[2]לך לך יג, יז. ועיין ב״ב ק, א. דעת ר״א, שהלוכו של אברהם בארץ היה מעשה קנין של חזקה. ועיין ירושלמי קדושין פ״א ה״ג, ותרגום יונתן שם ״טייל בארעא ועביד בה חזקתא״, וגם לחכמים שהלוך אינו קנין – פעל הלוכו של אברהם שתהא א״י נוחה להכבש לבניו עיי״ש, (ועייג״כ רש״י ויצא כח, יג. ובחולין צא, ב. ״קיפל… תחתיו, רמז לו שתהא נוחה להכבש לבניו כו'״ ועיין שיחת מוצש״ק פ׳ ויצא תשל״ט).

[3]לך לך טו, יח.

[4]שם יג, טו. ועיין שם יז.

[5]ירושלמי חלה פ״ב, ה״א. ובפ״מ שם.

[6]בראשית רבה פמ״ד כב, וברש״י שם טו, יח. ולהעיר מחילוק הל׳ בין המדרש לרש״י, דבמדרש: ״מאמרו של הקב״ה מעשה״. וברש״י: ״אמירתו של הקב״ה כאילו היא עשויה״. ועיין ביאור הדברים באריכות בלקוט לפ׳ תולדות תש״מ.

[7]ובחלוקת הארץ ג״כ מודגש הענין, כי אמירת הקב״ה למשה ״לאלה תחלק הארץ… אך בגורל יחלק את הארץ״ (פנחס כו, נה ואילך) היתה קודם שבע שכבשו וכו', וא״כ איך אפשר לחלק את הארץ לפני שכבשוה אלא שזהו מאחר שדיבורו של הקב״ה – לזרעך נתתי – חשיב מעשה כנ״ל, (ועיין בל׳ הגמרא סנהדרין מג, ב. אל תוציא לעז על הגורלות, שמזה מובן גודל מעלת ענין חלוקת הארץ, שכ״ז היה עדיין לפני שבנ״י נכנסו לשם).[ולהעיר מפנחס כז, יב. ויאמר ה׳ אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, דגם בראיית משה נאמר נתתי ל׳ עבר, הגם שהיו עדיין במדבר].

[8]ב״ב קטז, סע״ב.

[9]שם קיט, א. ועיין גם בירושלמי שם.

[10]ולהעיר מהנא׳ בברית בין הבתרים (בראשית טו, יא) וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם, ועיט הוא משיח (פדר״א פכ״ח – ובדפוס ורשא תרי״ב נשמט!) וראה רש״י (בראשית שם) ״רמז שיבוא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח״.

[11]וארא ו, ח.

[12]ב״ב קיט, ב. (ובע״ז נג, ב. – ועיין פירש״י שם ד״ה ואשריהם – ״ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו")

[13]ובירושלמי בבא בתרא פרק ח׳ הלכה ב׳ אם מתנה למה ירושה ואם ירושה למה מתנה. אלא מאחר שנתנה להם לשום מתנה, חזר ונתנה להם לשום ירושה, דמעלת הירושה על מתנה היא דירושה אין לה הפסק (ב״ב קכט, ב. ועיין צפע״נ מילואים יג, א), ומעלת המתנה על הירושה היא שכל הנותן בעין יפה הוא נותן, (ראה ב״ב נג, א. ועיין אוה״ת בראשית יא, א ואילך, אוה"ת פ׳ ראה ע׳ תשס״א ואילך.) ובפרט כשנתינת המתנה היא למי שהוא ראוי ליורשו, שאז ישנן ב׳ המעלות כאחד. ולהעיר מהמבואר בהלכה ההפרש בין ירושה למתנה או מכירה, שבמתנה ומכירה עובר רק החפץ מרשות אחד לרשות השני, אבל המקבל אינו עומד במקום הנותן, משא״כ בירושה עומד היורש במקום המוריש ממש, ועיין ב״ב סה, א. זבחים ד, ב (שינוי בעלים לאחר מיתה). ומעלה זו שהיורש עומד במקום המוריש היא רק בישראל, וראה תוספתא ב״ק פ״י (ה, ח) צפע״נ שם ובשו״ת ח״ב סקי״ח. (עיין מילואים)

[14]ראה רמב״ן לך לך טו, יח.

[15]מכילתא עה״פ ביתרו יח, כז. מד״ת מזמור קלב, א. ילקו״ש תהלים רמז תתפ״א.

