חידון לשוני לפרשת אחרי מתוך הספר "שאל בנך ויגדך" 

1. טז, א: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימתו.

מדרש רבה, פרשה כ, י:

ר׳ לוי אמר שחצים היו הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם מה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהנה איזו אשה הוגנת לנו ר׳ מנחמא בשם ר׳ יהושע בן נחמיה אמר (תהלים עח, סג) בחוריו אכלה אש למה בחוריו אכלה אש משום (שם, שם, שם) ובתולתיו לא הוללו.

מהו סוג המשפט בתהילים, על פי הפשט, מחד גיסא, ולפי המדרש, מאידך גיסא?

2. על הפסוק הנזכר בשאלה הקודמת אומר ראב״ע בד״ה ״אחרי מות״:

…ומלת בקרבתם שם הפעל וה״א לקרבה אל המלאכה (שמות לו, ב) שבה תי״ו כמנהג ה״א הנקבה וטעה ישועה שאמר שהוא שם במשקל חכמתם.

נסח במונחים תחביריים, במה חלוקים ראב״ע וישועה.

3. טז, ב: ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת.

א. האם ההטעמה של אחיך היא מלעילית או מלרעית?

ב. מדוע, אם כן, ממוקם הסגול (״סגולתא״) בסוף המלה?

4. כנ״ל:

א. היש הבדל במשמעות בין בְּעָנָן לבין בֶּעָנָן?

ב. מדוע, אם כן, נקט הכתוב דווקא ניקוד זה?

5. טז, טז: וכפּר על הקּדש מטּמאת בּני ישראל ומפּשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם.

א. איזה מתוך חמשת הדגשים הינו החריג המובהק, ובמה?

ב. איזה מתוך ארבעת הדגשים הנותרים יוצא דופן, ובמה?

6. טז, כא: וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה.

מה פשרו של הדגש במלה עִתִּי?

7. טז, כג: ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם.

מה ההבדל בין הִנִּיחַ לבין הֵנִיחַ?

8. יח, כג: ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תֶּבֶל הוא.

מהו שורשה של המלה תֻּבַל?

9. יח, כח: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קָאָה את הגוי אשר לפניכם.

ראב״ע, ד״ה כאשר קאה:

פועל עבר מגזרת שתו ושכרו וקיו (ירמיהו כה, כז) כי אותיות אהו״י מתחלפים ויש ארץ לשון זכר נעתם ארץ (ישעיהו ט, יח) ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג, ו) או חסר מלת היא כאילו הוא כאשר היא קאה כמו באה עם הצאן (בראשית כט, ו).

א. מה מאלץ את ראב״ע לפרש:

1) קאה = פועל בעבר.

2) שורש קאה = קיה (ולא קוא).

3) "ויש ארץ לשון זכר״

ב. מה חולשת הצעתו בדבר מין המלה ״ארץ״?

ג. במה שונה פירושו השני הפותח במלה או?

ד. היכן ההטעמה במלה באה, המוזכרת בסוף דבריו?

10. יח, כג: …ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא. אביעזרי: …והמדקדק הבחור נתן סימן: ארבעה הם קטני ארץ שש הנה שנא ה'.

למה כוונתו?!

11. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתובים. מצא אותם!

א. כינוי למי שמשמש קרבן וכפרה לפשעי אחרים (שעיר).

ב. שפע, ריבוי (חופן).

ג. מינה את פלוני, נתן לו ייפוי כח (יד).

ד. קרוב משפחה (בשר).

התשובות

1. על פי הפשט, זהו משפט מאוחה באיחוי של תוספת. לפי המדרש, לפנינו משפט מורכב בעל פסוקית סיבה.

2. לדעת ראב״ע, המלה בקרבתם אינה אלא שם הפועל (של בניין קל), בעוד שישועה סבור, שהמלה קָרְבָה (בקמץ קטן) היא שם עצם (על דרך חָכְמָה).

3. א. מובן, שהטעמת אָחִיךָ מלעילית.

ב. הסגול (״סגולתא״) ממוקם בסוף המלה, כנראה כדי למנוע צפיפות יתר של נקודות מעל המלה (חולם, ש ימנית ושמאלית) העלולה לבלבל את הקורא.

4. א. בענן = <*בהענן, דהיינו, בעוד ש-בְּעָנָן היא סתמית, הרי בֶּעָנָן = בענן הידוע, המוכר כבר מלפני כן, למשל משמות מ, לד: ויכX הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן.

