יום שישי י״ב אייר ה׳תשע״ה

 

 

1. עשרת הדיברות  

10 מצוות שנאמרו לבני ישראל בהר סיני ונחקקו במצות ה׳ למשה על שני לוחות הברית. והם: א) אנכי ה׳ אלקיך, ב) לא יהי׳ לך אלקים אחרים. ג) לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא. ד) זכור את יום השבת לקדשו. ה) כבד את אביך ואת אמך. ו) לא תרצח. ז) לא תנאף. ח) לא תגנוב. ט) לא תענה ברעך עד שקר. י) לא תחמוד.

את עשרת הדיברות שמעו בני ישראל מה׳ יתברך בעצמו, את השתים הראשונות שמעו והבינו בעצמם ואילו את הביאור לשאר שמונה הדיברות שמעו ממשה רבנו. עשרת הדיברות מופיעות פעמיים בתורה בשינויים קלים בפרשת יתרו (שמות כ) ובפרשת ואתחנן (דברים ה).

חכמי ישראל מצאו רמזים בתוך עשרת הדיברות לכל תרי״ג המצוות, וכן אמרו שעשרת הדיברות מכוונות כנגד עשרה המאמרות שבהן נברא העולם,

כי קיום העולם הוא ע״י שמירת עשרת הדיברות.

 

2. לוחות הברית

עשרת הדיברות ניתנו למשה רבנו כשהן כתובות על שני לוחות אבנים, חמש דיברות על כל לוח. את הראשונות שיבר משה כשירד מהר סיני בשבעה עשר בתמוז וראה שבני ישראל חטאו בחטא העגל. אחר כך עלה שנית להר וביום הכיפורים קיבל לוחות שניות.

הלוחות הראשונות היו ״מעשה אלוקים״ ואילו בשניות נצטוה משה:

״פסול לך — משלך״. הכתב היה בשתיהן ״מכתב אלוקים, חרות על הלוחות״, האותיות היו חקוקות מעבר לעבר, ולכן אמרו חז״ל שהאותיות מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדין.

הלוחות השניות וגם שברי הלוחות הראשונות ניתנו בארון הברית שהיה במשכן ובבית המקדש הראשון. לפני חורבן בית המקדש הראשון גנז המלך יאשיהו את הארון והלוחות במטמוניות עמוקות ועקלקלות שהכין המלך שלמה מתחת לבית המקדש (כעין קדש קדשים תת קרקעי).

הלוחות לא היו עגולות בראשיהן (כפי שנהוג לציירן) כי אם מרובעות. כמו כן לא היו מחוברות כי אם שתיים נפרדות.

 

3. תורה שבכתב

תורה נביאים וכתובים. תורה = חמשה חומשי תורה שנמסרו מהקב׳׳ה למשה רבנו על מנת שיכתוב אותם, (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים). נביאים = ספרים שנקבצו בהם הנבואות שנאמרו לעם ישראל ע״י הנביאים, והוצרכו לדורות, וכן דברי ימי הנביאים, (יהושע, שופטים, שמואל, מלכים. ישעיה, ירמיה, יחזקאל, תרי עשר. ״תרי עשר" כולל את = הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה, מלאכי). כתובים = כתבי קדש שניתנו להיכתב לדורות, (תהלים, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דניאל, עזרא־נחמיה, דברי הימים). סך הכל כ׳׳ד ספרי תנ"ך.

 

שיר השירים, רות, איכה, קהלת ואסתר, נקראים ״חמש המגילות״.

 

4. תורה שבעל פה

דינים ופירושים למצוות התורה ופסוקי התנ״ך שמסר הקב״ה למשה רבנו בכדי להעבירם בעל פה מדור לדור. בדורות הראשונים היה אסור להעלותם על הכתב לרבים, עד שזמן־מה לאחר החורבן, בתקופת רבי יהודה הנשיא כשגדל פיזורו של עם ישראל נאלצו לכתבם במשנה, בתלמוד, במדרשים וכו׳ מפני החשש שמא תשתכח חס ושלום אחר כך תורה מישראל.

