1. תרי"ג מצוות

תורה ציוה לנו משה, "תורה" בגימטריא תרי"א (611), ושתי מצוות נוספות אנכי ולא יהי' לך שמענו מהקב"ה בעצמו, הרי לנו תרי"ג (613) מצוות שנצטוו ישראל כהר סיני.

מצוות אלו מתחלקות לסוגים שונים. יש מהם מצוות עשה ויש מצוות לא תעשה. יש שחייבים בהם כל עם ישראל ויש שחייבים בהם רק חלק מסוים מהעם, כגון כהנים או לויים בלבד, או הסנהדרין, או המלך. יש הנוהגות בכל מקום, ויש הנוהגות במקום מסוים בלבד, כגון בארץ ישראל או בבית המקדש. יש מהן שמחוייבים בהן תמיד בכל זמן, ויש שנקבע להם זמן קבוע,

כגון שבת, או מועדים, או שמיטה והקהל. ויש שנצטרפה בהם הגבלת האדם עם המקום והזמן גם יחד, שחייב בהם רק אדם מסוים במקום מסוים או גם בזמן מסוים. ויש שחייבים בהם כל ישראל בכל מקום ובכל זמן.

2. מנין המצוות

מצאנו שיטות שונות בקרב גדולי ישראל במנין המצוות, השיטות העיקריות: הבה"ג (בעל הלכות גדולות), הרס"ג (רבי סעדיה גאון), הרמב"ם (והשגות הרמב"ן עליו), ספר החינוך (שקרוב בשיטתו לרמב"ם), ועוד. אין מחלוקת ביניהם בעובדה שמספר המצוות הוא תרי"ג אלא שנחלקו אילו מצוות נכללו במנין זה.

3. מצוות "עשה"

רמ"ח (248) מצוות שהתורה מצוה אותנו לעשות מעשה מסוים, כגון: להניח תפילין, לישב בסוכה, לאכול מצה, ללמוד תורה וכדומה. רמ"ח מצוות עשה מכוונות כנגד רמ"ח האיברים שבאדם, כלומר, כל אבר ואבר אומר לו: "עשה בי מצוה!".

4. מצוות "לא תעשה"

שס"ה (365) מצוות שהתורה מצוה אותנו שלא לעשות דברים אסורים, כגון: שלא לאכול חזיר, שלא לרצוח, שלא לגנוב וכדומה. (יש מצוות שבאו גם כמצות עשה וגם כמצות לא תעשה, כגון: שמירת שבת: "זכור את יום השבת לקדשו" – מצות עשה, "לא תעשה כל מלאכה" – מצות לא תעשה). שס"ה מצוות לא תעשה מכוונות כנגד שס"ה גידים שבגוף האדם, וכן כנגד ימי שנת־החמה, כלומר, כל יום ויום אומר לו לאדם: "אל תעשה בי עבירה".

5. "מצות עשה שהזמן גרמא"

מצוה שקיומה קשור לזמן מסוים, כגון: הנחת תפילין – בימות החול דוקא ולא בשבת ויום טוב. ישיבת סוכה בחג הסוכות דוקא וכדומה. מרוב המצוות הללו הנשים פטורות (חוץ מכמה מהן שיש לימוד מיוחד מהתורה לחייב גם את הנשים, כגון מצוות השבת והפסח, שכל החייב באיסוריהן חייב במצוותיהן, וכן במצוות עשה דרבנן שהזמן גרמן שיש מהן שגם הנשים חייבות, כגון חנוכה ופורים שאף הן היו שותפות פעילות באותו הנס). עם זאת מקפידות הנשים לשמוע שופר ולקיים עוד חלק מהמצוות שהזמן גרמן. ומהן שאף מברכות על מצוות אלו.

6. שבע מציות דרבנן

בנוסף לתרי"ג מצוות שנאמרו בתורה, יש עוד 7 מצוות שתקנו חכמים, והם: 1) נטילת ידים, 2) עירובין, 3) ברכות, 4) נר שבת, 5) מגילה, 6) חנוכה, 7) הלל. (וסימנן: נ"ע בשמח"ה).

תרי'יג מצוות התורה יחד עם ז' מצוות דרבנן הן בגימטריא כתי'ר (620).

7. שבע מצוות בני נח

7 מצוות שחייבים בהן גם אומות העולם והן: 1) שלא לעבוד עבודה זרה, 2) שלא לקלל את ה', 3) שלא לרצוח, 4) איסור עריות (כגון: אשת איש, אם, אחות), 5) שלא לגזול, 6) שלא לאכול אבר מן החי, 7) לדון דינים (לחוקק חוקים ולהעמיד מערכת משפטית שתדאג לקיום 6 המצוות הנ"ל).

אומות העולם חייבים לקיים מצוות אלו לא משום שהם מבינים מעצמם שאסור לרצוח ולגזול, אלא מפני שכך ציווה להם הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו. בני ישראל חייבים לדאוג לכך שאומות העולם יקיימו מצוות אלו.

