ארץ ישראל – מצוות התלויות בארץ

הקראת כתבה
יום ראשון י״ד אייר ה׳תשע״ה
ארץ ישראל – ארץ זבת חלב ודבש השייכת לעם ישראל ויש לנו מצוות רבות התלויות בה או בעבודת האדמה ותוצרתה.
מאת הרב שלום דב וולפא
עץ האגם

 

 

1. ערלה

פירות עץ מאכל שגדלו בשלש שנים הראשונות לנטיעתו, אסורים באכילה ובהנאה לעולם.

איסור זה נוהג גם בזמן הזה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, אבל ׳׳ספק ערלה״ מותר בחו״ל ואסור בארץ ישראל. לאחרונה, פותחו זנים רבים הנותנים פירות לפני שלש שנים ויש להיזהר בזה (ההלכה מבארת בפרטיות כיצד למנות את שלש השנים). הרבנות הראשית מוציאה מדי שנה רשימת הפירות והמשקים הנמצאים בפיקוח. זה מועיל כאשר זהות המגדל בטוחה. אם לאו, ישנן דעות שכל עוד רוב היבול מזן זה אינו ערלה, ניתן להקל. ויש מחמירים מאחוזים מסוימים ומעלה.

 

2. נטע רבעי

פירות השנה הרביעית של עץ מאכל אסורים להאכל שלא בטהרה או מחוץ לירושלים, אלא אם כן פדו אותם וחיללו את קדושתם על מטבע כסף, כדין מעשר שני.

איסור זה נוהג בענבים — בארץ ישראל ובחו”ל, ובשאר אילנות — רק בארץ ישראל. האיסור נוהג גם בזמן הזה.

 

3. חדש

התבואה החדשה, כגון חיטה ושעורה, אסור לאכלה לפני הקרבת קרבן העומר בט״ז בניסן, ומאז תקופת החורבן — לפני שעבר התאריך הנ״ל של הקרבת העומר. האיסור הוא רק על דגן שהשריש בתקופה שמט׳יז בניסן הקודם עד טי׳ז בניסן זה.

 

איסור זה נוהג גם בזמן הזה, ונחלקו הפוסקים אם הוא נוהג רק בארץ ישראל או גם בחו”ל.

 

כיום, בארץ ישראל, התבואה שהשרישה לפני ט״ז בניסן אינה מוכנה עדיין לקצירה לפני טי׳ז בניסן, ולכן אין האיסור מעשי בתבואת הארץ, אך בארצות הקרות יש והתבואה מוכנה לקצירה כבר בסתיו, ולכן לדעת הפוסקים האוסרים חדש בחו״ל, קיימת הבעיה במיני מאפה בחו”ל ולפעמים גם במיני דגן המיובאים מחו״ל לארץ.

 

4. לקט

שיבולים שנשרו מן היד בשעת קצירת התבואה, אין לאספם, ויש להשאירם עבור העניים שילקטו אותם.

 

5. שכחה

מי ששכח שיבולים בשדה (שיבולים יחידות — בשעת הקצירה, או אלומה שלימה — בשעת אסיפת העומרים) אסור לו לחזור ולקחתן, ועליו להשאירן במקומן עבור העניים. דין זה נוהג גם באילנות ובכרם.

 

6. פאה

הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה, אלא יניח מעט תבואה בקצה השדה עבור העניים. הפאה נוהגת גם באילנות ובכרם.

 

לקט שכחה ופאה נוהגים מן התורה בארץ ישראל וגם בזמן הזה, ומדרבנן גם בחו”ל. אך למעשה — כיון שהעניים אינם מצויים בשדות, אין דינים אלו נוהגים בימינו. (ויש מגדולי ישראל שקראו לחפש דרכים להחזיר עטרה ליושנה).

 

7. פרט ועוללות

פרט = ענב אחד או שנים הנושרים מן האשכול בשעת הבציר. עוללות = אשכולות קטנים שענביהם מפוזרים. את הפרט והעוללות יש להשאיר בכרם על הגפנים עבור העניים.

