בס״ד. מוצאי ש״פ חוקת, י׳ תמוז ה׳תשל״ח

זאת חוקת התורה – התורה היא חוקה וגזירה

וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר זאת חוקת התורה אשר ציוה הוי׳ לאמר דבר אל בני ישראל וגו׳[1], וידוע דיוק רבותינו נשיאינו [בלקו״ת[2] ובדרושי הנשיאים שלאח״ז[3] עד לדרושי כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו[4]] מה שבמצוה זו נאמר ב״פ שם הוי׳ (דבתחילה אומר וידבר הוי׳ ואח״כ חוזר וכופל אשר ציוה הוי׳). גם צריך להבין מ״ש לאמר ואח״כ (עוד הפעם) דבר אל בני ישראל גו׳. גם ידוע הדיוק⁴ במ״ש זאת חוקת התורה, והוה לי׳ למימר זאת חוקת הפרה כמו שנאמר[5] זאת חוקת הפסח, שמזה מובן שענין זה (ענין החוקה) הוא סדר ההנהגה של התורה. ובלשון רבותינו נשיאינו[6], דמש״נ זאת חוקת התורה הוא כענין פירוש חוקות שמים וארץ[7], דהיינו הנהגות שמים וארץ כו׳. והענין הוא, דכשם שהנהגת שמים וארץ היא באופן דלא ישבותו[8], הנה כן הוא סדר ההנהגה שבתורה (חוקת התורה), שהוא באופן דלא ישבותו, כי החוקה היא גזירה שאין רשות להרהר אחרי׳[9]. כי מצד השכל שייך ענין השינויים, ואף שלא יבוא ממנו שינוי במעשה, מ״מ, מכיון שהשכל הוא בעל שינויים, יכול לפעול שינוי עכ״פ בהרהור, משא״כ חוקה ענינה⁹חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחרי׳, דמכיון שנמשכת מבחי׳ לא שניתי[10], לפיכך אין שייך בה ענין השינויים, שזהו ע״ד הענין דלא ישבותו. וזהו מ״ש זאת חוקת התורה, דאף שבתורה ישנם (חוקים) עדות ומשפטים, ועד שהתורה ענינה הבנה והשגה כמ״ש[11] כי היא חכמתם ובינתכם גו׳, וכמבואר בקבלה וחסידות[12] דאורייתא מחכמה נפקת, הנה עיקר סדר ההנהגה דתורה (חוקת התורה) הו״ע של חוקה וגזירה שאין לך רשות להרהר אחרי׳, היינו שאין בה שום שייכות לענין של הבנה והשגה. אמנם לפי זה צריך להבין מה זה שייך למצות פרה אדומה דוקא, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו׳.

חוקה מלשון חקיקה

והנה תיבת חוקה יש בה עוד פירוש[13], לשון חקיקה. ומכיון שב׳ הפירושים (לשון חוק ולשון חקיקה) הם בתיבה אחת, צריך לומר שב׳ הפירושים שייכים זה לזה[14]. והענין הוא[15], דכשם שבחוקה וגזירה אין שייך שינויים, כן הוא גם בחקיקה. דחקיקה אינה ככתיבה (ועאכו״כ לא כאמירה) ששייך בה שינוי, אלא היא באופן דלא שניתי. וכמובן גם בפשטות, דבכתיבה הרי האותיות הם ע״י חיבור הדיו עם הקלף, ולכן כשם שאפשר לחברם, כן אפשר להפרידם. משא״כ בחקיקת אותיות באבן טוב וכיו״ב, שהחקיקה היא מיני׳ ובי׳[16], הרי אין שייך שיהי׳ שינוי בהאותיות אלא אם כן ישתנה גם האבן טוב עצמו, ומזה מובן דכאשר האבן טוב יש בו הענין דלא שניתי, הרי בדרך ממילא נעשה כן גם בכל הענינים הנחקקים עליו, היינו דעם היות שלפנ״ז הי׳ האבן טוב במצב שאין עליו חקיקה, מ״מ, לאחרי שנחקקו בו האותיות, הרי הם מקבלים את התכונה דלא שניתי, מכיון שהחקיקה היא מיני׳ ובי׳.

