א. ישראל היו עדים לניסים אז למה פחדו לעלות לארץ?

בפרשת שלח מספרת התורה כי המרגלים אמרו – ובכך הפחידו את בני ישראל – שאי אפשר לכבוש את ארץ ישראל ״כי עז העם היושב בארץ וגו״, ולכן, טענו, לא נוכל לעלות להלחם בעם ״כי חזק הוא ממנו״, וחז״ל מספרים[1] שהמרגלים טענו, כי יושבי הארץ חזקים ח״ו (״ממנו״) מהקב״ה ו״כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם״.

כל סיפורי התורה הם הרי הוראה עבורנו בעבודתנו בכל דור ודור. יש, איפוא, להבין, מהי ההוראה בסיפור המרגלים. אמנם סיפור המרגלים בא לתיקון ה״בכיה לדורות״¹שבאה כתוצאה מטענותיהם, אלא לשם כך, הרי אינו חשוב לדעת כל פרטי הטענות והמענות שניתן להם.

גם צריך להבין, כיצד הצליחו המרגלים להפחיד את בני ישראל בטענות אלו ולפתות אותם כי ״לא נוכל לעלות״. הרי בני ישראל עדים היו לניסים גלויים של הקב״ה למעלה מן הטבע:

בהיותם במדבר ״נחש שרף ועקרב״ – מתואר במדרש[2] עד כמה היו איומים הנחשים, שרפים ועקרבים – היו בני ישראל רואים בתמידות את הנס שלמעלה מהטבע בהשמדת הנחשים כו׳ על ידי הארון[3] וענני הכבוד[4]. כך גם בשמירת בני ישראל מן הרע, וכך גם בנוגע להשפעת הטוב: יום יום ירד להם המן, לחם מן השמים, ושתו מים מבארה של מרים, שכל אלו הרי כרוכים היו בנסים גלויים ורבים מאוד, שלמעלה מהטבע, כפי שמבואר במדרשים.

כל זה הוא בנוגע להנהגה הנסית עם בני ישראל בהיותם במדבר. כן ראו נצחונות על טבעיים בשעה שנלחמו בעם אחר: כשהמצריים תקפו אותם, הקב״ה בעצמו נלחם עבורם ובקע להם את הים, וקריעת ים סוף הרי היתה אחד הנסים הגדולים ביותר, עד שחז״ל משתמשים לגביה בלשון[5] ״קשה״. ובכל הדברים הללו לא נזקקו בני ישראל לאמונה אלא ראו זאת במו עיניהם. ואם כן הרי היה עליהם להבין, שכשם שעשה עמהם הקב״ה נסים במלחמת מצרים, כך יעשה אתם גם במלחמתם עם כנען.

הפלא גדול יותר, שגם כאשר כלב התייצב נגדם לדחות טענות המרגלים, לא הביא כהוכחה את הנסים שהתרחשו ביציאת מצרים ובמדבר, אלא אמר סתם, ״עלה נעלה וירשנו אותה״. ולכאורה, הרי היה צריך, בראש ובראשונה להוכיח שאין לבני ישראל לחשוש מ״עז העם״ היושב בכנען, מן הנסים שהיו במצרים ובמדבר.

ב. למה התייראו ממלכי כנען הרי נמוגו כל יושבי כנען?

אין לתרץ זאת בכך, שהנצחון על פרעה אינו מהוה הוכחה שכך יקרה גם אצל ל״א מלכי כנען, שהיו חזקים וגבורים יותר[6] – שהרי בשירת הים שוררו כל בני ישראל ״נמגו כל יושבי כנען״[7], שנצחון בני ישראל במלחמת מצרים הפיל פחד עצום על כל יושבי כנען. עד כדי כך שארבעים שגה אחרי זה, כשהגיעו המרגלים ששלח יהושע, ליריחו, שמעו שפחד זה של ״הוביש ה׳ את מי ים סוף״[8], נסי קריעת ים סוף, המיס את לבבם של יושבי כנען. כל שכן איפוא, בשעה ששלח משה רבינו את המרגלים, שהיה בסמיכות זמן ליציאת מצרים וקריעת ים סוף, ודאי חייבים היו בני ישראל להיות בטוחים בנצחונם על ל״א המלכים.

יתרה מזו: נאמר בגמרא[9], שאומה שאליה משועבדים ישראל, עושה אותה הקב״ה לחזקה שבאומות, ובעת שהיו בני ישראל בגלות מצרים הרי שלטה מצרים על כל העולם״[10]. ונמצא, של״א המלכים היו אז משועבדים, ככל האומות, למצרים – ומובן איפוא, שלאחר שניצחו את מצרים, שוב לא היה מקום להתיירא ממלכי כנען.

ג. במה טעו המרגלים?