[16]דבהרמב״ם הל׳ ביהב״ח פ״ו הט״ו והט״ז חילק בין קדושת ירושלים והמקדש שנתקדשו בקדושה ראשונה, שקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ובין קדושת כל ארץ ישראל שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, משא״כ בקדושה שניה שהיא כיבוש עזרא, קדושה זו קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא בכל א״י. (עיין מילואים)16* והיינו שקדושת הארץ החלה רק בזמן הכיבוש כנ״ל, ולא היתה קיימת קודם לכן (אפי׳ לא אחרי ברית בין הבתרים).ולהעיר מב״ר (פס״ד, ג.) עה״פ (תולדות כו, ג.) גור בארץ הזאת, ״אמר ר׳ הושעי׳ את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת״. שמשמע מזה שקדושת הארץ היתה כבר בזמן האבות שבגלל זה היה אסור ליצחק לצאת מאה״ק, בדוגמת עולה היוצאת מחוץ לעזרה (וראה בחיי כאן). אמנם ברש״י עה״פ (שם כו, ב) אל תרד מצרימה, הדגיש, אין חוץ לארץ כדאי לך, ולא כתב שהיציאה מאה״ק פוסלת, ומודגש חילוק זה גם בכך שפירש׳׳י הוא על תיבות אל תרד מצרימה, משא״כ המדרש הוא על התיבות גור בארץ הזאת. (עיין מילואים).

[17]דהנה כשם שבנשואי איש ואשה ב׳ ענינים, א. קנין ממון, ב. ענין האיסור, דאסר לה אכו״ע כהקדש, (קידושין ב, ב.) כמו״כ גם בא׳׳י בי ענינים, א. קנין ממון ובעלות של עם ישראל על א״י, ב. הקדושה שבא״י, שקשורה לענין מצוות התלויות בארץ, וענין הקנין ממון והבעלות התחיל מזמן ברית בין הבתרים, משא״כ ענין הקדושה התחיל בכבוש יהושע ובזה שייכים הגדרים של קדשה לשעתה או לעת״ל.(עיין מילואים)

[18]בהנוגע לעשיית פרוזבול, קנין אגב והרשאה, ועיין שו״ת מהר״ם ב״ר ברוך סי׳ תק״ל, ספר השטרות לר״י ברצלוני ע׳ 43, אוצר הגאונים קדושין סי׳ קמ״ו-קנ״א, ואף שהתוס׳ (ב״ב מד, ב. ד״ה דלא) רא״ש (ב״מ פ״ד ס״ג – הובא בב״י וד״מ חו״מ סו״ס קי״ג) ורמב״ם (הל׳ שלוחין פ״ג ה״ז) חולקים ע״ז, (שא״א לעשות פרוזבול, קנין אגב והרשאה, על סמך הקרקע שיש לו בא״י), ועד שבשו״ע בהדינים דפרוזבול, (חו״מ סי׳ ס״ז, שו״ע אדה״ז שם הל׳ הלוואה סל״ה, וראה דרישה שם סקכ״ד.) קבין אגב קרקע, (שם סו״ס קי״ג, וראה ב״י שם.) והרשאה, (שם ריש סקכ״ג.) לא נזכרה דעה זו, הרי בנוגע לפרוזבול והרשאה כיון שלא הוברר חלקו אי אפשר לגבות מהקרקע, משא״כ בנוגע לעצם השייכות והבעלות של כל יהודי על חלק מסוים מא״י – כולם מודים בזה. [ואולי נכלל זה ב״אינו ברשותו״ שברמב״ם שם. ודותק – אבל להעיר מחידושי חת״ס (ירושלים תשי״ט) לב״ק ע,  א. בשוה״ג), וראה כלי חמדה  (להר״ד פלאצקי) פ׳ תבוא (ער, סע״ד ואילך).]

[19]ולהעיר מהמבואר בספר פענח רזא (חיי שרה כג, טז) דת' שקל ואברהם – ה״ז ס׳ ריבוא אמה (ע״פ החשבון דשדה חומר שעורים).

[20]סוכה ל, ב. וש״נ. ועיין תוס׳ בבא בתרא מד, ב. שו״ת מהר״ם שם. אוצר הגאונים שם. ואף ש״מלך אפילו נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה״ (שו״ע אדה״ז הל' הפקר ס״ג וש״נ) הרי בעלות דנ״נ – שבאה במקום בעלות דצדקיה – היא כללית דכל המדינה. אבל שניהם אינם שוללים בעלות היחיד על הקרקע שלו (משא״כ ״נהרות ויערים״ שבהל׳ הפקר שם).