 

5. מסירת התורה שבעל פה מדור לדור

משה קיבל את התורה שבעל פה מסיני (ביחד עם התורה שבכתב), ומסרה ליהושע בן נון, ויהושע מסרה ל״זקנים״, וזקנים מסרוה ל״נביאים״ שנוסף לנבואתם היו גס חכמי הדור בלימוד התורה, והנביאים מסרוה ל״אנשי כנסת הגדולה״. תקופה זו כללה כ־23 דורות.

(בזיהויים של ה״זקנים״, יש אומרים שהם כלב בן יפונה ופנחס בן אלעזר. ויש שזיהו אותם עם השופטים שהנהיגו את ישראל לאחר יהושע, וברמב״ם משמע שהם פנחס ועלי הכהן).

לאחר מכן הועברה התורה מדור לדור ב־17 דורות של ״תנאים״ ו״אמוראים״. ובסוף תקופה זו נחתמו התלמוד הבבלי בבבל והירושלמי בארץ ישראל.

אחר כך עמדו בבבל, בארץ ישראל ובשאר ארצות ה״סבוראים״ וה״גאונים״ ופירשו את התלמודים והוסיפו גזירות ותקנות שלמדום מן התלמודים ומחכמי הדורות שלפניהם.

לאחר מכן באו ה״פוסקים״ ותימצתו והכריעו את כל ההלכות שנלמדו מכל הספרות הענפה שקדמה להם.

ה״ראשונים״ וה״אחרונים״ שהם חכמי ישראל הרבים שחיו בתקופה של 950 השנים האחרונות, ביארו את הספרות התלמודית וההלכתית שקדמה לתקופתם והמשיכו להעביר וללמד את התורה מדור לדור.

(כל אחת מתקופות אלו תתבאר בעזרת ה' בספר זה במפורט בנספח "זכור ימות עולם״ העוסק בתקופות בחיי עם ישראל).

 

6. י״ג מידות שהתורה נדרשת בהם

רבי ישמעאל סיכם שלושה עשר אופנים ודרכים שפסוקי התורה ניתנים להלמד ולהדרש בהם. י״ג מידות אלו הם היסוד של תורה שבעל פה, שעל ידם למדו דינים חדשים ופירשו את התורה שבכתב. כגון: ״קל וחומר״, ״גזרה שווה״, ״בנין אב״ וכו'.

 

7. הלכה למשה מסיני

הלכות שאין להן רמז בתורה והן ניתנו למשה רבנו בסיני על מנת למסרן מדור לדור. הרמב"ם (בהקדמתו לפירוש המשנה) מונה כ־30 דינים שהם הלכה למשה מסיני וכותב שבדינים אלו לא נמצאו שום מחלוקות בין החכמים. כגון (במצות תפילין) שי״ן של תפילין, קשר של תפילין ורצועות שחורות.

 

8. פרד״ס התורה

כל ענין בתורה, בפרט בתורה שבכתב, ניתן להתפרש ב־4 דרכים כלליות, שהן ארבעת חלקי התורה: פשט, רמז, דרוש, סוד. פשט = פשוטו של מקרא. רמז = דברים הנרמזים בראשי תיבות, גימטריאות, כתיב חסר ויתר ורמזים שונים. דרוש = הלכות ואגדות הנלמדות מהתורה לפי כללים קבועים (כגון י״ג המידות ועוד) שאינם מתישבים תמיד עם הפירוש הפשוט אלא עם עומק העניין. סוד = הקבלה, חכמת הנסתר, העוסקת בנושאים רוחניים והלומדת אותם מן המקראות על ידי גילוי הסודות שבמקרא.

 

9. משנה

הספר בו כתובות הלכות התורה שבעל פה בקיצור ובתמציתיות. המשנה נסדרה על ידי רבי יהודה הנשיא (בשנת ג׳ אלפים תתקמ"ח — 1500 שנה לאחר קבלת התורה בסיני). למשנה יש 6 סדרים (חלקים) והם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות (וסימנם: זמ״ן נק״ט). ומכאן השם ש״ס = ששה סדרים, בששה סדרים אלו ישנם 63 מסכתות.