8. שש מצוות תמידיות

ספר החינוך מונה שש מצוות (מתוך תרי"ג המצוות) שחיובן תמידי ולא יפסק מעל האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו. ואלו הן: 1) להאמין בה', 2) שלא להאמין לזולתו, 3) ליחדו (הידיעה שה' אחד), 4) לאהבה אותו, 5) ליראה אותו, 6) שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. (וסימנן: "שש ערי מקלט תהיינה לכס").

9. מצוות התלויות בארץ

מצוות הקשורות לעבודת האדמה וגידוליה, והנוהגות רק בארץ ישראל. כגון תרומות ומעשרות, שמיטה וביכורים.

10. חוקים, עדות ומשפטים

ישנם שלשה סוגים של מצוות:

ה"חוקים" הם המצוות שאין להם הסבר וטעם בשכל האדם כגון: מצות "פרה אדומה". או איסור לבישת "שעטנז" ועוד, שלולא ציווי התורה לא היה השכל מחייב כלל קיום דברים אלו. וקיומם הוא רק מאחר ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי".

ה"עדות" מצוות המהוות סמלים לאירועים ולעניינים מסויימים. יש להן מקום בשכל האדם, אבל עם זאת לולא ציווי התורה לא היה השכל מחייב לקיימן, כגון שמירת שבת, ומועדים, תפילין, ציצית וכדומה.

ה"משפטים" הן המצוות ששכל האדם מצד עצמו מחייב לקיימן, כגון: לא תרצח, לא תגנוב, כיבוד אב ואם וכו'. וכמאמר חז"ל: "אלמלא לא ניתנה תורה (חס ושלום) היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה".

11. בין אדם למקום

מצוות שמקיים האדם כלפי הקדוש ברוך הוא, כגון: תפלה, שבת, לימוד תורה וכדומה.

12. בין אדם לחברו

מצוות שמקיים האדם כלפי האנשים הסובבים אותו, כגון: כיבוד אב ואם, השבת אבדה, לא תגזול, לא תרצח וכדומה.

13. פיקוח נפש

סכנת מוות של יהודי או ספק סכנה כזאת. כל המצוות שבתורה נדחות במקום של פיקוח נפש, וכמו שכתוב: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ודרשו חז"ל: "וחי בהם – ולא שימות בהם". ואמרו חז"ל: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". חוץ משלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהן אמרו חז"ל "יהרג – ואל יעבור".

14. יהרג ואל יעבור

בשלש עבירות אלו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם יאמרו לאדם: "עבור על אחת מהן או שיהרגו אותך", חייב הוא להיהרג ולא יעבור על העבירות הללו. כמו כן בשעה שיש גזירה לבטל את הדת או את אחת המצוות, חייב האדם למסור את נפשו גם עבור שאר העבירות. וכל מי שנאמר בו "ייהרג ואל יעבור" ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם, כדניאל חנניה מישאל ועזריה, וכרבי עקיבא וחבריו. ואם עבר ולא נהרג הרי זה חילל את השם.

15. שוגג

עבירה הנעשית מחוסר ידיעה של הדין או של המציאות. למשל, אדם הכותב בשבת מבלי לדעת שהיום שבת או מבלי לדעת שהכתיבה אסורה בשבת.

16. מזיד

עבירה הנעשית בכוונה תחילה. יש שני סוגי מזיד: א. לתיאבון = משום הנאה או תועלת. ב. להכעיס = להפגין כפירה וכדומה.

17. פרהסיא

נוכחות של רבים, עשרה מישראל. עבירה הנעשית בפרהסיא (=בגלוי לעיני כל), חמורה מאד בגלל "חילול השם" שבדבר.

18. התראה

בזמן שדנו דיני נפשות, אין אדם נשפט למיתה או מלקות אלא אם כן התרו בו שני עדים לפני שעבר את העבירה והודיעו לו שהדבר אסור, ושיש בזה עונש מיתה או מלקות, והוא קיבל עליו את ההתראה באמרו "על מנת כן אני עושה", ועבר את העבירה.

19. מלקות

כל העובר על מצות לא תעשה, גם אם חייבין עליה כרת או מיתה בידי שמים, אבל שאין בה מיתת בית דין, מחוייב מלקות. בית הדין אומדים באמצעות רופא, את כוח החוטא כמה יכול הוא לקבל שלא ימות, אבל אפילו הבריא ביותר אינו לוקה יותר מ־39 (ל"ט) מלקות.

מתוך שס"ה מצוות לא תעשה מונה הרמב"ם ר"ז מצוות שלוקים עליהן.

