פרשת קדושים – איסור ערלה מבט לעומק

הקראת כתבה
יום שני א׳ אייר ה׳תשע״ה
בשיחת הרבי לפרשת קדושים מסביר הרבי, שהגוף והגשמיות של האילן הוא דבר טהור, ורק החיות והכח שבה מצמיח האילן את פירותיו בשלוש השנים הראשונות הוא מג׳ קליפות הטמאות, לכן חל בהם איסור ערלה. ובשנה הרביעית מגיעה לאילן חיות חדשה, שאז פירותיו טהורים ומותרים.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
טבע

א. ״שלש שנים… ערלים״

מן הפםוק[1] ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם… וערלתם… פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל״, מצטט רש״י את המילים ״שלש שנים יהיה לכם ערלים״, ומפרש: ״מאימתי מונה לו משעת נטיעתו״.

מסבירים המפרשים[2], שבכך מתכוון רש״י להבהיר, שהמנין של ״שלש שנים״ אינו ״משעה שעושה פרי״, אלא ״משעת נטיעתו״. וזאת לומדים מהמילה ״ונטעתם״[3] – ״לומר דמשעת נטיעה מונין".

יש להבין:

א אם ההכרח להסבר ״מונה לו משעת נטיעתו״ נובע מהמילה ״ונטעתם״[4], היה צריך רש״י לצטט (גם) מילה זו ב״דבור המתחיל״?

והשאלה אף מתחזקת: המקור לפירוש זה הוא ב״תורת כהנים״[5], ושם, אכן, מבוסס הלימוד ומובא בהמשך לדרשות על ״ונטעתם…״. ואילו רש״י משנה מ״תורת כהנים״ ומביא על המילים[6] ״שלש שנים יהי׳ לכם ערלים״, וכלל אינו מזכיר את המילה ״ונטעתם״.

ב ללא המילה ״ונטעתם״ – מנין יודעים לפי פשוטו של מקרא, שמנין שלש השנים הוא משעת הנטיעה, ולא משעת צמיחת הפירות4– ״פריו ג׳ שנים״?

ג מדוע מאריך רש״י בלשונו הן בציטוט מן הפסוק, והן בדבריו ״מאימתי מונה לו״ – הוא היה צריך לומר בקצרה: ״שלש שנים[7] – משעת נטיעתו״?

אמנם, זהו הניסוח ב״תורת כהנים״, אך, כאמור מספר פעמים, אין דרכו של רש״י לצטט בפירושו על התורה את דרשות חז״ל בלשונן, אלא הוא מפרש את פשוטו של מקרא. ולכן הוא משנה ומשמיט מלשון חז״ל לעתים תכופות, בהתאם לפירוש הפסוק לפי פשוטו של מקרא.

ב. מנין שנות הערלה – לפי האדם או לפי העץ!

ההסבר לכך הוא:

בפשטות קשה לרש״י ההרחבה בלשון הפסוק ״שלש שנים יהיה לכם ערלים״: והרי כבר נאמר לפני כן ״וערלתם ערלתו את פריו״, ומדוע, אפוא, חוזרת התורה שוב על המילים ״יהיה לכם ערלים״, ואינה אומרת בקצרה: ״וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים״?

ומכך מסיק רש״י, שבערלה יש שני ענינים: (א) איסור הערלה החל על העץ והפירות – ״חפצא״ – ״וערלתם ערלתו את פריו״, ובלשון רש״י[8]: ״יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו״. (ב) הנזנין של ״שלש שנים״ – דין החל על האדם – ״גברא״ – ״שלש שנים יהיה לכם ערלים״[9].

ולכך מתכוון רש״י בהרחיבו בדבריו ״מאימתי מונה לו משעת נטיעתו״. האדם צריך לספור ולהיות ״מונה לו״ את המנין של ״שלש שנים״. וכיון שספירה זו היא ״לכם״, סביר לומר ש״שלש השנים״ אינן נחשבות מעת שהעץ חנט פירות, אלא משעת פעולת האדם, ה״גברא״ – ״ונטעתם״[10] – מעת שהוא נטע את העץ.