 

8. ביכורים

כשמתחילים הפירות משבעת המינים להבשיל, יש לקחת את הפרי הראשון שביכר (הבשיל), לעשות עליו סימן, ואחר כך לקחתו לבית המקדש. בבית המקדש היה סדר מיוחד של הקרבת הביכורים, הנפתם על המזבח והקריאה עליהם, ואחר כך אכלו אותם הכהנים בקדושה ובטהרה. הביכורים נוהגים בפירות ארץ ישראל רק בזמן שבית המקדש היה קיים.

 

9. תרומה (תרומה גדולה)

מכל גידולי קרקע שגדלו בידי יהודי בארץ ישראל והם מאכל אדם, או מהמוצרים המיוצרים מהם, יש להפריש חלק לכהן. מן התורה אין שיעור לכמות ההפרשה, ויוצאים ידי חובה בהפרשה כל שהיא, אולם חכמים קבעו שהנתינה הבינונית היא אחד מחמישים = 2%.

 

בימינו, כיון שאסור לכהנים לאכול תרומה, משום שאין הם טהורים וגם התרומה אינה טהורה, לכן אין חיוב ״נתינה״ בתרומה אלא רק חיוב ״הפרשה״, וזאת בשיעור המינימלי — ״משהו״.לאחר ההפרשה עוטפים את התרומה ומשליכים אותה לאשפה.

 

10. מעשר (מעשר ראשון)

לאחר הפרשת התרומה, מפרישים עשירית ממה שנשאר ונותנים זאת ללוי.

 

בימינו, אין לנו ״לויים מיוחסים״ (שברור לנו ללא ספק שלויים הם) ולכן אין חיוב ״נתינה״ במעשר, והוא נשאר ברשותו של בעל הפירות.

 

11. תרומת מעשר

הלוי מפריש עשירית מהמעשר שקיבל (כלומר, 1% מכלל הפירות) ומוסר אותו לכהן.

 

בימינו שאין חיוב נתינת המעשר ללוי, ובעל הפירות עצמו אוכל את המעשר, חייב בעל הפירות להפריש גם את תרומת המעשר, רק לאחר הפרשה זו מותר לו המעשר עצמו באכילה. את תרומת המעשר יש לעטוף ולהשליכה לאשפה. (ניתן להאכיל אותה, וכן את התרומה, לבהמתו של כהן, ויש משקים דתיים המיישמים זאת בפועל).

 

12. מעשר שני

לאחר הפרשת המעשר יש להפריש עשירית ממה שנשאר, וחלק זה נשאר רכושו של בעל הפירות, האוכל אותם (או נותנם לאחרים לאוכלם) בתוך חומות ירושלים בקדושה ובטהרה. אם אינו יכול להביא את הפירות עצמן לירושלים רשאי הוא לפדות את הפירות על כסף, ובכסף זה קונה הוא דברי מאכל אחרים בירושלים ואוכלם שם בטהרה.

 

בימינו, שאין אנו טהורים ואיננו יכולים לאכול את המעשר שני בקדושה ובטהרה, פודים את הקדושה שבמעשר שני על ״פרוטה” מתוך מטבע המיוחדת לחילול מעשר־שני. כש״התמלאה״ המטבע מקלקלים אותה, כדי שלא יוכלו להשתמש בה.

 

את המעשר־שני מפרישים רק מפירות וירקות שגדלו בשנים א, ב, ד, ה, לסדר שנות השמיטה. (שנה א׳ היתה שנת תשמ״ח).

 

13. מעשר עני

מגידולי השנים ג, ו, של שנות השמיטה, אין מפרישין מעשר שני אלא מעשר עני, מעשר זה אם הוא מופרש מפירות החייבים בכך בוודאות, חייבים לתיתו לעניים גם בימינו.

 

14. טבל ודאי

דבר מאכל מגידולי הארץ שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או חלק מהן — נקרא ״טבל״, והוא אסור באכילה. השם טבל פירושו “טב־לא”, כלומר: לא טוב, לא מתוקן עדיין. אם יודעים בוודאות שלא הופרשו תרומות ומעשרות הרי זה ״טבל־ודאי״, שניתן להפריש ממנו בברכה, וקיים חיוב נתינה של ״מעשר עני״ — לעני.

 

15. ספק טבל

פירות הנקנים בימינו ללא פיקוח על הפרשת תרומות ומעשרות, מהווים ״ספק־טבל״. יש להפריש מהם תרומות ומעשרות מספק ללא ברכה, ואין חובה לתת את המעשר־עני לעני.