זאת התורה אדם – מה שיש בתורה יש באדם

והנה כתיב (בהמשך הפרשה[17]) זאת התורה אדם, דכל הענינים שבתורה ישנם גם בהאדם. ומזה מובן דכשם שישנה בחי׳ לא שניתי בתורה, כן ישנה בחינה זו גם באדם, היינו בקיום המצוות בכלל ובקיום מצות פרה אדומה במיוחד. והענין הוא, דענין חוקת התורה בא ע״י שישראל מקיימים מצות פרה אדומה (ויקחו אליך וגו׳), ומזה מובן שבחינה זו ישנה בקיום מצות פרה אדומה. וע״פ המבואר בכ״מ[18] דגם המצוות שהם בסוג דעדות ומשפטים צריך לקיימם באופן של חוקה וגזירה [וכן נקבע הנוסח בגלוי בברכת כל המצוות, שקיום המצוות הוא מכיון שקדשנו במצוותיו וצונו, היינו לפי שכן הוא רצון העליון ב״ה שלמעלה גם מחכמה העליונה], צריך לומר שגם בקיום כל המצוות ישנה בחינה זו דלא שניתי, וצריך להבין מהו הענין בכל זה.

והנה ממ״ש זאת חוקת התורה גו׳ ויקחו אליך פרה אדומה גו׳, מובן שגילוי ענין החוקה [הן החוקה שבתורה והן החוקה שבישראל] הוא ע״י העבודה בעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו. וזהו מ״ש[19] ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת וגו׳ ואח״כ ונתן עליו מים חיים גו׳[20], שזהו מה שמצוה זו כוללת כל הד׳ דרגות דומם, צומח, חי ומדבר[21]. דהעבודה היא ע״י אלעזר הכהן שהוא האדם המדבר, ועד״ז כל עניני הפרה באים מתרומת הלשכה[22] שבה תרמו כל ישראל מחצית השקל. והפרה היא מסוג החי, ועץ ארז ואזוב ושני תולעת הם מסוג הצומח, ומים חיים הם מסוג הדומם. דכל ד׳ סוגים אלו הם בעולם הזה התחתון. וגם האדם העובד, אלעזר הכהן, הרי הוא נשמה בגוף דוקא, וצריך לעשות כל פעולותיו במעשה בפועל, ואין מספיק ע״ז כוונת הדברים, גם לא אמירה, ואפילו לא לימוד ההלכות, כי אם דוקא במעשה בפועל ע״י הגוף ונפש הבהמית. וכמבואר בתניא[23] שהגוף ונה״ב וחלקו בעולם מתעלים ע״י עבודת נפש האלקית בהם, כי בלעדם אין הנה״א יכולה למלא תפקידה. וצריך להבין מדוע דוקא ע״י העבודה בעוה״ז התחתון כו׳ מתגלה ענין החוקה. וגם, דממוצא דבר מובן שגם בעולם התחתון ישנו הענין דלא שניתי, וצריך להבין מהו הענין בזה.

חקיקה כתיבה ואמירה בסדר השתלשלות ובנפש האדם

ויובן כל זה ע״פ המבואר בדרושי חוקת[24] שישנם הג׳ דרגות דחקיקה כתיבה ואמירה. דאף שברוב הדרושים מבואר בפירוש רק החילוק שבין חקיקה וכתיבה, הרי נזכר בהם ברמז גם ענין האמירה. וכהלשון בלקו״ת[25] שמבחי׳ אותיות החקיקה של התורה משם נמשך בבחי׳ אותיות הכתב דהיינו בתושב״כ ומתושב״כ נמשך גילוי זה בתושבע״פ. דבמה שמזכיר תורה שבע״פ, נרמז גם ענין האמירה. וע״פ הנ״ל מובן שג׳ ענינים אלו ישנם הן בתורה והן באדם והן בעולם.

