פרשת שלח – הזכות והחובה לכבוש את הארץ

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ד סיון ה׳תשע״ה
בפרשת שלח למדים ש”כיבוש הארץ” אינו רק מושג השייך לימי יהושע והמלכים. זה קשור לימינו. כאשר יש לנו מלחמה פנימית עם העולם החיצון, עלינו לכבוש את ארץ ישראל ברוחניות.
מאת נעמה טוכפלד
ירוק

 

 

שלח לך, לדעתך

 

“שלח לך. לדעתך” (פירוש רש”י, במדבר יג,ב)

 

מישהו פעם סיפר לי כי כשהחל להתחזק בקיום תורה ומצוות זרק לו חבר הערה: “אז מה, נהיית דתי, הפסקת לחשוב?”… קשה להסביר כמה רחוק המשפט הזה מתיאור המציאות אבל אולי פרשת “שלח” תעזור לנו.

 

על הפסוק הפותח את הפרשה “שלח לך אנשים ויתורו את הארץ” אומר רש”י – לך- לדעתך. כלומר אם אתה חושב שכך צריך. יש פה סוגיה מעניינת. משה רבינו מתלבט כיצד לשווק את עניין הכניסה לארץ ישראל, אחרי 40 שנות נדודים במדבר, והיות ומדובר בעניין רציני הוא מתייעץ עם לא אחר מאשר- הקב”ה בכבודו ובעצמו… ומה עונה לו ה’? תחליט לבד. לחשוב, תשקול ותיקח אחריות על התוצאה.

זה באמת מוזר.

 

בעולם של כללים ברורים ונוקשים, ציוויים חד משמעיים, סט של הלכות ומצוות היה אפשר לצפות שהקב”ה יגיד למשה כן או לא, חד וברור ויפטור אותו ואת כולנו מהתסבוכת (שכידוע הסתבכה) אבל לא. ה’ מחזיר למשה את הכדור ואומר לו – תתמודד. בשביל זה אתה המנהיג. מה שתחליט, זה מה שיהיה.

 

למה התלבט משה?

בכלל, מוזר שמשה התלבט בשאלה הזו. הרי כעבד ה’ הנאמן הוא יודע כי הארץ הובטחה לעם ישראל, וכי הם יירשו אותה כך או אחרת, אז מאיפה בכלל הרעיון לשלוח מרגלים שיתורו אותה ויביאו דגימות? אלא, שאומרים המפרשים שמשה רצה לבנות תכנית אסטרטגית לכיבוש הארץ וכיוון ש”אין סומכין על הנס”- אז צריך גם לעשות כלים בדרך הטבע להצלחה המובטחת.

 

כלומר, הציווי האלוקי ניתן והברכה שבו – אין בה ספק. אלא על מנת שהיא תתקיים, על משה היה לחשוב באופן עצמאי כיצד ליישם זאת. וכשהוא ניסה “להפיל” את זה על הקב”ה, הוא החזיר את ההחלטה לידיו כולל האחריות על ביצועה.

 

 

האם לקחת אחריות או לא? 

יש כאן שתי סוגיות שמתהוות מהסיפור:

1. ואם משה אכן לוקח את האחריות ומחליט מה שמחליט, ונעבך- נכשל?

2. ומה אם משה יחליט שהוא בכלל לא מעוניין להחליט ועל כן שהקב”ה יעשה מה שהוא רוצה, הוא בכלל לא בעסק?

 

אלו בעצם לא רק התלבטויות של משה אלא של כל אחד ואחת מאיתנו, היום. “כיבוש הארץ” הוא לא רק מושג ששייך לימיו של יהושע והמלכים. זה קשור לימינו אנו, כאשר הכיבוש הוא לא פיזי אלא רוחני. המלחמה הפנימית שלנו עם העולם החיצון, עם פיתוייו ועם חיבוטי הנפש העצמיים שלנו. לכל אחד ואחת מאיתנו שמורה הזכות לסרב ולא להתמודד בכלל. וגם אם נחליט להתמודד- מי אמר שנצליח? אף אחד לא מבטיח לנו שלא ניפול בדרך. אדרבא, היצר הרע עושה עבודה יפה מאוד בלטמון לנו מלכודות על כל צעד ושעל.  אז איך מתמודדים?

 

אומרת תורת החסידות שההתמודדות היא באופן של שילוב שני דברים (שעשויים להשמע הפכיים אבל הם לא) ראשית, יש צורך בקבלת עול. כלומר- אם הקב”ה הבטיח משהו, אז אנחנו באמונה שלימה שהוא יתקיים. ציווי הוא ציווי, הלכה היא הלכה, תורה היא נצחית. אלו הן הנחות היסוד שעלינו לקבל ולהטמיע פנימה. כאן השכל לא מעורב אלא אמונה פשוטה (וזה לא קל).

 

שנית, ולאחר שלב א’, יש לנו הזכות והחובה, להפעיל שיקול דעת כיצד ליישם ולבצע. באיזה דרך נכון ללכת. מה יעבוד ומה לא. את האסטרטגיה מתווה לנו הקב”ה באמצעות התורה, אנו אחראים על הטקטיקה.

 

איך נדע שחישבנו נכון ושהמהלך יצליח?

 

חוזרים לשלב א’. בודקים מהי תכנית האב, מה היה הציווי המקורי ומה רוצה מאיתנו ה’. אם האזימוט שחישבנו מוביל אותנו לשם, מה טוב. אם לא – לחשב מסלול מחדש. גם כאן, לא תמיד ההצלחה מובטחת. זהו לא משחק מונופול אלא החיים עצמם, ולפעמים כשלון הוא אבן דרך חשובה בדרך להצלחה. לכן החשיבה צריכה להיות תמידית וממוקדת כדי לא להתפזר או להתייאש.

 

ובנוגע לסיפור שלנו, מתחילת הדברים, זו התשובה שמשה קיבל. אגב, אחת השיטות הבולטות בעבודת ה’ היא תורת החסידות שמבטאה שילוב של העל שכלי, יחד עם הפעלת ‘מוחין’ הבנה ושכל שמבוססים על מודל של חכמה, בינה,דעת. כלומר, ללמוד את זה, להבין את זה וליישם את זה בשכל אנושי, למרות הידיעה והקבלה שהמקור הוא אלוקי.

 

ורק ככה נצליח “לכבוש את הארץ” מבפנים ומבחוץ. למרבה ההפתעה – זה גם לא גובה קורבנות מיותרים.

 

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר “שלחן שבת”, מעובד על-פי ספר השיחות תשמ”ח, כרך ב, עמ’ 490)

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email