ולפי זה נובע עוד הבדל להלכה: כיון שהענין של ״מונה לו משעת נטיעתו״ הוא משום שהמנין צריך להיות ״לכם״, יוצא, ששלש השנים מהנטיעה צריכות להיחשב לפי האדם – ״לכם״ – ולא לפי העץ.

ההבדל בין שני אופנים אלו –  אם ״שלש השנים״ נמנות לפי ״העץ״ או לפי נטיעת האדם – מתבטא כאשר נוטעים ענף של עץ שכבר בן ״שלש שנים״:

אם מונים לפי העץ, יש מקום לומר, שכיון שכבר עברו על הענף שנות הערלה, מותרים הפירות הצומחים עליו מיד.

אך אם שלש השנים נמנות לפי האדם הנוטע – ״לכם״ – יוצא, שיש צורך לספור שוב מחדש ״שלש שנים״ מאז שהאדם נטע את הענף בשנית.

לפי זה תואמת שיטת רש״י בפירושו על התורה – לפי הפשט – לדרך ההלכה, הקובעת[11], ש״אחד הנוטע ואחד המבריך…״ חייבים בערלה[12].

ג.״יכול אם הצניעו״…״ – בהמשך אחד

לפי זה יובן ענין נוסף בפירוש רש״י:

לאחר המילים ״מאימתי מונה לו משעת נטיעתו״, ממשיך רש״י ואומר, באותו ״דבור המתחיל״ – ״יכול אם הצניעו לאחר שלש שנים יהא מותר, תלמוד לומר: יהיה, בהוייתו יהא״.

יש להבין: שני ענינים אלו בפירוש רש״י – (א) ״מונה לו משעת נטיעתו״, (ב) ״יכול אם הצניעו…״ – אינם קשורים, לכאורה, ביניהם: ״מאימתי מונה לו…״ הוא הסבר על המילים ״שלש שנים״[13], ואילו ״יכול אם הצניעו…״ הוא הסבר על המילים ״יהיה לכם ערלים״.

רש״י צריך היה, אפוא, להפריד בין שני ענינים אלו ולכתבם בשני ״דבורי המתחיל״ שונים (כדרכו במקומות אחרים), ומדוע הוא מביאם בהמשך זה לזה, באותו ״דבור־המתחיל״[14]?

תמיהה זו אף קשה יותר: גם המקור של פירוש רש״י זה – ״יכול אם הצניעו…״ – הוא ב״תורת כהנים״[15], אך שם אכן אין הוא מופיע בהמשך לענין ״מאימתי מונה…״[16], אלא כענין נפרד, ומדוע, אפוא, משנה רש״י מתורת כהנים ומחבר שני ענינים אלו יחדיו?

ד. ״בהוייתו יהא״ – אין זה איסור גברא בלבד

לפי האמור לעיל בסעיף ב, יובן הדבר בפשטות:

כיון שהתורה מדגישה ״יהיה לכם ערלים״, שזוהי הלכה החלה על ה״גברא״, כדלעיל, ניתן לחשוב שזאת לא רק לגבי הפרט של ״שלש שנים״, שמנינם הוא ״לכם״, אלא שאיסור ערלה בכלל הוא רק ״לכם״ – איסור גברא[17],

ושהמילים ״יהיה לכם ערלים״ אינן מהוות תוספת למילים ״וערלתם ערלתו את פריו״ (והלכה לגבי מנין שלש השנים בלבד) אלא הן מהוות פירוש ל״וערלתם ערלתו את פריו״, ובאות להסביר שכוונתן לאיסור גברא בלבד – ״יהיה לכם ערלים״.

ואם נקב סברא זו, שאיסור ערלה אינו חל על הפירות עצמם, אלא זהו איסור החל על האדם שלא לאכול פירות האילן בשלש שנים הראשונות – הרי אז ייתכן לומר, שלאחר שחלפו שלש שנים אין חל איסור ערלה, אף על פירות שנבטו בשלש שנות הערלה, ונשמרו לאחר מכן.

לפי זה היינו מסבירים, שאיסור ערלה הוא איסור גברא – ״יהיה לכם ערלים״ – התלוי בזמן – ״שלש שנים״[18], כאיסור אכילת חמץ בפסח[19] וכדומה, שחל איסור על האדם לאכול את הפירות תקופה מסויימת[20], ולכן ״אם הצניעו לאחר שלש שנים״ מותר לאכול את הפירות, כי תקופת האיסור כבר חלפה.