והענין הוא, דהנה ענין אותיות החקיקה בשרשן ומקורן הוא בספירת הכתר שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ועד שלכמה דעות[26] הכתר אינו נמנה בעשר ספירות ונקרא אין סוף (כמובא גם בדרושי חוקת[27]), שמזה מובן שבכתר אין שייך ענין השינויים (דוגמת ענין החקיקה). וממנו נמשך אח״כ לעולם האצילות, שהוא ע״ד אותיות הכתיבה, ומאצילות נמשך אח״כ לעולמות שלמטה ממנו, היינו עולמות בי״ע, עד לעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שהם ע״ד ענין האמירה, כי התהוותם והתחלתם היא ממלכות דאצילות כפי שרגלי׳ יורדות[28] ונעשית עתיק לבריאה, ועד שנמשכת לכל העולמות בי״ע. שזה נרמז ג״כ במ״ש בלקו״ת[29] שהתורה שבכתב היא בבחי׳ חכמה. דמחכמה עילאה נמשך אח״כ בבחי׳ חכמה תתאה, שהיא ספירת המלכות. וכמבואר במ״א[30] במ״ש בראשית ב׳ ראשית[31] דקאי על ב׳ בחינות ראשית, חכמה עילאה וחכמה תתאה. וכמבואר בזהר[32] דהפסוק בראשית ברא גו׳ קאי על העשר ספירות, ומשם נמשך אח״כ בכל העולמות, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו[33] דבראשית ברא גו׳ קאי על השמים והארץ התחתונים בעולם הזה התחתון.

ויובן זה במשל מנפש האדם, וכמ״ש[34] ומבשרי אחזה אלוקה (כמובא בכ״מ בחסידות משלים מנפש האדם על הספירות למעלה). דבנפש האדם ישנם אותיות המתגלים ע״י דיבורו שהם דבר נוסף על האדם המדבר, וגם אותיות המחשבה הרי הם ג״כ בבחי׳ חידוש ושינוי בהאדם, ואחרי שמתגלים הרי הם נפסקים. דאותיות אלו הם ע״ד אותיות הכתיבה, כי הם בדוגמת האותיות של הדיו ע״ג הקלף שהם ב׳ דברים שנתחברו. דאף שבכדי שיהיו האותיות צריך שיהי׳ מציאות של קלף לבן, הרי הלבנונית שבקלף אין זה ענין האותיות, והאותיות הם ע״י הדיו שהוא דבר זר ונפרד. ועד״ז הוא באותיות של האדם, דאותיות הדיבור [הבאים ע״י הבל הלב, שהוא בא מאויר העולם עם כל הפרטים שבדבר וכו׳] הם דבר נוסף וכו׳ כנ״ל. ואפילו אותיות המחשבה, כיון שכלבוש תחליפם ויחלופו[35] הנה מזה מובן שהם דבר נוסף. ועוד וגם זה עיקר, דכיון שאותיות המחשבה הם בבחי׳ עמידה, דמאותיות המחשבה אינו יכול לבוא עוד ענין, רק האות לבדו, הנה מזה מובן שהם בבחי׳ אותיות הכתיבה בלבד ולא אותיות החקיקה. כי בחקיקה כתיב[36] אם בחוקותי תלכו, היינו שענין החקיקה קשור עם הליכה ולא עמידה. ויתירה מזו, דאפילו אותיות המחשבה הכלולים בשכל עצמו ועד שאין האותיות מורגשים שם, מ״מ אף שאינו מרגיש כלל האותיות, מ״מ יש כלול בחי׳ אותיות במחשבה זו שחושב השכל, שאי אפשר כלל להיות גילוי השכל אפילו במוח האדם עצמו בלי אותיות. וכידוע[37] שאין שייך גילוי בלי אותיות, ועד״ז הוא בגילוי השכל ממקורו שאין שייך שיהי׳ בלי אותיות, רק שהאותיות כלולים ממש בתוך השכל ממש, ואינן דבר נפרד חוץ מהשכל אלא הן דבר אחד עם השכל[38]. והנה, אף שאותיות אלה הן אותיות החקיקה בשכל, מ״מ לא יתכן לומר עליהם שהם עצם אחד עם הנפש, וכיון שכאן הכוונה לבאר הדוגמא לאותיות החקיקה בנפש האדם לבחי׳ אותיות החקיקה שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, ועד״ז לבחי׳ אותיות החקיקה שבתורה כפי שהתורה היא בשרשה ומקורה, בהכרח לומר שהדוגמא לזה הם האותיות שבעצם הנפש. והענין הוא, דהנה מבואר באגה״ק[39] דאי אפשר לומר שמקור האותיות הוא מחמש מוצאות הפה, כי אם מקורם הוא למעלה גם מקדמות השכל, מעצם הנפש. וכמבואר במ״א[40] דהנפש היא מלאה אותיות. דאופן ההתאחדות של האותיות שבעצם הנפש עם עצם הנפש הוא ע״ד אותיות החקיקה שבאבן טוב, שאין זה דבר נפרד, כי אם חלק מעצם מציאות האבן טוב. וכמבואר בהדרושים[41], דענין אותיות החקיקה לאמיתתם בנפש האדם הם האותיות שבמהות הנפש ועצמותה, ואין כאן דבר זר ומהות אחר.