 

בהלכה נקרא ספק טבל בשם ״דמאי״, שפירושו: דא־מאי=זה מהו, כלומר אין אנו יודעים אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות.

 

16. סיכום הפרשת תרומות ומעשרות

3 סוגים יש איפוא בתרומות ומעשרות:

א. כאלו שנותנים לסוגי אנשים מסוימים ואין בהם קדושה (מעשר ראשון ומעשר עני).

ב. קדושה ללא חובת נתינה (מעשר שני)

ג. קדושה וחובת נתינה גם יחד (תרומה גדולה ותרומת מעשר).

 

בסידורים הנדפסים בארץ הקודש ישנו נוסח הפרשת תרומות ומעשרות, וכן נוסח הברכה שיש לברך בעת ההפרשה. הברכה נאמרת רק בעת ההפרשה מפירות של ״טבל ודאי״, ולא מפירות מסופקים.

 

בימינו רוב הפירות והירקות הנקנים בשוק ללא אישור מוסמך של הרבנות על הפרשת תרומות ומעשרות, יש להם דין ספק־טבל, ולכן יש להפריש ממש רק את התרומה שהיא במשהו, ואת תרומת המעשר, שהוא אחוז אחד, (כלומר בסך הכל להפריש קצת יותר מ־1/100) ולעטוף את ההפרשה ולהשליכה. את כל השאר: מעשר ראשון, מעשר שני או מעשר עני, המותרים באכילה, יש רק לקבוע את מקומם בפירות בצד צפון וכדומה, מבלי להפרידם מהפירות והירקות. לאחר הפרשה זו פודים את המעשר שני על מטבע, והכל מותר באכילה.

 

17. ספיחי שביעית 

בשנה השביעית, שנת השמיטה, אסור לעבד את אדמת ארץ ישראל. אם יהודי גידל בשביעית ירקות, קטניות או מיני דגן או שגדלו מאליהם, נאסרו הם באכילה (מדרבנן). לעומת זאת, פירות האילן לא נאסרו, אך יש בהם קדושה והם אסורים במסחר ובקילקול.

 

הרבנות הראשית דואגת למכירת הקרקעות שבארץ ישראל לגוי, עפ״י היתר של כמה גדולי ישראל מהדורות הקודמים, אך חלק מגדולי ישראל אינם סומכים על היתר זה (או שטוענים שההיתר ניתן רק בנסיבות שהיו קיימות בשעתו) ולכן יש רבים האוכלים בשנת השמיטה רק ירקות, קטניות ודגנים, שגודלו ע״י גויים בארץ ישראל, או שיובאו מחו״ל.

 

18. שמיטת כספים

שנת השמיטה משמטת את החובות, כלומר: אם ראובן חייב כסף לשמעון ועברה שנת השמיטה על החוב, נמחק החוב ואבד, אסור לשמעון לתבוע את ראובן ואין ראובן חייב להחזירו. אף על פי כן אמרו חכמים, שמידת חסידות היא להחזיר החוב, והמחזיר חוב בשביעית — רוח חכמים נוחה הימנו.

 

19. פרוזבול

הלל הזקן ראה שאנשים נמנעים מלהלוות כסף לעניים מחשש שהשביעית תשמט את החוב. לכן תיקן הלל שטר שבו כותב המלווה (ניתן גם לעשות זאת בעל פה) שהוא מוסר את חובו לבית הדין ולהם מותר לגבותו. פירושה המילולי של המלה פרוזבול: ״פרוז״=תקנה, ״בולי ובוטי״=עשירים ועניים. כלומר תקנה לעשירים שלא יפסידו את כספם, ולעניים — שיהיה להם ממי ללוות. נהוג לעשות פרוזבול בסוף שנת השמיטה, ויש מחמירים לעשותו (גם) בסוף השנה השישית.

 

(הערה: סעיפים 18, 19, נכתבו כאן בדרך אגב בהקשר למושג בסעיף 17 ״ספיחי שביעית״, אף על פי שאינם שייכים לתוכן פרק זה).

 

20. כלאיים

התורה אסרה עירוב של שני מינים ביחד, (אולם מה שנולד וגדל מעירוב זה מותר בהנאה, חוץ מכלאי הכרם שגם מה שגדל מהעירוב נאסר, כדלקמן).