אך מהמילה ״יהיה״ לומדים ״בהוייתו יהא״ – שאיסור ערלה קיים וחל על פירות אלו תמיד, גם לאחר שחלפו שלש שנות הערלה[21].

ה. בין איסור חפצא לבין איסור גברא

לגבי ההסבר הפנימי להבחנה בין איסורי גברא לבין איסורי חפצא, ניתן לומר, שהדבר תלוי במקור שממנו נובעת החיות של הדבר הנאסר:

איסורי חפצא, שהחפץ כשלעצמו אסור, קיימים כאשר החפץ מקבל חיות משלש הקליפות הטמאות לגמרי[22], ולפיכך זהו חפץ של איסור, והוא אסור לעולם.

איסורי גברא קיימים כאשר החפץ מקבל חיות מקליפת נוגה22, שיכולה להתעלות לקדושה, ולפיכך זהו חפץ של היתר, אלא שלאדם אסור לאכלו וכדומה.

פירות ערלה הם איסור חפצא, כדלעיל, כי חיותם נובעת משלש הקליפות הטמאות, כפי שאומר אדמו״ר הזקן בתניא[23].

אך עדיין נדרש הסבר: כיון שהאילן עצמו הוא דבר היתר[24], והפירות יונקים חיותם מן האילן – כיצד ייתכן, שהאילן עצמו הוא דבר מותר, והפירות הצומחים ממנו הם חפץ של איסור?

אילו היו פירות האילן אסורים תמיד, ניתן היה בכל זאת להסביר, שהחלק שממנו יונקים הפירות את חיותם[25] הוא מג׳ הקליפות הטמאות.

אך כיון שלאחר שלש שנים מותרים הפירות, יוצא שגם חלק זה של האילן אינו משלש הקליפות הטמאות – ומדוע אפוא קיים בפירות איסור חפצא?

ו. ״קיום וחיות״ ולא ״קיום גופם״

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי אדמו״ר הזקן בתניא[26] אודות ״מאכלות אסורות מהצומח כמו ערלה וכלאי הכרם…״ – שה״קיום והחיות״ שלהם הוא מג׳ קליפות הטמאות. הרבי (מוהרש״ב) נ״ע[27] מדייק, שב״ערלה וכלאי הכרם לא אמר וקיום גופם״ – בשונה מן הנאמר לפני כן, לגבי ״בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה״, ששם אין אדמו״ר הזקן אומר רק ״נפשות״, אלא שגם ״קיום גופם״ הוא מג׳ הקליפות הטמאות, ומסביר: ״שהרי גופם (של הערלה וכדומה) טהור…״.

ולכאורה, אין מובן: הרי פירות ערלה אסורים לעולם, ואם כך צריך להיות ״קיום גופם״ מג׳ הקליפות הטמאות. ואם זה משום שהפירות צומחים מהאילן שהוא דבר היתר, הרי גם חיותם הוא על ידי האילן?

ההסבר לכך הוא: ההבדל בין ״קיום גופם״ לבין ״קיום וחיות״ הוא:

הגוף והגשמיות של כל דבר נברא פעם אחת בלבד, ולאחר מכן רק מקיימים את המציאות הקודמת, ולכן לא ייתכן שיחולו בכך מעצמם שינויים בין תקופה לתקופה[28], ולא ייתכן שישתנה המקור שממנו נובע ״קיום גופם״.

לעומת זאת חיות הצומח והדומם מתחדשת תמיד, כמבואר במספר מקומות[29], שהמשמעות של ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ היא ש״בכל יום״ נמשכת חיות חדשה, ולכן יכול לחול שינוי במקור החיות.

וזהו ההסבר לגבי איסור ערלה: הגוף והגשמיות של האילן, שזהו דבר טהור – נותר טהור, כי לא יכול לחול בכך שינוי.

ואילו החיות והכח שבה מצמיח האילן את הפירות היא בשלש שנות הערלה חיות מג׳ קליפות הטמאות[30], ומשום כך הפירות הם איסור חפצא[31], ואסורים לעולם.