 

״משנה״ אותיות ״נשמה״. לימוד המשניות מגלה את הנשמה ומעלה את הלומד לדרגה רוחנית גבוהה. חזרת משניות בעל פה מטהרת את האויר. ואמרו חז"ל: ״אין הגלויות מתקבצות אלא בזכות המשניות״.

 

10. תלמוד (או "גמרא")

הוספות, פירושים ודיונים על האמור במשנה. ההוספות על המשנה שמופיעות בתלמוד נקראות ״ברייתות״ (=משניות חיצוניות). הן נכתבו על ידי רבי חייא, רבי אושעיא ואחרים ממה ששמעו מרבי יהודה הנשיא. רוב התלמוד הוא דיונים של האמוראים בפירוש דברי המשניות והברייתות, מקורותיהן וטעמיהן. פעמים רבות התלמוד גם פוסק את הדין בחילוקי הדעות שבין החכמים, ויש בו גם דברי מדרש ואגדה.

 

11. תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי

התלמוד שחובר בבבל וסודר על ידי רבינא ומר בר רב אשי (בשנת ד׳ אלפים ר״ס (1500) נקרא תלמוד בבלי (בו מתבארות המשניות שבהן 524 פרקים — בגימטריא ״תלמוד בבלי״ אע׳יפ שלמעשה אין לנו תלמוד על סדר כל המשניות), ואילו התלמוד שחובר בארץ ישראל וסודר על ידי רבי יוחנן (בשנת ד׳ אלפים קכ״ח (368) — 132 שנה לפני חתימת התלמוד הבבלי) נקרא תלמוד ירושלמי.

 

בדורות האחרונים נקבעו בחוגים רבים שעורים יומיים של ״הדף היומי״, שבהם נלמד דף אחד בתלמוד בכל יום. (ה׳׳דף היומי״ בתלמוד בבלי נוסד לפני למעלה מיובל שנים ע״י רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין. לאחרונה נקבע גם סדר לימוד של ״הדף היומי״ בתלמוד הירושלמי על ידי כ״ק אדמו״ר מגור, רבי שמחה בונים אלתר שליט״א).

 

12. אגדה

החלק בתלמוד שאינו הלכה. הרבה רעיונות מוסריים, פילוסופיים וקבליים ניתנו בה, מהם במסווה של מעשיות ומשלים, אף כאלה הנראים תמוהים לכאורה. גם בפירושה הפשוט מהווה האגדה מקור לאמונה, ליראת שמים ולאהבת ה׳, אהבת התורה ואהבת ישראל. בתלמוד הבבלי מופיעות ההלכה והאגדה זו בצד זו, ואילו התלמוד הירושלמי מוקדש רובו ככולו להלכה, והאגדה שנאמרה ע״י חכמי ארץ ישראל נקבצה בספרי המדרשים שחיברו. חלק האגדה שבתלמוד רוכז בדורות מאוחרים יותר כחטיבה אחת בספר הנקרא ״עין יעקב״. נהוג היה בקהילות ישראל לקיים שיעור ברבים בספר ״עין יעקב״ בזמן שבין תפלת מנחה לתפלת ערבית.

 

13. מדרש

בנוסף לדבריהם שבמשנה ובתלמוד חיברו חז״ל ספרים נוספים שבהם פירשו ודרשו את פסוקי התנ״ך, מהם בדרך ההלכה ומהם בדרך האגדה. מהמפורסמים שבהם: מכילתא, ספרא, ספרי, מדרשי אגדה = מדרש רבה, מדרש תנחומא, ורבים אחרים. בדורות מאוחרים יותר חוברו ספרים המקבצים את המדרשים השונים (כגון ״ילקוט שמעוני״).