 

קיימים 5 סוגי כלאים:

א. כלאי בהמה

הרבעה של שני סוגי בהמות, כגון סוס וחמור כדי שיוולד מהם ״פרד׳׳ המעורב משניהם (הכנסתם יחד לדיר אחד — מותרת). אבל אם עבר והרביע, מותר להשתמש בוולד. כמו כן אסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו ואסור לשבת בעגלה הרתומה לשור ולחמור. איסור זה נוהג בארץ ישראל ובחו״ל.

ב. כלאי זרעים

אסור לזרוע בשדה שני סוגי זרעים ביחד, אבל אם זרע כלאים מותרים הגידולים. איסור זה נוהג רק בארץ ישראל.

ג. כלאי אילנות

אסור להרכיב אילנות, מין עם שאינו מינו, כגון אגס עם חבוש, ואם הרכיב מותרים הגידולים. איסור זה נוהג בארץ ישראל וגם בחו”ל.

ד. כלאי הכרם

אסור לזרוע שני גרעיני זרעים בתוך כרם ענבים. ואם עבר וזרע אסורים הגידולים. איסור זה נוהג בארץ ישראל מן התורה, ומדרבנן גם בחו”ל.

ה. כלאי בגדים

אסור ללבוש בגד אשר בו תפורים צמר ופשתים יחדיו.

 

סוג כלאים זה נקרא ״שעטנז״. האיסור קיים בארץ ישראל ובחו”ל, ישנם כיום במקומות רבים מעבדות לבדיקת שעטנז בבגדים, ויש למסור כל בגד שיש בו חשש של שעטנז לבדיקה לפני שלובשים אותו.

 

21. חלה

מצות עשה להפריש חלה מהבצק המוכן לאפיה, וליתן את החלה לכהן. חז״ל נתנו שיעור לחלה כ־4% לבעל הבית וכ־2% לאופה.

מצות הפרשת חלה היא רק אם מכינים בצק בכמות של קילו ושני שלישים קמח לכל הפחות.

 

הפרשת חלה נוהגת מן התורה רק בארץ ישראל ורק כשרוב עם ישראל בארצם, ומדרבנן נוהגת המצוה גם בזמן הזה וגם בחוץ לארץ. אמנם מאחר שבזמן הזה אין אפשרות לכהנים לאכול את החלה בטהרה, על כן שיעור החלה כיום הוא רק ״משהו״ ולמנהג אשכנז ״כזית״, ואין נותנים את החלה לכהן אלא שורפים אותה.

 

ללא הפרשת החלה אסורים העיסה או הלחם וכו׳ באכילה. בעת ההפרשה — אם חייבים בה בוודאות — יש לברך ׳׳…אשר קדשנו במצוותיו וציונו להפריש חלה״. יש המברכים: ״להפריש חלה מן העיסה״, ולמנהג הספרדים: ״להפריש חלה תרומה״.

 

22. מתנות כהונה

כששוחטים בהמה טהורה יש ליתן לכהן את הזרוע הלחיים והקיבה. מצוה זו נוהגת מעיקר הדין רק בארץ־ישראל, אבל ישראל החמירו על עצמם לקיימה גם בחו״ל. המצוה נוהגת גם בזמן הזה. מותר לאכול מן הבהמה גם אם לא הופרשו המתנות, אבל אין לאכול את המתנות עצמם רק ברשותו של הכהן.

 

23. ראשית הגז

מי שיש לו חמשה כבשים לפחות, וגיזת כל אחת מהן משקלה 12 סלעים (כ־230 גרם) לפחות, חייב ליתן צמר מראשית הגז לכהן. חכמים תיקנו שיעור למצוה זו — משקל 5 סלעים (96 גרם) מכל הגיזה. מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל וגם בזמן הזה.

 

24. שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל

7 מיני מאכל שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית, (דבש=) תמרים.

מינים אלו הוזכרו בהלכה גם בקשר לברכות מיוחדות שיש לברך אחר אכילתם (ברכה מעין שלוש), ויש להקדים לברך עליהם לפני ברכת מינים אחרים. (עיין ׳׳ביכורים״).

 

פרסום תגובה חדשה

test email