ולאחר מכן מגיעה לאילן30חיות חדשה[32] שבשנה הרביעית לא זו בלבד שפירותיו טהורים ומותרים, אלא הם גם ״קדש הלולים לה׳״[33].

(משיחות אחרון של פסח וש״פ קדושים, תשל״ו)

מקורות והערות


[1]פרשתנו יט, כג.

[2]רא״ם, גו״א ועוד.

[3]גו״א, באר מים חיים (לאחי המהר״ל), דבק טוב ועוד. וכ״ה בקרבן אהרן לתו״כ כאן.

[4]וראה פי׳ המשכיל לדוד כאן (שנלמד זה מדלא כתיב ״עד שלש שנים גו'" ע״ש).

[5]עה״פ.

[6]שינוי זה בפרש״י י״ל בפשטות, כי בא לפרש המנין ד״שלש שנים״. אבל עדיין אינו מובן (כבפנים) – למה לא העתיק גם תיבת ״ונטעתם״?

[7]זה שהעתיק רש״י בהד״ה גם התיבות ״יהי׳ לכם ערלים״* קאי בפשטות על ההמשך בפרש״י ״יכול כו׳ ת״ל יהי׳ כו׳״. אבל ראה לקמן בפנים סעי׳ ב.*) בדפוס שני (ובא' מכת״י רש״י שתח״י) – הד״ה הוא ״שלש שנים״.

[8]כאן (וראה הערה הבאה). ובראב״ע כאן: שאותו פרי הוא חשוב כמו ערלה שהיא מזקת כו'. ולהעיר מת״א כאן: ותרחקון רחקא, ובתיב״ע: ותגזרון גזרא – שמדגיש פעולת הגברא. וראה לקמן בפנים סעיף ד.

[9]אבל להעיר מפרש״י לעיל (וארא ו, יב): וערלתם ערלתו עשו לו אוטם וכיסוי איסור שיבדיל בפני אכילתו. שלש שנים יהי׳ לכם ערלים אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו – ומשמע מזה, ש״וערלתם גו'" ("עשו לו אוטם כו׳״) הו״ע דהגברא; ו״שלש שנים יהי׳ לכם ערלים״ (״אטום כו׳״) הו״ע בהחפצא.

[10]אף שע״ד ההלכה אין צ״ל נטיעת אדם, כי גם אם עלה מאליו חייב בערלה (ערלה פ״א מ״ב) – דיבר הכתוב בהווה ונטעתם. וי״ל שע״ד הפשט צ״ל נטיעת אדם דוקא, כהלשון ״ונטעתם״. וראה תו״כ כאן: ״ונטעתם פרט לעולה מאליו״ (וראה ע״ד ההלכה – מפרשים לערלה שם. ירושלמי שם פ״א ה״א וב׳. רמב״ם הל׳ מע״ש ונטע רבעי פ״י הלכה ה־ו. טושו״ע יו״ד סו״ס רצד. ועוד).

[11]ר״ה ט, סע״ב ובתוד״ה מרכיב שם. רמב״ם שם הי׳׳ד. טושו״ע שם סט״ז.

[12]וגם לדרשת התו״כ כאן ״ונטעתם פרט למרכיב ולמבריך״ – ראה תוס׳ (ועוד) לר״ה שם שאיירי כשלא נפסקה מהאילן הזקן כו׳. וראה ערלה פ״א מ״ה ובמפרשים שם. ירושלמי שם פ״א ה״ג. רמב״ם וטשו״ע שם ונ״כ. ועוד.וגם לפמ״ש הרמב״ן (והובא בקיצור בר״ן) ר״ה שם, דלר׳ אליעזר בן יעקב (סוטה מג, ב) נתמעט מבריך ומרכיב מערלה (וראה מלבי״ם כאן) – הרי אין הטעם בזה מפני שמונים לפי העץ, כ״א מפני שאין זה דרך נטיעה.

[13]וגם לפמשנ״ת לעיל בפנים שפירוש זה (״מאימתי כו׳״) שייך גם להתיבות ״יהי׳ לכםערלים״ – הו"ל לרש״י להעתיק עוה״פ תיבת אלו ולפרש ״יכול כו׳ ת״ל יהי׳ כו׳״ (כדרכו בכ״מ.ולדוגמא בפרשתנו לעיל יט, ג).