 

14. ספר הזוהר

ספר הקבלה העיקרי שחובר על ידי התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי (תלמידו של רבי עקיבא). ספר הזוהר נתגלה ברבים רק לאחר 1000 שנה בזמן הרמב״ן.

 

15. חכמת הקבלה

תורת המיסתורין והסוד שביהדות. היא עוסקת בעיקר בקשר הרוחני שבין הקדוש ברוך הוא, התורה ועם ישראל והשפעתם על העולם כולו, הקבלה כוללת שני תחומים : סדר ההשתלשלות מן הבורא אל הנבראים, והמשמעות הרוחנית של התורה ומצוותיה.

 

לאחר ספר הזוהר, נודעת ההשפעה הגדולה ביותר בתורת הסוד לרבי יצחק לוריא, האר״י הקדוש, שחי בצפת לפני כ־400 שנה, בכתבי תלמידו רבי חיים וויטאל (״עץ חיים״ ועוד) ותלמידים נוספים, נפרשה יריעה רחבה שממנה ניזונו המקובלים, החסידות, קהילות ספרד וכו'. בדורות הראשונים נהוג היה שלא ללמוד בספר הזוהר ובחכמת הקבלה עד גיל 40 שנה וגם אז רק אחרי הכנות נפשיות מיוחדות ואחר שמילא אדם כריסו בש״ס ובפוסקים, אבל האריז״ל קבע, שבדורותינו אלו בתקופה שלפני ביאת המשיח: ״מצוה לגלות זאת החכמה׳׳, ולכן מתפשט לאחרונה יותר ויותר הלימוד בספר הזוהר (ובשאר ספרי פנימיות התורה היונקים מן הזוהר) בין כל שכבות העם.

 

16. מחשבת ישראל (או ״חקירה״)

הפילוסופיה היהודית. גדולי ישראל כגון רבי סעדיה גאון, הרמב״ם, רבי יהודה הלוי ועוד, כתבו ספרים בהם הביעו את השקפת ואמונת היהדות בצורה פילוסופית בכדי למלא את הצורך של הסברת היהדות לאנשים שעסקו במדע ובפילוסופיה — בסיגנונם, ולענות על שאלותיהם.

 

17. יד החזקה

ספר ההלכה של הרמב׳ים, אשר כפי שכתב בהקדמתו, הוא: ״מקבץ לתורה שבעל פה כולה״ ולכן קרא לו בשם ״משנה תורה״. יש בו 14 חלקים, כמנין י״ד.

 

בספר זה נקבצו כל ההלכות שנאמרו או שנלמדו משני התלמודים, מהמדרשים ומכל הספרות ההלכתית האחרת שחיברו חכמי הגמרא והגאונים שלאחר חתימת התלמוד. הרמב״ם פסק בספרו את ההלכה גם במקום בו היתה מחלוקת בדין בין החכמים.

 

ספר היד החזקה חובר כ־700 שנה לאחר חתימת התלמוד הבבלי. (ראה להלן: ״שונה הלכות״).

 

אלפי ספרים של עיונים ופירושים נכתבו על היד החזקה. המפורסמים שבהם (שמודפסים בדרך כלל על גליון היד החזקה) הם: ״מגיד משנה״ ״לחם משנה״ ו״כסף משנה״ (ראשי־תיבות: מל״ך).

 

18. שלחן ערוך

ספר ההלכה שחובר על ידי רבי יוסף קארו בצפת (קרוב ל־ 1100 שנה לאחר חתימת התלמוד הבבלי). בשלחן ערוך יש 4 חלקים: אורח חיים — (סדר היום, תפלות וברכות, שבת ומועדים).

 

יורה דעה — (דיני כשרות, דינים הנוהגים במשפחה, הלכות צדקה, ריבית, ונושאים השייכים לרב).