והדוגמא מזה יובן בספירות שלמעלה, דספירת המלכות נמשכת בעלמא דפרודא, וכמ״ש[42] מלכותך מלכות כל עולמים, ואעפ״כ נקראים עלמא דפרודא. ועד שאפילו בנוגע לבריאת האדם (מלשון אדמה לעליון[43]) כתיב נעשה לשון רבים והרוצה לטעות יטעה[44] (כדי שיהי׳ אצלו אח״כ ובחרת בחיים[45] בבחירתו ובעבודת עצמו). ולמעלה יותר הוא עולם האצילות שלשם עולים עולמות בי״ע, והוא נקרא עולם האחדות[46]. אבל גם בנוגע לעולם האצילות איתא בספר יצירה[47] עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, היינו שצריך לשלול תשע ואחד עשר. ולמעלה יותר הם עולמות הא״ס, שבספירות הו״ע הכתר.

והנה ממה שנת״ל במשל, מובן דמאותיות שבעצם הנפש נולדים אח״כ האותיות שלמטה מדרגתם, עד לאותיות כפי שהם בהעלם בשכל, ועד שנמשכים אח״כ באותיות המחשבה ובאותיות הדיבור ובאותיות שלמטה מזה, היינו הגילוי שפועל הדיבור, ועד שהדיבור פועל גם בעולם שמחוץ להאדם. והדוגמא מזה יובן למעלה, שמענין החקיקה בעולמות, שהו״ע עולמות הא״ס וספירת הכתר, הנה מזה נמשך אח״כ לעולם האצילות, שזהו ענין החכמה דאבא עילאה מקננא באצילות[48], אבל אצילות כולל בעצמו כל העשר ספירות (עשר ספרים) שזהו ענין תורה שבכתב, אותיות הכתיבה, ומזה נמשך אח״כ לעלמא דפרודא (שזהו ע״ד שהדיו נפרד מהקלף) שזהו ענין אותיות האמירה, הוא אמר ויהי[49], עשרה מאמרות שבהם נברא העולם[50], ובעיקר נראה ענין זה בעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