יצוין, כי בעברית קיימת גם כן אפשרות של שימוש ב-ה״א הידיעה ללא ציון היידוע (= ״יידוע סוגי״) כגון: הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך וכו' – המקרא נוקט ה״א הידיעה על אף היעדר איזכורם לפני כן.

5. א. החריג המובהק בין חמשת הדגשים הוא-הדגש הקל במלה בְּנֵי.

ב. היוצא דופן מבין ארבעת הנותרים הוא הדגש התבניתי במלה וְכִפֶּר, לעומת הדגש המשלים בשאר המלים: מִטֻּמְאֹת <*מן טמאת, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם <*ומן פשעיהם, הַקֹּדֶשׁ <*הלקדש.

6. פשר הדגש במלה עתי – הידמות עה׳׳פ ן: *עִנְתי>עִתִּי. העיצור נ בא לידי ביטוי פעמים רבות בספרות הארמית שבמקרא (דניאל ועזרא) במלים כְּעַן ו-כְּעֶנֶת (כגון: דניאל ג, טו. עזרא ד, י).

7. המשמעות הרווחת של הִנִּיחַ היא שָׂם, וכך גם בפסוקנו.

הֵנִיחַ, לעומת זאת, משמעו הרווח הוא נתן מנוחה: …וה׳ הֵנִיחַ לו מסביב מכל אויביו (שמו״ב ז, א). יחד עם זאת יצוין, כי בשבעה מקומות במקרא – וכולם בספר אחד (יחזקאל) ־ ישנו שימוש בשורש זה במשמעות של הִנִּיחַ ( =שם).

באשר לשורשים של שני הפעלים הללו, לית מאן דפליג, שהֵנִיחַ נגזר מנוח, בעוד שהִנִּיחַ שורשו שנוי במחלוקת: נוח או ננח.

מעניין, אגב אורחא, ש״השולחן ערוך״ (חלק א', סימן כ״ה, ס"ק ז) מכריע לומר ״לְהָנִיחַ תפילין״ (וכידוע יש במסורות שונות הבחנה בין היגוי הקמץ לבין היגוי הפתח), ומסביר בעל ה״משנה ברורה״ למקום, ש״הוא לשון הנחה כמש״כ לְהָנִיחַ ברכה אל ביתך״, ולא בפת״ח שהיא לשון עזיבה כמש״כ אחיכם אחד הניחו אתי (אחרונים).

8. לדעתו של רבי יונה אבן ג׳נאח, שורש המלה תבל הוא בלל… ״אשר ענינו הפסד ושינוי״ (ספר הרקמה קמ״ז, שורה 17).

9. א. 1) ראב״ע נאלץ לפרש, שהפועל קָאָה הוא בעבר, שכן בפסוק כה – שלושה פסוקים לאחור – אומר הכתוב בפירוש …ותקא הארץ את ישביה.

2) הקביעה, שקאה הוא פועל בעבר, ובהנחה שהשורש הוא קוא, נסתרת בעובדה, שהטעמתו מלרעית, מאפיין חד משמעי של זמן הווה, (ראה רש״י לבראשית כט, ו, ד״ה באה עם הצאן).

מחמת הסתירה הזאת נאלץ ראב״ע לפרש, שבשורש אחר קא עסקינן – קיה.

3) אם השורש הוא אכן קיה, הנמנה עם גזרת נל״י, אזי הפועל קאה המשמש כנשוא המשפט הוא בזכר (כמו קנה, בנה, רצה וכיו״ב). על כורחך חייב הנושא (הארץ) להתאים לו במין.

ב. חולשת הצעתו היא חוסר העקביות לכאורה באותו פסוק באשר למין המלה ארץ: ולא תקיא הארץ (נקבה)…כאשר קאה (זכר).

ג. פירושו השני מחזיר את קאה לגזרת ע״ו – שורש קוא, ובזמן הווה.

ד. באה – הטעם מלרע.

10. המדקדק, רבי אליהו בחור, משתעשע בחלקים של שני פסוקים בספר משלי (כדאי לעיין: ל, כד. ו, טז), כדי להבהיר את ההבדל בין שגי המשמעים של המלה תבל: אם ארבעה הם, דהיינו ארבע נקודות, צירה – תֵּבֵל – אזי הכוונה למשמעות ארץ, ואילו אם שש הנה – שש נקודות, סגול – תֶּבֶל – כי אז הכוונה למשמעות של מעשה תועבה, זימה, אשר שנא ה'.

11. א. שעיר לעזאזל. טז, י.

ב. מלוא חופנים. טז, יב.

ג. מילא אחר ידו. טז, לב.

ד. שאר בשר יח, ו.