[21]ולהעיר שגם תחילת הכניסה לארץ ישראל היתה ע״י (התורה) ארון הקדש – עיין יהושע ד, ז. ועד״ז בכבוש יריחו ״נגרא של א״י״ (במדב״ר פט״ו, טו) ו״שקולה כנגד כל א״י״ (יל״ש ליהושע ב, א) היה צ״ל ״ויסב ארון ה׳ גו'״ (יהושע ו, יא. ואילך). וזהו גם מה שבסיום פ׳ המרגלים נאמר וארון ברית ה׳ גו׳ לא משו מקרב המחנה, שהארון – הכח לכניסה בארץ ישראל – ניטל אז מהם.

[22]מסעי לד, א. ואילך. עקב יא, כד. יהושע טו, א. ואילך. ועיין אנצק׳ תלמודית כרך ב׳ ע׳ ר״ו ואילך.

[23]סנהדרין נו, א. וברמב״ם הל׳ מלכים פ״ט ה״ט ״בן נח חייב על הגזל״ והרמב״ן בפי׳ עה״ת וישלח לד, יג. כלל דין גזל בעכו״ם בחיוב מצות ״דינין" שלהם (שעפ״ז צ״ע למה נצטוו על גזל בפ״ע, וכן הקשה בתו״ת עה״פ בראשית ב, טז. אבל תירוצו דחוק).

[24]רמב״ם הל׳ מלכים פ״ט הי״ד.

[25]עה״פ ויהפך לבב פרעה, בשלח יד, ה. וראה גם מדרש שמואל כז, ב.

[26]דברים לב, מ.

[27]ועיין בזוהר ח״ג צג, ב.

[28]תנחומא ראה ח, וראה מכילתא בשלח טו, יז. מד״ר מסעי פכ״ג ז, בסופו.

[29]ולהעיר ממכילתא בתחילתה : עד שלא נבחרה א״י כו׳ משנבחרה א״י כו׳ עי״ש. ומשמע שם דהבחירה עדיין לא היתה בזמן יצי״מ (עיין במאיר עין שם אות י״ב) משא״כ במדרשים שבהערה 28 ששם נאמר דהבחירה בא״י היתה כשברא העולם.

[30]בהר א, בסופו.

[31]ועיין גם במדב״ר פ״ז י. לתחילתו. ״א״י ששם השכינה חונה״ ועיין ספרי זוטא בתחילתו, במדב״ר שם, ח. וראה תשב״ץ ח״ג סימן ר׳. כפתור ופרח פ״ו ועוד, שמפרשים פרטים בקדושת א״י עצמה.ועיין שבת טו, ב. דא״י גושה טהור ואוירה טהור, ובב״ב קנח, ב. (וראה תקו״ז תכ״ב בתחלתו) דאוירה דא׳׳י מחכים, ובז״ח ס״ס ויצא דאוירה דא״י מרמז נבואה, ועייג״כ בצפע״ג עה״ת ברכה לד, א. דמחדש שם שמשה קידש בראיה שלו האויר דא״י לעולם, שלכן ״כל שהראהו הקב״ה למשה חייב במעשר״ (ב״ב נו, א.) ועיין לקו״ת ואתחנן ג, ג. אוה״ת ואתחנן ס״ע נב. ואילך.

[32]ועיין בליקוט לפ׳ מסעי תשל״ו בהדרן למס׳ כתובות דבא״י ישנם ב׳ ענינים א. מצד בחירת הקב״ה, ב. מצד קדושתה (שזהו נוסף על הבחירה). ובמילא גם באיסור היציאה מא״י (רמב״ם הל׳ מלכים פ״ה הי״ב) ב׳ ענינים אלו. א. שאסור לצאת ממנה מאחר שנבחרה ע״י הקב״ה ונתנה לעם ישראל. ב. שהאיסור הוא מצד קדושתה.(עיין מילואים)

[33]יואל ד, ב. ובכ״מ.

[34]ראה אינציקלופדיה תלמודית כרך ב, ערך ארץ ישראל ס״ע רי״ג וש״נ.

[35]וכנאמר (לך לך יז, ח.) ״כל ארץ כנען לאחוזת עולם״ ולהעיר מלקו״ת עקב טז, ג. סידור שער ברהמ״ז קיב, א. ואילך.

[36]דהוי ״מתנה על מה שכתוב בתורה״ ותנאו בטל (משנה כתובות פג, א.)