והנה ע״ד שהוא למעלה, דאותיות החקיקה הן עולמות הא״ס, דשם אין צריך לשלול הענין דעשר ולא תשע כו׳, כי שם הוא למעלה מענין האחדות שבעולם האצילות (שבו צריך לשלול הנ״ל), דהוא בחי׳ יחיד שלמעלה מבחי׳ אחד, ומזה נמשך אח״כ לעולם האצילות שהוא בחי׳ אחד, ועד שנמשך לעלמא דפרודא, הנה עד״ז הוא גם בתורה. והענין הוא, דישנה בחי׳ אותיות החקיקה שבתורה, היינו כפי שהתורה חקוקה בלוחות. שהלוחות כוללים בעצמם את כל התורה, כדאיתא בירושלמי[51] עה״פ[52] מזה ומזה הם כתובים, ועד שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נכלל בעשרת הדברות[53]. ומזה נמשך אח״כ לאותיות הכתיבה, שזהו ענין הספר תורה שהי׳ מונח בקדש הקדשים בצד הארון (או בארון)[54], ומזה נמשך אח״כ בספר תורה שבעזרה. ומזה נמשך אח״כ בתורה שבע״פ. דאף שגם תורה שבע״פ נמשכת מתושב״כ, וכמאמר מנא הני מילי דאמר קרא, ועד דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא[55] [ועד שכל עניני תושבע״פ נרמזים גם בלוחות, היינו באותיות החקיקה], הנה אעפ״כ בגלוי הרי עניני תושבע״פ הם באופן ששייך בהם שינויים. שהרי תושבע״פ היא ע״י י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שמזה נולדים ענינים חדשים שלא היו לפנ״ז, וגם ישנם מדות כאלה בין הי״ג מדות ששייך בהם מחלוקת, כמבואר בכ״מ בתושבע״פ[56].

וזהו זאת חוקת התורה אשר ציוה ה׳ לאמר, דעבודת כאו״א מישראל היא להעלות את כל שאר הדרגות שבעבודתו לבחי׳ החקיקה שבתורה, היינו שמבחי׳ החקיקה שבתורה יומשך אח״כ לבחי׳ התורה כפי שהיא בתושב״כ, וכמבואר בתניא[57] דהתורה נסעה וירדה עד שנתלבשה באותיות גשמיות בדיו על הספר. ומשם נמשך אח״כ לתושבע״פ, שזהו ענין עלמא דפרודא, כמובן מהמובא בתניא[58] שהתורה נתלבשה בטענות שזה טוען כך וזה טוען כך כו׳ שהן טענות של שקר, שזהו בתושבע״פ. ויש לומר בדרך אפשר שג׳ בחינות הנ״ל נרמזות במ״ש זאת חוקת התורה. דזאת מורה על הגילוי, כמאמר[59] מראה באצבעו ואומר זה, היינו דזה קאי על הבחינה שהיא בגילוי בעלמא דפרודא, שזהו ענין אותיות האמירה. וחוקת קאי כפשוטו על ענין החקיקה, אותיות החקיקה. ותורה קאי על תורה שבכתב (דסתם תורה שבתורה קאי על תושב״כ), אותיות הכתיבה. וכיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועיקר הכוונה בפסוק זה הוא לענין החוקה, הרי מובן מזה שהעבודה היא שבכל הדרגות יהי׳ ענין החקיקה.