נאמר בתורת החסידות[11], סיבת הדבר שלא רצו המרגלים להכנס לארץ ישראל אלא להשאר במדבר, היא משום שלא רצו להשפיל עצמם ולהתעסק בגשמיות.

בהיותם במדבר, היו בני ישראל מסוגרים ומנותקים מן העולם. גם אכילתם ושתייתם הגשמיים היו נעלית מן ״ארציות״: המן היה לחם מן השמים, מים – מבארה של מרים, ואפילו בגדיהם – לבושים נבדלים וחיצוניים לגבי האדם, ואינם מתאחדים עמו להיות דם ובשר כבשרו, כמו אכילה ושתיה – גדלו יחד עם הגופים של בני ישראל, כמאמר רז״ל על פסוק[12] ״שמלתך לא בלתה מעליך״.

ואילו בכניסתם לארץ ישראל, פסק המן, ונאלצו לאכול לחם מן הארץ, ובכדי להשיגו דרושה היתה התעסקות בעניני העולם, במלאכות של חרישה וזריעה וכו'; וכן לא היה להם מים מבארה של מרים וכיו״ב.

לפיכך לא רצו המרגלים להכנס לארץ ישראל, בטענה, שהיא ״אוכלת יושביה״, היא אוכלת את היושבים עליה, שנעשים בחינת ״ארץ״[13], גשמיות בלבד, ולא ענינים רוחניים שניתן להגיע אליהם בהסתגרות מן העולם, כשמתעסקים רק ברוחניות, באופן שאפילו הגוף הגשמי ניזון מלחם מן השמים, אשר מזכך את האדם ועושהו כלי לתורה, שלכן ״לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן״[14].

אבל לאמתו של דבר, טעו המרגלים בזה: שכן תכלית הכוונה היא לעשות להקב״ה כביכול ״דירה בתחתונים״[15] – לעסוק בעניני העולם ולעשות מהם כלי לאלקות, ושהותם של בני ישראל במדבר לא היתה אלא רק הכנה ל״דירה בתחתונים״, אותה עשו רק בבואם לארץ ישראל. [16]

ד. המרגלים חששו שבהנהגה טבעית לא יהיו ניסים

לפי זה מתורץ, שעל אף כל הנסים הגלויים שזכו להם במדבר, טענו המרגלים ״כי חזק הוא ממנו״:

הם אמרו, כי מכך שנעשו נסים ונצחונות למעלה מן הטבע בתקופת היותם של בני ישראל במדבר, כשהיו מופשטים מענינים ארציים, אין הוכחה לגבי תקופה של סדר והנהגה, הקשורה בארץ ישראל, בה דרושה עבודה של ״ארץ נושבת״ להיות בהתיישבות בעולם. אמנם במדבר, כשעסוקים בעניני שמים, יש מקום לנסים שלמעלה מהטבע; אבל, כאשר מתחיל סדר עבודה של ״ארץ נושבת״, הרי אז הנהגת כל עניני העולם היא על פי טבע (כפי שהיה אכן מיד – בכמה ענינים – בפועל: פסקו המן, בארה של מרים וענני הכבוד וכו׳) – ועל פי הנהגה כזו, שוב אי אפשר לנצח את ״ילידי הענק״, שהם חזקים בטבעם מבני ישראל.

וזו היתה טענתם: ״כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו״. בודאי ידעו ויותר מכך – ראו שהקב״ה הוא ״בעל הבית״ על כל העולם כולו ויכול לעשות בו כרצונו, שהרי הם ״כליו״ – כלים שלו: אבל סברו, ש״להוציא את כליו״ – להוציא את הניצוצות החבויים בקרב ארץ כנען הגשמית ולהעלותם לקדושה – זאת ניתן רק כאשר נמצאים מחוץ לעולם, בהנהגה נעלית מן העולם (הנהגה של מדבר). שהעולם גם ישאר עולם, לכל חוקי הטבע שבו, ובו בזמן יהיה כלי לאלקות, לענין זה – סברו – עשה הקב״ה עצמו כביכול אינו בעל הבית ח״ו: אם העולם נוהג על פי רצון בעל הבית (הקב״ה) בהנהגה טבעית, כיצד יתכן שיהיה בו שם מקום לנסים ־ היפך הטבע?

ועל זה השיבו כלב ויהושע: ״אם חפץ[17] בנו ה׳״. מאחר שפנימיות רצונו של הקב״ה היא שנשלים שם את הכוונה של דירה בתחתונים – הרי ״לחמנו הם וגו׳ וה׳ אתנו אל תראום״, אין לנו מה להתפעל ולהתיירא מן העולם, כי אף שהעולם נשאר בגדר הטבע, הרי הקב״ה נמצא תמיד עם בני ישראל והוא מעניק להם בתוך הטבע עצמו, הצלחה למעלה מן הטבע, לעשות מהעולם לחמנו¹³– ״דם ובשר כבשרו״ כפי שאנו במדבר, ושכנתי בתוכם, כלי לאלקות.