[14]ראה מה שתי׳ במשכיל לדוד כאן. וראה הערה 18.

[15]עה״פ (בשינוי לשון).

[16]ויש הפסק דרשה אחרת ביניהם.

[17]ראה לעיל הערה 8.

[18]עפ״ז יתוסף ביאור גם בתי׳ השפ״ח כאן (בשם הנח״י).

[19]ראה צפע״נ לרמב׳׳ם הל׳ חו״מ פ״א ה״ו, שזהו טעם המ״ד (פסחים כח, ריש ע״ב. שם כט, א) דחמץ שעבר עליו הפסח אסור רק מדרבנן. ולמ״ד (שם כח, סע״א) שהוא אסור מה״ת, הוא מפני ש״ס״ל דהחיוב הוא בהדבר ולא בהזמן", ד״חמץ הוא איסור בעצמיי שאסור לאוכלו בפסח״.

[20]ראה בארוכה אתוון דאורייתא (כלל יו״ד) ובית האוצר (אות א כלל קכה) – להר״י ענגל – שקו׳׳ט באיסורים זמניים אם הם איסור חפצא או איסור גברא. ונת׳ בארוכה בההתועדות.

[21]ע״ד חמץ שעבר עליו הפסח להדיעה שאסור מה״ת (ראה הערה 19).ולהעיר מלשון אדה׳׳ז בשולחנו (הל' פסח סתמ״ז סמ״ה) ״ועכשיו הוא כחתיכת נבילה״ – דלכאורה: כוונת אדה״ז שם היא לבאר איך שלא חל שינוי בשם חמץ כשמגיע זמן איסורו, כי גם קודם הפסח ״הי' שמו חמץ״. וא״כ, תיבות הנ״ל (״שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה״ – ולא ״ועכשיו נאסר״ וכיו״ב) הן הדגשה להיפך? ומשמע מזה, שס״ל שחמץ בתוך הפסח הוא איסור חפצא (אף שחמץ שעבר עליו הפסח אסור רק מדרבנן – שם ר״ס תמח). וצ״ע.

[22]ראה תניא ספ״ו ואילך (מע״ח שמ״ט).

[23]שם (מע״ח שם פ״ו) שם רפל״ז. וראה הנסמן בהערה 30.

[24]ראה ערלה פ״א מ״ז. תו״כ כאן.

[25]להעיר מריש ערלה: רי"א אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור.

[26]ספ״ו.

[27]קיצורים והערות לתניא ע׳ קטו.

[28]לבד כשהאדם עושהו אשרה וכיו״ב. ועצ״ע בנוגע לכלאי הכרם. ולהעיר מרמב״ם הל׳ מאכא״ס (פ״י ה״ו) ״בין שעלו מאליהן.. אסורין״.

[29]ראה בארוכה מאמרי חגה״ש תרס״ה וה׳ש״ת.

[30]ראה לקו״ת פרשתנו ד"ה וכי תבואו פ״ב. אוה״ת עה״פ. וש״נ.

[31]אף ש״גופם טהור״ (כמו האילן). ויתירה מזו – האילן עצמו (גם החיות שבו) טהור, כי גופם דהפירות שייך לגופם דהאילן (גם בנוגע להיתר ואיסור), ולא להחיות שמשפיע האילן שאינו אלא בדוגמת מעבר, וי׳׳ל דוגמא לזה – יפה כח הבן מכח האב (שבועות מח, סע״א), שהאפשריות לזה היא מפני דפנימיות הבן לוקח מפנימיות האב (אף שלא נתגלה באב) – ואח״כ נתגלה בבן בכח הבן (ולפעמים אינו מגלה ואינו יפה).

[32]אבל צ״ע אם אפ״ל כן בכל איסורים זמניים, כי דוחק לומר (ובפרט למ״ד דחמץ לאחרי הפסח אסור מה׳׳ת) שיש שינוי בחיות של אותו הדבר (משא״כ בנדו״ד, שפירות ערלה אסורים לעולם).

[33]פרשתנו יט, כד. וראה לקו"ת ואוה״ת שם.

 

פרסום תגובה חדשה

test email