והנה ענינים אלו מודגשים ומתגלים במיוחד בהעבודה דפרה אדומה. וכמבואר בהדרושים[60] שישנם ב׳ ענינים במצוה זו, אפר הפרה ומים חיים. דכשנותנים האפר על פני המים חיים וזורקים את המים, הרי זה פועל פעולתו. אבל העיקר הם המים חיים, וכפסק ההלכה[61] שהאפר צריך להיות רק כדי שיראה על פני המים, אבל עיקר הזריקה היא מהמים. דענין האפר הוא, כמבואר בהדרושים, שהאפר אינו מוכן מעצמו, כי אם עושים אותו ע״י שריפת הפרה האדומה ועץ ארז ואזוב ושני תולעת, ובעבודה היינו ע״י העבודה דרצוא. ובזה יובן שבהעבודה דפרה אדומה מודגשים ג׳ ענינים הנ״ל. דתחילה צ״ל ענין של מים חיים, וכמבואר[62] הדין בזה בפשטות שצריכים להיות ממקור מים חיים ולא מנהרות המכזבים, שזהו ענין החקיקה, בחי׳ לא שניתי כפי שהוא בדומם. ואח״כ ונתן עליו מים חיים אל כלי, שנותן האפר על המים חיים, ובענין הקשור בכלי דוקא. ועבודת הפרה היא בחוץ דוקא[63], ופועלת בעניני חוץ[64], באבי אבות הטומאה, דע״י שמזין על הטמא מת מאפר פרה כפי שהוא עם המים חיים, הנה אז בזה תהא טהרתו. ועד כדאיתא במדרש[65] שע״ז נאמר[66] מי יתן טהור מטמא, היינו שמהטמא עצמו נעשה טהור. ובדוגמת אברהם שיצא מתרח, שאברהם נקרא האדם הגדול בענקים[67], ועוד כמה דוגמאות שבמדרש שם. ועד שאברהם פעל אח״כ על תרח, כמ״ש[68] ואתה תבוא אל אבותיך בשלום למדך שעשה תרח תשובה, כמבואר במדרשי רז״ל[69].

אמנם עדיין צריך להבין מהו ענין העלי׳ שלמעלה מבחי׳ חוקה. דזה שתושבע״פ עולה בתושב״כ מובן הוא, כי שם הרי התושבע״פ היא באופן של רמז בעלמא, כמאמר ליכא מידי דלא רמיזי כו׳ ודי לחכימא ברמיזא[70]. וכן מובן העלי׳ למעלה יותר לבחי׳ החקיקה, היינו שכל התורה ומצוותי׳ הם באופן של חקיקה. אבל ממה שאומרים דאם בחוקותי תלכו גו׳ הנה עי״ז ישנו שכר וכו׳, הנה מזה מובן שישנו ענין העלי׳ שלמעלה גם מבחי׳ החקיקה. וצריך להבין מהו ענין העלי׳ למעלה גם מבחי׳ החקיקה.

אך יובן גם זה מהדוגמאות דלעיל. דהנה בנפש האדם, הרי אפילו אותיות החקיקה שהם האותיות שבעצם הנפש, הרי ישנו עצם הנפש וישנם האותיות שבו [כפי ששייך לחלק בעצם הנפש. וע״ד שמחלקים בנוגע לספירות, כמבואר בלקו״ת[71] דאיך שייך לומר בחינה התחתונה באוא״ס וכו׳, ומבאר שזהו בחי׳ ת׳, מלכות שבמלכות כו׳, רישא דלא אתיידע]. ועד״ז הוא גם בנוגע לספירת הכתר, ענין אותיות החקיקה כפי שהוא בספירות, שהיא באין ערוך לגבי למעלה ממנה, וכמאמר[72] כתר עליון אע״ג דאיהו אור קדמון אור צח ואור מצוחצח איהו אוכם קדם עילת העילות. ועד״ז הוא גם בעולמות, דאף שמעלה את העוה״ז התחתון כפי שהוא תחתון שיהי׳ בהמצב של עולם האצילות, ולמעלה יותר, בהמצב דעולמות הא״ס, שזהו לכאורה תכלית השלימות בעשיית הדירה לו ית׳ בתחתונים, הנה ישנה עלי׳ למעלה יותר. דהנה בכל הדוגמאות הנ״ל (הן בהמשל והן בהנמשל) המדובר הוא באותיות, שאותיות הם כלים, דאותיות הם לשון אתא בוקר[73], היינו שהם הכלים להבוקר שהוא אור ויום, ומזה מובן דהעלי׳ למעלה מאותיות החקיקה היא בענין האור. אמנם כללות ההמשכה שבענין הגילויים, ענין האור, הרי הוא בגדר התואר דאין סוף, וכמבואר בלקו״ת[74] דהתואר אין סוף שייך לומר רק על האור ולא על העצמות, כי בעצמות אין שייך כלל התואר דאין סוף כי הוא למעלה מכל גדר התחלה וסוף ואין סוף וגבול ובלי גבול. ומזה מובן, דאמיתית העלי׳ שלמעלה מאותיות החקיקה היא בעצמות ומהות.