ה. בארץ ישראל חיבור של טבע עם למעלה מן הטבע

לאמיתו של דבר, הרי הנסים המלובשים בדרכי הטבע נעלים מן הנסים הגלויים שלמעלה מהטבע[18]. הנסים העל־טבעיים מוכיחים שאלקות אינה מוגבלת ח״ו בהגבלות הטבע, וכי בכוחו לשדד מערכות הטבע; ואילו הנסים המלובשים בטבע יש בהם הוכחה שהאלקות לא רק שאינה מוגבלת בטבע, אלא גם זולת שאינו מוגבל כביכול, בהגבלה של למעלה מהטבע. הוא ית׳ נעלה גם מהטבע וגם מלמעלה מהטבע, ולכן ביכלתו לחבר את ה״טבע״ וה״למעלה מהטבע״ יחדיו.

גילוי זה היה בעיקר בקדשי קדשים. שם היה החיבור של מקום ולמעלה מהמקום: ״מקום הארון״ שהיה מדוד ומוגבל במדת הארון על פי תורה – ״אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו״ – היה הוא עצמו ״אינו מן המדה״[19], לא תפס מקום כלל בקדשי הקדשים; היה כאן חיבור של ״מקום״ עם בלי מקום כאחד[20].

וכדי שבני ישראל יבצעו דבר זה בעולם היה עליהם להכנס לארץ ישראל. במדבר היתה ההנהגה למעלה מן הטבע, אבל בארץ ישראל נעשה התחברות של טבע ו״למעלה מהטבע״ יחדיו. זהו גם טעם הדבר, שבקיעת הירדן – תחילת הכניסה לארץ ישראל – היתה על ידי הארון[21], כי ההימצאות בארץ ישראל וענין הארון דבר אחד הם[22] – חיבור של טבע עם למעלה מן הטבע[23].

ו. עלה נעלה וירשנו אותה

בכך תובן גם לשון תשובתו של כלב: ״עלה נעלה וירשנו אותה״. הביטוי ״עלה נעלה״ מורה על שני סוגים שונים של עליות, ולא שתי עליות מסוג אחד, שכן אם העליה השניה היא גם מסוג העליה הראשונה ובערכה, הרי נכללת היא עדיין בעליה הראשונה[24] ואי אפשר לתארה כעליה שנית ״עלה נעלה״ משמעותו שני סוגים של עליות. ובכך רמז כלב, שבבואם לארץ ישראל יגיעו לסוג עליה חדש. לא רק עליה מעל הטבע (כמו במדבר), כי אם גם מעל ה״למעלה מן הטבע״[25].

וזהו גם מה שמסיים ״וירשנו אותה״: ירושה משמעותה שהיורש עומד במקום המוריש ממש. במכירה ומתנה עובר אמנם החפץ מרשותם של המוכר או הנותן לרשות הלוקח והמקבל, אבל אינם נעמדים במקום המוכר והנותן, אין הם מקבלים את עצמיות המוכר והנותן. לא כן בירושה: היורש עומד במקום המוריש ממש[26], ונוטל את עצמות המוריש.

זהו מובנו של ״וירשנו אותה״: על ידי הכניסה לארץ ישראל, ״ארץ נושבת״, וההתעסקות בענינים גשמיים כדי לעשות מהם כלים לאלקות נכבש העולם״ באופן של ירושה. נטילת עצמות אלקות.

ז. אצל כולנו יש את חווית המרגלים של מדבר וארץ ישראל

ההוראה מפרשת המרגלים בעבודת ה׳:

אצל כל אדם מישראל ישנן שתי תקופות בחייו – מדבר וארץ ישראל. כך גם – בכל יום. בתחילת היום אדם עסוק בתפילה, בלימוד שיעור בתורה לאחר התפילה, וכיו״ב, ואין לו מגע עם גשמיות. אמנם מצוות ציצית ותפילין מלובשים בדברים גשמיים, אבל אין לו עסק עם מיצרי והגבלות העולם, כמובן; אבל לאחר התפילה והלימוד הוא נאלץ להתעסק בעניני העולם, בעסקים של עניני הרשות, וביצוע העבודה של ״בכל דרכיך דעהו״.

