חידון לשוני לפרשת שמיני מתוך הספר "שאל בנך ויגדך" 

1. ט, ג: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימם לעלה. משמעות המושג "בני שנה" הוא:

א. בני שנה תמימה.

ב. בני יום אחד.

ג. בני שנה ויום אחד.

ד. בגיל שבין הולדתם עד סוף השנה הראשונה לחייהם.

2. ט, ו: ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וְיֵרָא אליכם כבוד ה׳.

מדוע קוצר הפועל וְיֵרָאֶה ל – וְיֵרָא?

3. ט, טו: ויקרב את קרבן העם ויקח את שעיר החטאת אשר לעם וישחטהו ויחטאהו כראשון.

על פי איזו התניה נקרה הטעם זקף גדול, כגון במלה ״ויקרב״ הנ״ל?

4. י, ב: ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן.

שם עולם:

ויש הבדל בין דממה ושתיקה שתיקה מורה על הפסקה מדבור ותמצא גם בתנועות חיצוניות כמו שאמר (תהלים ק״ז) וישמחו כי ישתוקו אבל דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות שלא הרהר אהרן אחר מדותיו של הקב״ה כלל אלא צדק עליו את הדין.

לפי הנ״ל, איזה מתוך ההיגדים הבאים שגויים.

א. שתיקה היא חלק מדממה.

ב. דממה היא חלק משתיקה.

ג. דמותו של אהרן קטֵנה, על פי הפירוש.

ד. דמותו של אהרן גְּדֵלָה, על פי הפירוש.

5. י, יט: וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה׳ ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'.

האם – מזווית ראייה בלשנית – הפועל ואכלתי מכוון לעבר או לעתיד? נמק.

6. יא, ג: כל מפרסת פרטה ושטעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו.

באילו נסיבות קיימת צורת הרבים פְּרָסוֹת, ובאילו – פַּרְסוֹת?

7. יא, כב: את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו.

ראב״ע ד״ה הסלעם: מין יעלה בסלעים.

ד״ה החרגל: אם היא מרובעת אין לו אח ואם היא שתי מלות כמלת לפלמני המדבר (דניאל ח, יג) תהיה תולדתו הפך תולדות הסלעם.

א. ״מין יעלה בסלעים״ – נקד את המלה ״יעלה״.

ב. הסבר: 1) ״מרובעת״.  2) ״אין לו אח״.

ג. מה הקשר בין חרגל לבין פלמוני?

ד. במה החרגל הוא ״הפך תולדות הסלעם״?

8. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתובים. מצא אותם!

א. ביקש מקלט, תפס מחסה (קרן).

ב. להרחיק מישהו מהחברה (מחנה).

ג. להט שלילי, יצר הרע (אש).

התשובות

1. ד – ״בני שנה״ = בגיל שבין הולדתם עד סוף השנה הראשונה לחייהם (על פי תוספתא פרה פ״א ה״ד, וכן ראה רש׳׳י לשמות יב, ה, ד״ה ״בן שנה״).

2. אין הכתוב נוקט את הפועל וְיֵרָאֶה, שכן בעתיד של תילוי הכתוב מדבר: אם תעשו את הדבר אשר צוה ה׳, אזי ייראה אליכם כבודו. וראה על כך בהרחבה בפרק ה״עתיד המודאלי״ בחלקים א, ב.

3. בראש ובראשונה יצוין, כי כח ההפסקה של הזקף הגדול זהה לזה של הזקף הקטון.

כמו כן ייאמר, כי הזקף הקטון בא רק, אם קודם לו אחד מהמשרתים הבאים: מונח, פשטא (או יתיב), כגון: העשק אשר עשק או את הפקדון (ה, כג).

אם אין לפני הזקף אחד מהטעמים הללו, הוא יוחלף בדרך כלל בקדמא וזקף קטון במלה אחת, כגון במלה: והתודה, (ה, ה), או בזקף גדול, למשל במלה: ושמו (ו, ג).

צירוף קדמא וזקף גדול במלה אחת יבוא במקום הזקף הקטון, אם מתקיימים שני התנאים הבאים:

א. הימצאות של לפחות שלוש הברות לפני ההברה המוטעמת (לעניין זה, שווא נע נחשב גם הוא להברה).

ב. ההברה השנייה שלפני המוטעמת סגורה.

למשל: וְהִתְוַדָּה (ו/הת/וד/דה).

אם שני התנאים הללו אינם מתקיימים, אזי יבוא זקף גדול (כמו במלה: ושמו).

4. ההיגדים השגויים הם ב, ג.

5. הפועל ואכלתי מכוון לזמן עבר, שכן ההטעמה היא מלעילית – בהברה "כל" שבמלה: ואכלתי. לו היה הכתוב מכוון לעתיד, היתה ההטעמה צריכה להיות בנסיבות אלו מלרעית – בהברה "תי" שבמלה: ואכלתי.

6. בצורת הרבים בנפרד נקוט פְּרָסוֹת, כדין המשקלים הסגוליים (יָלְדָה – יְלָדוֹת, מִלְכָּה – מְלָכוֹת, פַּרְסָה – פְרָסוֹת).

בצורת הרבים בנסמך הצורה היא פַּרְסוֹת, שכן הקמץ במלה פְּרָסוֹת נחטף בהיותו רחוק מההטעמה. וכיו״ב – יַלְדוּת-, מַלְכוּת-.

7. א. יַּעֲלֶה (ולא ״יְעֵלָה״).

ב. 1) ״מרובעת״ = בעלת ארבעה עיצורי שורש.

    2) ״אין לו אח״ = יחידאית בתנ״ך.

ג. למאן דאמר, שחרגל מורכבת משתי מלים (חרג-רגל), היא דומה בזאת למלה פלמוני, המולחמת, לדעתו, מ״פלוני אלמוני״.

ד. בעוד שהסלעם הוא מין ״יעלה בסלעים״, הרי החרגל הוא חגר רגל.

8. א. אחז בקרנות חמזבח (ט, ט).

    ב. להוציא מחוץ למחנה (י, יא).

    ג. אש זרה (י, א).