך (דברים כח, נב) ויחסר המודיע כמו אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כו, נט) ויאמר ר׳ משה הכהן כי הוא מהבנין שלא נקרא שם פועלו כי החולם והשורק יתחלפו והוא על משקל ויוסף הורד מצרימה (בראשית לט, א). |

מהו בניינה של המלה הוֹדַע, לפי כל אחד משני הפירושים, המובאים ע״י ראב״ע?       

10. ה, ב: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בְנִבְלַת חיה טמאה או בְּנִבְלַת בהמה טמאה או בְּנִבְלַת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם.

על סמך מאמרם ז״ל ״אין הקב״ה מקפח שבר בל בריה״ (ב׳ק לח:), מה טעם רפויה האות ב במלה בנבלת (הראשונה) בעוד שבשתי האחרונות היא דגושה?   :

11. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתוב בה. מצא אותם!      ן

א. מן הטובים והנבחרים (סולת).

ב. נתן את הסכמתו (יד). :

ג. עלב אותו קשה, גרם לו ביזוי וחרפה (דם).

ד. היה בכוחו וביכולתו, היתה לו האפשרות (יד).    !

 

התשובות

ו. א. ראב״ע מציע שלושה פירושים למלה ״מכם״.

ב. לפי הפירוש הראשון, ״מכם״ הוא לוואי צירוף יחס למלה ״אדם״.

לפי הפירוש השני, ״מכם״ הוא מושא עקיף.

לפי הפירוש השלישי, ״מכם״ אף הוא משמש כמושא עקיף, אלא שמשמעותה של המלה שונה: יש להביא את הקרבן לא סתם מממונך, אלא מזה שהוא אכן שלך – ביושר – ולא ממקורות בלתי כשרים ־ גזולים, למשל.

2. היות שבניין נפעל הוא הסביל של בניין קל, יש לומר ״רָצָה את עונשו״ (ולא ״רִצָּה את עונשו״). קביעה זו מאוששת על סמך הפסוק המפורש (ויקרא כו מא) … או אז יכנע לבבם הערל ואז יִרְצוּ את עונם, וכן (כו, לד): אז תִּרְצֶה הארץ את שבתתיה… וכיו״ב.

3. הטעם הוא תלישא גדולה הנמנה עם הטעמים המפסיקים. מיקומו הוא בדרך קבע על האות הראשונה במלה, וזאת כדי להבדילה מהתלישא הקטנה, שסימנו דומה לגדולה.

כאשר המלה אינה מוטעמת באות הראשונה (וזהו המצב בדרך כלל) קיים חשש, שהקורא ישתבש בקריאתה ויטעימנה בתחילתה אשר על כן נוהגות הוצאות מסויימות להכפיל את הטעם במקרים כאלה, כולל על ההברה המוטעמת – והקריבו.

אגב אורחא, קל להבחין בסוג התלישא ע״פ הסימן ״בגדול החל ובקטן כלה״ – כשהטעם בהתחלה הרי הוא תלישא גדולה, ואם הוא בסוף (כלה) בתלישא קטנה קא עסקינן.

4. א. זפק = מוראה = חלק הוושט המורחב בצורת כיס ומשמש מחסן למזון בטרם יעבור לקיבה.

ב. המלה מוראה נקרית במקרא פעם אחת בלבד, בעוד שזפק אינה קיימת בו כלל וכלל! היא מופיעה מאוחר יותר, למשל בתרגום אונקלוס למקומנו (והסיר את מראתו – ויעדי ית זפקיה).

ג. לפי הפשט, ״בנצתה״ הוא תיאור המכשיר, שהוא מעין תיאור אופן, ואולם, לפי הדרש, מלה זו משמשת כתיאור סיבה – בגלל נוצתה – בגלל ניידותו הבלתי מוגבלת של העוף המתאפשרת בזכות נוצותיו, והגורמות לו, בין השאר, ללקט מן הגזל.

5. ב. צורת המצות: חלות מצות הינן עיגולים רגילים, העשויים מבצק שלא החמיץ, בעוד שרקיקי מצות הם עיגולים שטוחים, העשויים מבצק שלא החמיץ.

6. הטיעון אינו נכון, שכן המשמעות הרווחת היום (עונת השנה שבין החורף לבין הקיץ – בערך בחודשי ניסן-סיוון) עדיין אינה קיימת במקרא. כוונת הכתוב בנוקטו את המלה ״אביב״ היא: תבואה לפני גמר ההבשלה, כשהשיבולים עודן ירוקות. מועד ההקרבה של מנחת הביכורים קשור איפוא בהתפתחות הצומח, ולאו דווקא בצמידות לחודש מסויים.

7. הנחת היסוד הטמונה בניסוח השאלה – בטעות יסודה. המלה ״הוא״ אינה נושא המשפט אלא אוגד, בהיותה מקשרת בין הנושא ־ הַפָּר(!) – לבין הנשוא (חטאת הקהל).

8. א. חלק הדיבר של ״וְאָשֵׁם״ הוא פֹּעַל = וַיֶּאְשַׁם. בפסוקנו אין מלה זו משמשת כתואר, שכן לו כך היה, היינו מצפים להקדמת כינוי הגוף: והוא אשם. ואכן, אונקלוס משמש כתנא דמסייע בתרגמו ״ויחוב״ (פועלבעתיד), בניגוד לתרגומו לבראשית מב, כא (אבל אשמים אנחנו) חייבין, דהיינו תואר.

9. לפי הפירוש הראשון – יחסר המודיע, דהיינו, הפועל הוֹדַע הוא בבניין הפעיל. על פי הפירוש השני, בשם ר׳ משה הכהן, הבניין הוא הופעל – הוֹדַע = הוּדַע.

10. על פי העיקרון הקובע, שבכל שאלה טובה רמוזה התשובה, כן גם בענייננו: השאלה פתחה במלים ״מה טעם״ רפויה האות ב’ וכו’, ואכן הטעם המקראי הוא שגורם לכך: או בְנִבְלַת… או בְּנִבְלַת… או בְּנִבְלַת… . הווי אומר, כאשר אחד מעיצורי בגד כפת המופיע ב״ראש״ המלה עוקב מלה המסתיימת בתנועה, והמלווה בטעם משרת, אזי היא רפויה, בעוד שאם – באותן נסיבות – המלה הקודמת מצויה בטעם מפסיק, כי אז אין השפעתה ניכרת, והעיצור יישאר דגוש.

11. א. מסולתה ומשמנה (ב, ב).

ב. סמך את ידו (ג, ב).

ג. שפך את דמו (ד, כה).

ד. הגיעה ידו (ה, ז).

 

תגובות

פרסום תגובה חדשה

test email