 

אבן העזר — (דיני קידושין, גיטין, יבום וחליצה). חושן משפט — (המשפט העברי, בעיקר דיני ממונות). בשלחן ערוך ישנם רק דינים הנוהגים בזמן הזה (למעט הלכות בית המקדש, קרבנות, טומאה וטהרה, מלכים וכו'. לעומת זאת מופיעות הלכות אלו ב״יד החזקה״). הסדר בשלחן ערוך (חלקיו וסימניו) מבוסס על ספר ה״טור׳׳ שקדם לו בלמעלה מ־200 שנה. רבי יוסף קארו כתב את הערותיו ופירושיו על ה״יד החזקה״ בספרו ״כסף משנה״, את הערותיו ופירושיו ל״טור׳׳ בספרו ״בית יוסף״, ותימצת את ההלכות ב״שלחן ערוך״).

 

לאחר חיבור ה״שלחן ערוך״ נוספו עליו הגהות מאת הרמ״א (רבי משה איסרליש) שפרס ״מפה״ על ה״שלחן״. אחר כך נכתבו עוד הוספות ופירושים רבים וביניהם: המגן אברהם, הט״ז (טורי זהב), הש״ך (שפתי כהן), הסמ״ע (ספר מאירת עינים), החלקת מחוקק, הבית שמואל, ועוד, כל אלו נדפסו בדרך כלל על גליון השלחן ערוך כחטיבה אחת. (השלמת השלחן ערוך עם נושאי כליו הנ״ל נסתיימה בערך כ־3000 שנה לאחר מתן תורה).

לאחרונה נתקבל בהרבה מקהילות אשכנז ספר ה״משנה ברורה״: פירושו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (בעל ה״חפץ חיים״) על שלחן ערוך אורח חיים.

 

19. שלחן ערוך ״הרב״

נקרא גם בשם ״שלחן ערוך של אדמו״ר הזקן״, חובר לפני כ־200 שנה על ידי אדמו״ר רבי שניאור זלמן מלאדי (מחבר ספר ה״תניא״) מייסד חסידות חב״ד. הספר חובר על פי ציווי רבו ״המגיד ממזריטש״. בספר זה נפסקה ההלכה לאחר בירורה מכל ספרי התלמוד ההלכה והפרשנות שחוברו עד לאותה תקופה. המיוחד שבספר זה הוא הבהרת טעמה של כל הלכה והלכה. במשך הדורות ואף בדורנו חוברו עשרות ספרים המבארים את דבריו של ״הרב״ בשלחן הערוך שלו ואת מקורותיו.

 

20. קיצור שלחן ערוך

ספר הלכה המכיל בקצרה את תמצית דיני השלחן ערוך. חובר על ידי הרב שלמה גאנצפריד, שנפטר לפני כ־100 שנה בהונגריה.

ספר זה נתקבל בכל תפוצות ישראל.

 

21. בן איש חי

ספר הלכות ודרשות, מסודר לפי פרשיות השבוע, מקובל בקהילות ספרד, נכתב לפני כ־100 שנה ע״י רבי יוסף חיים מבגדד.

 

22. שו״ת

ספרות השאלות והתשובות. גדולי ישראל שבכל הדורות השיבו בכתב על השאלות ההלכתיות שהריצו אליהם בני דורם. חכמים אלו או תלמידיהם סידרו את השאלות והתשובות לפי סדר עניני (בדרך כלל לפי סדר השלחן ערוך) והדפיסו את השו״ת לתועלת הדורות הבאים.

 

בזמננו הוקם באוניברסיטת בר־אילן מוסד בשם ״פרוייקט השו״ת״, אשר ביוזמתו הוכנס מילולית למחשב כל הטקסט של התלמוד הבבלי והירושלמי, המדרשים ומאות ספרי שו״ת, כל אדם שנזקק לחומר הלכתי על נושא מסוים יכול לבקש לדלות עבורו מהמחשב לפי מילות מפתח, עשרות או מאות תשובות שנכתבו בנושא זה ע״י גדולי ישראל בתקופה של מאות רבות של שנים.