עלול הוא לטעון: בשעת לימוד התורה, שהוא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, מובן שלא קיימת כל מציאות פרט להקב״ה והלומד; על אחת כמה וכמה בשעת התפילה, כשעומד בהתבטלות מוחלטת לאלקות, שאז אפילו מציאותו שלו, איננה קיימת, זולת הקב״ה בלבד. אבל כאשר הוא, עסוק בעניני הרשות, עניני ה״עולם״ (מלשון העלם והסתר)[27], והתורה עצמה דורשת ממנו ״תעשה״, התנהגות על פי סדרי העולם – כיצד יכול הוא לפעול בעצמו שעם היותו בתוך סדרי העולם, לא יתפסו הענינים הגשמיים מקום אצלו, שלא יתענג בהם ושישתמש בהם רק לעבודת ה׳? אדרבה – הוא טוען – אדם שעסוק רוב היום בעניני העולם, הרי לא רק שאינו מסוגל לפעול על עצמו להיות כראוי במשך היום, אלא שיותר מכך: ״ארץ אוכלת יושביה״; הדבר יבלבל אותו ומפריע לו גם בשעה שעוסק בתורה ותפלה, שגם אז יפלו ברעיונו מחשבות זרות עקב דאגותיו בעניני העולם במשך כל היום.

כלפי דבר זה אומרת התורה כי זו היתה טענת המרגלים: הם סברו שכאשר בני ישראל עסוקים בעניני עולם ושרויים בתוך סדרי העולם, הרי ״כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו״. אבל לאמיתו של דבר, קיום התורה ומצוות חייב לבוא לידי ביצוע בסדר הטבע[28], ועל אף הגבלות הטבע – אם רק ״חפץ[29] בנו ה״׳, הולכים בעולם בשליחותו ובחפצו של הקדוש ברוך הוא[30] – ישנו הכח, על ידי הארון הקיים בשלימותו גם עתה – אלא ש״נגנז״[31] – לאחד את הטבע עם למעלה מן הטבע ולעשות בתחתונים דירה לו יתברך.

ח. יש צורך במעשה

נאמר בתורת הקבלה ומובא בלקוטי תורה[32], שהמרגלים רצו להישאר בעולם המחשבה ולא רצו לרדת לדיבור. לדעה אחרת[33], הסכימו אף לעולם הדיבור, אך לא רצו לרדת במעשה.

ההבדל שבין מחשבה לדיבור הוא: מחשבה היא בין האדם לבין עצמו ואילו דיבור הוא בשביל הזולת. מזה מובן, שיתרון העבודה שבארץ ישראל על העבודה במדבר, מתבטא לא רק בכך שיש צורך בקיום מצוות כפי שהן מלובשות בדברים גשמיים (לא רק בתורה בלבד), וכן בעבודת ״כל דרכיך דעהו״ (כאמור לעיל) – שכן כל זה יכול להיות כאשר האדם עוסק עם עצמו בלבד; וכל עוד האדם עוסק רק עם עצמו, גם כשהוא מתעסק בדברים גשמיים, הרי זה עדיין בבחינת ״מדבר״, עולם המחשבה – החידוש שבארץ ישראל הוא: עבודה עם הזולת, התמסרות אל יהודי שני ולעשותו שומר תורה ומצוות.

עלול היצר הרע לטעון: אם אתמסר לזולת ואשפיע עליו, ארגיש ודאי בעצמי שנעלה אני ממנו (ובפרט שבשל כך פלוני יודה לי, יכבד וישבח אותי) אראה את עצמי ״מציאות״ ו״יש״, ואפול ח״ו בגאוה, מקור כל מיני רע[34]; הרי עדיף, איפוא, שאסתגר עם עצמי. המענה לכך היא: זו היתה טענת המרגלים, שאמרו ״ארץ אוכלת יושביה היא״. אבל לאמתו של דבר, ״אם חפץ בנו ה׳״, אם עושים זאת כדי למלא חפץ ה', לא זו בלבד שאין הדבר מביא לירידה, כי אם אדרבה – ״עלה נעלה״.

אך עדיין עלול היצר הרע לבוא: הן אמת שיש לעסוק גם עם הזולת, אבל די אם אשפיע על אחד שהוא בערכי, מדוע עלי לרדת ולהציל כזה שהוא לחלוטין נחות ממני והרי מגע עם אגשים נחותים מאוד עלול לגרום השפעה הפוכה ח״ו.

ישנה איפוא, הוראה נוספת מפרשת המרגלים, שגם בדיבור אין מספיק, ויש צורך דווקא במעשה. ההבדל בין דיבור למעשה הוא: דיבור הוא אמנם לזולת, אבל לכזה שהוא בערך אליו, אפשר לדבר רק עם מין המדבר, עם אדם ועם מי ששומע ומבין את השפה וכיו״ב. ואילו מעשה משפיע גם על דומם. הוראה זו, שיש צורך להיות מעשה, מלמדת אותנו שצריכים להתמסר אפילו לקירובו של אדם שלגביו הוא בחינת דומם, ודוקא על ידי כך באים לעליה האמיתית – ״עלה נעלה וירשנו אותה״.

(משיחת ש״פ שלח תשכ״ב)

מקורות והערות