כי לא מחשבותי מחשבותיכם

סוגיית הסבל האנושי הקיים בעולמנו מטרידה כל אדם. למה יש סבל בעולם? למה זה טוב? מדוע אנשים טובים נענשים על לא עוול בכפם? מדוע העולם חייב להכיל מימד של רוע?…

ראשית, נצא מהנחת היסוד "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" כלומר, נרצה או לא, נקבל או לא, ישנם שיקולים על אנושיים שאנו לא מבינים אותם ולא נבין אותם. ככה זה, המוח האנושי מוגבל למרות יכולותיו הפנומנאליות וגם בזה צריך להכיר.

בקונטקסט זה, כששאלו את הרבי מליובאוויטש איך הוא מסביר את עניין השואה וכיצד ניתן להאמין כי זהו מעשה ידיו של הקב"ה ולהשאר אדם מאמין, ענה הרבי, כי אין שום הסבר אנושי ותשובה לדבר, וכי אין גם צורך "להסביר" את אלוקים או לדברר אותו בנושא, וזאת בניגוד לכל מיני חכמים וחכמים בעיני עצמם שטענו כי השואה היא עונש חס וחלילה, על חטאי העם, או שהגיעה על מנת ליצור המשך בארץ ישראל או כל הסבר חלקי זה או אחר. אדרבא, הדגיש הרבי. לאסון הנורא הזה אין הסבר ואין לנו לקבל שום טיעון שהוא, שלכאורה "יסביר" או "יצדיק" אותו, ואגב כך- יגמד אותו.

אין רע יורד מלמעלה

נשארנו אם כן עם שאלת הרוע בעולם, שמתקיימת לצד האמונה כי "אין רע יורד מלמעלה" ו- "כל מאן עביד רחמנא – לטב עביד" (כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה) כפי שמופיע במקורותינו.

פרשת תזריע מצורע נותנת לנו הצצה למימד אחר של הרוע, או מה שמעבר לו , בעצם.

הספרות הקבלית של עם ישראל מדברת על "סדר ההשתלשלות" כלומר, ירידה של אנרגיות רוחניות לעולם הגשמי בדרך מסוימת ומובנית על מנת שהאור האלוקי העליון, שהוא אינסופי יצליח להצטמצם לתוך צינורות מסוימים ולרדת לעולם גשמי, זמני ומוחשי. כלומר, הנחת היסוד שלנו, כי שפע אלוקי ירד מלמעלה, עבר דרך ארבעת העולמות עליהם מדבר ספר התניא- עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולם העשיה – הוא העולם התחתון ביותר והגשמי ובו למעשה אנו חיים, ועושים, וכשמדובר במשהו שהוא היפך הטוב, משהו כנראה קרה בתהליך ההשתלשלות הזה, ושיבש אותו. לזו כוונת חכמים באמירה- אין רע יורד מלמעלה.

כולו הפך לבן – טהור הוא

פרשת תזריע מצורע עוסקת בפרשת הנגעים, דבר שהופך אדם לטמא. כלומר, אנרגיה רוחנית שלילית הדורשת טיפול מסוים על מנת שהטומאה תעבור והקדושה תתפוס את מקומה, וזאת על ידי פעולות רוחניות ופיזיות. מעניין, כי כל עוד הכהן, שהוא האוטוריטה הרוחנית בנושא – לא קבע כי הנגע טמא, הוא לא טמא. ברגע שהכהן בודק ובוחן באמות מידה מסוימות ורק אז מכריז (פעמיים!) טמא טמא, יש צורך להתחיל בתהליך הטהרות.

התורה מפרטת ומביאה את הדרכים להיטהרות האדם, ורש"י מפרש ומסביר את התהליכים, מניעיהם והסיבות שעומדות מאחוריהם.

בעיון מדוקדק, נגלה משהו מוזר שיוצר לכאורה סתירה פנימית בכתוב: אם מתגלה באיבר מסוים בגוף נגע צרעת, כמו 'שאת', 'ספחת' או שיער לבן – נטמא האדם; אך אם "כיסתה הצרעת את כל בשרו", ההלכה היא – "וטיהר את הנגע". התורה מדגישה זאת שוב: "כולו הפך לבן – טהור הוא"

במילים אחרות: אם הנגע הוא קטן או מוגבל בצורתו – האדם נטמא ויש צורך בטהרה, אך אם הנגע כיסה את כל בשרו של האדם והשתלט על כולו- טהור הוא! כיצד הדבר אפשרי ומה ההגיון שבזה?…

ראשית, ענייני טומאה וטהרה הוא נושא שההבנה האנושית מוגבלת בו. הוא נוגע בנקודות הקצה של חיינו, מוות וחיים, ששם אנו מבינים פחות, מה קורה לפני ואחרי, וזה שייך למחלקת ה"חוקים" שבתורה, כלומר, מצוות ללא הסבר ראציונלי. ככה התורה קבעה, זהו.

אך, תורת החסידות שמסבירה את הדברים מתוך פנימיותם מאירה לנו כי יתכן, שברגע שהנגע הפך למעשה, לחלק כולל מגופו של האדם, אז זהו כבר לא נגע אלא טבעו הגופני של האיש.

מה ההגיון בדבר?…

נאמר בגמרא כי "אין בן-דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" כלומר, דווקא שתהיה התהפכות שלילית של מגמה עולמית, בכל התחומים, אז ינצו פעמי משיח. ושוב נשאלת השאלה, אבל למה? למה לא מתוך פרחים, שלום ואהבה, או לפחות מתוך חיים נורמליים ורגילים?

תובה אפשרית אחת כי- ככה ה' רצה.

תשובה אפשרית נוספת היא דווקא האבסורד שבמצב זה, רוע אנושי צרוף, בלתי נסבל ונטול הסבר הגיוני, מביא לכך שאין המדובר בתופעה רגילה, הגיונית שניתן לעבור עליה לסדר היום אלא במשהו שמזעזע את אמות הסיפים וכנראה מחביא בתוכו בשורה גדולה פי כמה. כך, אנו יכולים להסתכל על המציאות ולהגיד – נו, זה משהו שקרה וגם יקרה בעתיד, להשאר אדישים לעניין ולחזור לעיסוקנו, אך ברגע שבו הנגע מתפשט על הגוף כולו, והופך אותו למשהו אחר, זה רגע שדורש מאיתנו תשומת לב והקשבה. אולי משהו גדול קורה פה? משהו שלא ניתן להסבירו אך ניתן לחוש אותו? משהו גדול אחד שמבשר משהו אחר, גדול בהרבה?

לכן, שאלת הרוע והשליליות בעולם אינה מקבלת הצדקה בפני עצמה, כמשהו שראוי לקרות ולהתקיים כמובן מאליו, אלא כמשהו שמחביא בתוכו דברים גדולים מאוד, גדולים בהרבה שטובים פי כמה מיכולת התפיסה האנושית שלנו ומחכים להתגלות.

ועל דרך המשל- כמו גרעין שחייב להירקב כולו באדמה כי רק אז הוא יוכל לנבוט ולהתחיל תהליך צמיחה מופלא של יצירת חיים חדשים ומיצוי פוטנציאלי מלא.

מה שמשמח בתוך הסיפור כולו הוא הידיעה כי תהליך הנביטה כבר החל ואנחנו כבר בצד השני של המשוואה, בדרך לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד- ממש!

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 77)