 

23. שונה הלכות

״כל השונה (לומד) הלכות (משניות ופסקי הלכות) בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא״. לכן חילקו גדולי ישראל את המשניות ואת השלחן ערוך באופן שילמדו בהם ״משנה יומית״ ו׳׳הלכה יומית״ בכל יום ויום.

 

לאחרונה הולכת ומתפשטת ברחבי תבל התקנה של כ״ק אדמו״ר שליט״א מליובאוויטש ללמוד בכל יום 3 פרקים בספר יד החזקה להרמב״ם (או המצוות המקבילות בספר המצוות) ובכך לסיים את הספר בן 1000 הפרקים בכל שנה ושנה (ויש הלומדים פרק אחד ליום ומסיימים פעם ב־3 שנים). לימוד משותף זה מאחד את עם ישראל בלימוד כל התורה כולה, שכן, ספר הרמב״ם הוא הספר היחיד ה״מקבץ לכל תורה שבעל פה כולה״ (כלשון הרמב״ם עצמו בהקדמתו לספרו).

 

24. לימוד התורה

״והגית בו יומם ולילה״. כל יהודי, בין עני בין עשיר, בין זקן בין צעיר, מחויב לנצל כל רגע פנוי ביום ובלילה ללימוד התורה על כל חלקיה.

במצות תלמוד תורה ישנם שני חלקים: 1) לימוד תורה לשם ידיעת כל התורה כולה (גם מה שלא שייך למעשה) בפשט, רמז, דרוש וסוד. 2) לימוד תורה בכדי לדעת כיצד לקיים את המצוות.

 

גם הנשים חייבות ללמוד את הדינים של המצוות השייכות להן, וכמו כן, יש להן חלק בלימוד התורה של בעליהן ובניהן, על ידי העזר שהן מגישות להן שיוכלו ללמוד תורה במנוחה.

 

מצות תלמוד תורה כוללת גם חיוב ללמדה לאחרים, ״ושננתם לבניך — אלו התלמידים״, שכן ללא חיוב זה לא יובטח המשך לימוד התורה והעברתה מדור לדור.

 

חובה על האדם לחזור על לימודו שוב ושוב בכדי שלא ישכח את מה שלמד כבר. ואמרו חזי׳ל: ״כל הקורא ושונה, הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו״.

 

25. ירחי כלה

בשני חודשים בשנה, אלול ואדר, היו נוהגים גם בעלי עסקים הטרודים כל השנה בפרנסתם, להתפנות ללימוד תורה בישיבות, בתקופת התלמוד ובתקופת הגאונים בבבל שהכל היו באים ללמוד תורה. (מכאן השם ״ירחי כלה״, שפירושו החדשים שבהם שמח היהודי — החתן, עם התורה — הכלה).

 

26. מחלוקת

חכמי המשנה והגמרא, וכן חכמי הדורות שאחריהם, נחלקו בדינים רבים. זה מחייב וזה פוטר, זה מכשיר וזה מטריף, זה מטמא וזה מטהר, וכל אחד מביא ראיה לצדקת דבריו. הפוסקים בכל הדורות קבעו כללים ברורים כיצד לפסוק הלכה למעשה במקום שיש מחלוקת. לדוגמא: יחיד ורבים — הלכה כרבים. בית שמאי ובית הלל — הלכה כבית הלל. אבל גם אחרי שנפסקה ההלכה יש להתייחס לדעה האחרת כתורה מן השמים, כלומר, זהו דבר תורה, אף על פי שאינו נוהג למעשה, וכמו שאמרו חז״ל: ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״.

 

27. סנהדרין

בבית המקדש בירושלים, בי׳לשכת הגזית״, ישבו בית דין של שבעים ואחד דיינים שהיו מחכמי ישראל הגדולים, והם פסקו לעם ישראל את ההלכה בענינים החשובים ביותר. בית דין זה נקרא ״סנהדרין גדולה״. כמו כן היו בכל עיר בארץ ישראל, וגם בירושלים בבית המקדש, ״סנהדרין קטנה״ המוסמכת לדיני נפשות ובה 23 דיינים. וכן היו בתי־דין שכללו 3 דיינים בלבד שדנו בדיני ממונות.