וסימנך: ילק"ו זדי"ם – בגימטריא 207. על שאר הלאוים אין לוקים כי יש בהם מיתת בית דין או שהם שייכים ל־5 סוגים של לאוים שאין לוקים עליהם (כגון "לאו שאין בו מעשה", "לאו שבכללות" ועוד). בימינו אין דין מלקות מאחר שאין לנו "בית דין סמוכין". (עיין "סמיכת חכמים").

20. ארבע מיתות בית דין

בזמן שהיה קיים בישראל מוסד ה"סנהדרין" שדנו דיני נפשות, היה על בית הדין להמית את החוטאים הקשים ביותר ב־4 סוגי מיתות: סקילה, שריפה, הרג וחנק. בכל עבירה שיש בה מיתה קבעה התורה באיזו מיתה יומת החוטא בבית דין.

הרמב"ם מונה 36 עבירות שיש עליהם מיתות בית דין. (סקילה – 18, שריפה – 10, הרג – 2, חנק – 6).

התורה ציוותה על הדיינים לחפש דרכים בהלכה שעל פיהן ניתן להציל את החוטא ולא להרגו. חז"ל קבעו שבית דין שביצעו גזר דין מוות לחוטא פעם אחת במשך 70 שנה נקראו "סנהדרין קטלנית". אבל עיקר אחריותם היא – לדאוג לחינוך והדרכה שימנעו מעשים כאלה מלכתחילה.

21. מיתה בידי שמים

יש עבירות שהעונש עליהם הוא מיתה, אבל אין בי"ד ממיתים את החוטא, כי אם מיתתו בידי שמים. כגון: נביא שכבש נבואתו והעובר על דברי נביא.

22. כרת

סוג חמור של מיתה בידי שמים, אשר בה נענש האדם במיתה טרם זמנו מהעולם הזה, ומת בלא בנים, ונפשו נכרתת גם מן העולם הבא ואובדת.

עונש זה בא על עבירות חמורות במיוחד, כגון האוכל ביום הכיפורים.

23. מכת מרדות

יש מצוות וגזירות מדברי חכמים שהעובר עליהן לוקה מלקות שתקנו חכמים, והם הנקראים "מכת מרדות". סכום המלקות נקבע לפי שיקול בית הדין. עונש זה קיים גם בבית דין רגיל, ולא רק בסנהדרין.

24. נידוי

הרחקה מן הקהל. על עשרים וארבעה דברים מנדים את האדם: המבזה תלמיד חכם, ומי ששלחו לו בית־דין לבא ולא בא, והמזכיר שם שמים לבטלה, והמזלזל בדבר אחד מדברי חכמים וכל שכן בדברי תורה, ועוד.

וכיצד הוא הנידוי, שבית הדין אומרים: "פלוני יהא בשמתא", וחמור ממנו – "פלוני יהיה בחרם". בדרך כלל, תוקף הנידוי לשלושים יום. וכשאדם נכנס לנידוי אין כוללים אותו בכל דבר שזקוקים למנין, ולא יושבים בד' אמותיו, ואסור לו להסתפר ולכבס בגדיו, וכשמתירין לו הנידוי אומרים לו: "שרוי לך, ומחול לך".

25. מנהג

בנוסף למצוות מן התורה ומצוות דרבנן, ישנם גם דינים שנתקבלו מסיבות שונות כמנהג של מקום מסוים או קהילה מסוימת. אם נתפשט המנהג ונקבע באותו מקום וקהילה יש לו תוקף של דין וחייבים לשמור אותו, וכמאמר: "מנהג ישראל – תורה הוא". (לעומת זאת, יש מנהגים שנקבעו ע"י ההמון שלא כדין, ואינם מנהג טוב, ועד ש"מנהג" הוא גם אותיות "גהנם". מנהג טוב הוא רק כזה שמתאים לדברי חז"ל ולכללי השלחן ערוך).

26. תשובה

הקב"ה, ברוב רחמיו, נתן אפשרות לכל יהודי שעבר עבירה להתחרט על מעשיו ולקבל על עצמו שלא יחזור שוב להמרות את ציווי ה' בתורתו, ואז רצוי הוא וחביב לפני הקב"ה כמו שהיה קודם החטא. ואמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם". (עיין: "עשרת ימי תשובה").

27. הידור מצוה

נאמר בתורה "זה א־לי ואנווהו", ואמרו חז"ל: "התנאה לפניו במצוות", כגון: סוכה נאה, תפילין נאים, וכך כל מצוה צריך לקיימה ביופי ובהידור, אע"פ שקיומה בהידור מייקר את מחירה. במיוחד רואים את עניו ה"הידור מצוה" במצות אתרוג, כשרבים מבני ישראל מהדרים לקנות אתרוג יפה ומהודר, שהרי כך נקרא האתרוג בתורה: "פרי עץ הדר".

28. לפנים משורת הדין

התנהגות במידת חסד ורחמים, גם במקום שאין הדין מחייב זאת. ישנם מצבים בהם התנהגות כזאת מחוייבת גם לפי הדין ואף נכפית בידי בית־דין.