ומזה יובן גם בעבודת כאו״א, שצ״ל בחוקותי תלכו, היינו שמקיים המצוות באופן של חקיקה, היינו שאין שייך אצלו קס״ד באופן אחר וכו׳, דאין לך רשות להרהר אחרי׳, ועד שאין צריך לצוות אותו (שאין לו רשות כו׳). ולא רק בנוגע למצוות הנקראים חוקים, כי אם גם בנוגע לעדות ומשפטים, דזה שמקיימם הוא באופן שאינו מהרהר כלל, כי כיון שהקב״ה קדשנו במצותיו וצונו, הרי הוא מוכן ומזומן לקיימם. ועבודה זו מקשרת אותו עם אותיות החקיקה כפי שהם בעצם הנפש, ועד שמקשר גם הדברים שעמם עושה המצוה שהם דברים גשמיים וגם לימוד התורה שלו (שהוא מביא לידי מעשה[75]) עם בחי׳ אותיות החקיקה. אבל בחי׳ האותיות הם כלים כנ״ל, ואח״כ נעשה אתא בוקר, שמתגלה האור, ועד לענין העצמות, כנ״ל. דב׳ ענינים אלו (העלי׳ מן הכלי אל האור ומן האור אל העצמות) מבואר בכ״מ שבשביל זה היא ירידת הנשמה למטה שהיא ירידה צורך עלי׳. דלפעמים[76] מבואר שלפני הירידה היא בבחי׳ (פנימיות) הכלים, וע״י הירידה עולה בבחי׳ האור. ובמ״א[77] מבואר דהעלי׳ היא למעלה יותר לאשתאבא בגופא דמלכא[78], בעצמותו ומהותו. וזהו כללות הענין דכל הענינים שלמטה מסדר ההשתלשלות, שבסדר ההשתלשלות ושלמעלה מסדר ההשתלשלות, שבכללות נחלקים לג׳ כנ״ל, כמו בעולמות, עולמות הא״ס עולם האצילות ועולמות בי״ע, הרי גם עולמות הא״ס נקראים עולמות, היינו שהם בבחי׳ עולם וציור ואות. וע״י העבודה בענינים אלו, באים אל העצם של המהוה ומחי׳ ומקיים כל עניני עולמות אלו בכל הדרגות שלהם, עד שנקרא לעשות לו ית׳ דירה, וכמבואר בארוכה בכ״מ[79], שענין הדירה הוא ששם נמצא הדר בה בכל עצמותו ומהותו ובגילוי.

וזהו הביאור בכל ענין פרה אדומה, דהמשכת כל הענינים דלעיל היא ע״י ויקחו אליך פרה אדומה בעוה״ז התחתון, ויחד עם זה צ״ל מכל הסוגים שבעולם, מסוג הדומם ומסוג הצומח ומסוג החי וגם האדם העובד כפי שהוא נשמה בגוף דוקא שאז העבודה היא בשלימותה. וזה פועל את תכלית השלימות, שמהענינים הבלתי רצויים מתהפכים למוטב, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, ונעשה הענין דחיים ומבחי׳ חיים[80] וחיים אמיתיים שזהו כאשר אין בהם שום שינוי, בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, והקיצו ורננו שוכני עפר[81] והוא (בעל הגאולה) בתוכם, ובעגלא דידן.

מקורות והערות