 

כשהיה בית הדין הגדול של הסנהדרין קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל, היה שואל מבית הדין שבעירו, אם לא ידעו הולך לבית דין גבוה יותר, ואם לא מצא בית דין שיתן לו תשובה, הולך ללשכת הגזית לבית דין הגדול והם פוסקים את דינו, אבל משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל.

 

לפני ביאת המשיח תחזור הסנהדרין לטבריה ומשם תעבור לבית המקדש, וכמו שהבטיח הנביא ישעיהו: ״ואשיבה שופטיך כראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה״.

 

28. סמיכת חכמים

כשם שמשה רבנו, כשרצה להעמיד למנהיג ושופט את תלמידו יהושע בן נון ואת שבעים הזקנים, היה צריך לסמוך את ידיו על יהושע ולמנות בפיו את הזקנים, כך בהשתלשלות קבלת התורה מדור לדור, היו החכמים שבארץ ישראל בכל דור, סומכים את חכמי ארץ ישראל שאחריהם, על ידי שקראו להם בשם ״רבי״ ונתנו להם רשות לשפוט את העם עפ״י חוקי התורה.

 

טובי החכמים הסמוכים היו חברים בסנהדרין ולאורם הלך עם ישראל בכל שאלה הלכתית שעמדה על הפרק.

 

בגלל הגזירות שגזרו שונאי ישראל נגד הסמיכה, ובשל דלדול החכמים ופיזורם במקומות שונים, נפסקה הסמיכה בישראל. אך בכל זאת נהוג גם עתה, שאין לרב לפסוק הלכות בלי שיקבל ״היתר הוראה לרבנות״ (מרבנים שיש להם היתר הוראה מקודמיהם) היתר הוראה זה נקרא ׳׳סמיכה״ בדורות אלו.

 

29. זקן ממרא

חכם מחכמי ישראל שהגיע להוראה וחלק בדין מן הדינים על הוראת בית הדין הגדול של הסנהדרין, והורה לעשות שלא כהוראתם או שעשה בעצמו על פי הוראתו, גזרה עליו התורה מיתה. (וזאת רק כשמדובר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בדיני תפילין). כי אע"פ שגם הוא חכם אבל התורה חייבה גם אותו לקבל את פסיקתו הסופית של בית דין הגדול.

 

30. רב ודיין

יהודי ירא שמיס שיש לו רקע תלמודי רחב וידיעות טובות בהלכה פסוקה, עם נסיון בפסיקתה למעשה, אשר נבחן ע״י רבנים גדולי תורה וקיבל מהם ״היתר הוראה״, רשאי לפסוק הלכה.

 

ההסמכה ״יורה יורה״ (רב) היא על חלקי השלחן ערוך ״אורח חיים״ ו״יורה דעה״. ואילו ההסמכה ״ידין ידין״ (דיין) היא על החלקים ״אבן העזר״ ו״חושן משפט״.

 

נהוג בדורנו שההסמכה לדיינות ניתנת רק למי שיש לו כבר הסמכה לרבנות. (לרב המכהן בתפקידו בפועל יש גם כינויים אחרים כגון: מורה הוראה, מורה צדק (מו״ץ), לרב העיר: מרא דאתרא).

 

31. ספר תורה

חמשה חומשי תורה שנכתבו על ידי סופר בדיו על הקלף, בכתב ״אשורי״, על פי הדינים של כתיבת ספר תורה. יריעות הקלף של ספר התורה נגללות מסביב לעמודי עץ המכונים ״עץ חיים", כורכים אותם בחגורה ומכסים אותם בפרוכת הנקראת ״מעיל״, או בקופסת עץ או מתכת יפה, ויש הנותנים בראש הספר ״כתר״ העשוי מכסף או מזהב. את ספרי התורה שומרים בארון הנקרא ״ארון הקודש״.

 

יש דינים רבים העוסקים בכבוד שיש לתת לספר התורה, ונוהגים כנשק את ספר התורה בשעה שמוציאים אותו מארון הקודש ובחזרתו.

 

32. סופר סת״ם

אדם הכותב ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות אסתר, בדיו על הקלף. עליו להיות גבר יהודי בוגר, ירא שמים, לדעת את ההלכות השייכות למקצועו וכן להיות אומן במלאכתו.

 

33. פרשה פתוחה

פרשה, שהשורה בספר התורה שבה מסתיימת הפרשה, נשארת ריקה עד סופה והפרשה שלאחריה מתחילה בשורה חדשה. (בחומשים הנדפסים מסומנת פרשה פתוחה באות פ).

 

34. פרשה סתומה

פרשה שאין רווח בינה לבין הפרשה לאחריה, ובאותה השורה שבה היא מסתיימת מתחילה הפרשה שלאחריה, בהפסק בן 9 אותיות. (בחומשים מסומנת פרשה סתומה באות ס).

 

35. קרי וכתיב

בתנ׳יך ישנם מילים הכתובות בצורה מסוימת והנקראות (מהלכה למשה מסיני) בצורה אחרת. התלמוד מפרט חלק ממקומות אלו שיש בהם קרי וכתיב. ובתורת הסוד מבואר שבמקום שיש קרי וכתיב, הרי הצורה שבה המילה כתובה היא נעלית יותר מהצורה שבה יש לקוראה.

 

36. לשון הקודש

השפה העברית המקורית שבה נכתבו התורה הנביאים והכתובים. בלשון הקודש יש כ״ב אותיות ועוד חמש אותיות סופיות (מנצפי׳ך).

השם שבו נקרא כל נברא בלשון הקודש מורה על שרשו הרוחני גם צורת האותיות יש בה רמזים רבים והיא קשורה לשורשה הרוחני של כל אות ואות.

 

37. גימטריא

הערך המספרי של האותיות. א— 1, ב— 2, י— 10, כ— 20, ק— 100 וכו'. חז״ל נתנו לפעמים פירוש למלה בתנ׳יך על פי ערך אותיותיה, כגון על הפסוק: ״וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלוש מאות״ דרשו חז״ל שלא היה זה אלא אליעזר עבד אברהם כי אליעזר בגימטריא 318. (ברור שהגימטריא כשלעצמה אינה יכולה להיות מקור לפירוש או להלכה, אולם היא מהווה סמך וביסוס לרעיון הידוע ממקור אחר, או שנתקבל במסורת).

 

38. ראשי תיבות

ישנה חשיבות מיוחדת לאות הראשונה שבה מתחילה כל מילה בלשון הקודש, ולכן למדו חז״ל לפעמים גם רמז בפסוקים על פי ראשי התיבות של המילים שבהם, או שמצאו במילה מסוימת בפסוק שאותיותיה הם ראשי תיבות למשפט מסוים המרומז בה.

 

39. שירת הים

השירה ששרו משה ובני ישראל לאחר שה׳ קרע להם את ים סוף בצאתם ממצרים: ״אז ישיר משה ובני ישראל…״ (שמות טו). שירה זו נאמרת גם בכל יום בתפלת השחר.

 

40. שירת האזינו

השירה של משה רבנו לפני פטירתו, בפרשת האזינו: ״האזינו השמים ואדברה…״ (דברים לב). גדולי ישראל כתבו שבלימוד בעל פה של פרשת האזינו יש סגולה לפרנסה.

 

41. שירת דבורה

השירה ששרו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם לאחר שניצחו במלחמת סיסרא: ״ותשר דבורה… בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳…״ (שופטים ה). נאמרת כהפטרת פרשת בשלח.

 

42. שירת חנה

שירתה של חנה אם שמואל הנביא כשזכתה ללדת את בנה הקטן שמואל ולהביאו למשכן ה׳: ״ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בהי רמה קרני בהי…״ (שמואל א׳ ב). נאמרת כהפטרה ביום הראשון של ראש השנה.