בס״ד. ש״פ חוקת, ב׳ תמוז ה׳תשמ״א

למה נאמר זאת חוקת התורה ולא זאת חוקת הפרה?

וידבר הוי׳ גו׳ זאת חוקת התורה אשר ציוה הוי׳ לאמר[1], וידוע הדיוק בזה בלקו״ת לאדמו״ר הזקן[2], ובדרושי פ׳ חוקת ופ׳ פרה מרבותינו נשיאינו ממלאי מקומו[3], מהו אשר ציוה הוי׳, הרי כבר נאמר לפנ״ז וידבר הוי׳, שהקב״ה הוא המדבר למשה, והוה לי׳ למימר אשר אני מצוה. גם צריך להבין[4] מהו שנאמר זאת חוקת התורה, הוה לי׳ למימר זאת חוקת הפרה או זאת החוקה סתם, ומהו זאת חוקת התורה. ויש עוד כמה דיוקים בפסוק זה, כמובא בדרושים הנ״ל. ועיקר הדיוק הוא, דהנה ידוע[5] שמצוות התורה נחלקות בכמה חלוקות, ואחת החלוקות העיקריות היא החלוקה לג׳ הסוגים דעדות חוקים ומשפטים, וצריך להבין למה מפורש דוקא במצות פרה אדומה שהיא חוקה (היינו מהסוג דחוקים), דהגם שהיא חוקה, מ״מ הרי יש עוד כמה חוקים בתורה[6], ומדוע מודגש ענין זה דוקא במצוה זו, עד שנאמר בה זאת חוקת התורה, היינו שהיא החוקה שבתורה, ובאופן של זאת, שמראים עלי׳ באצבע[7] ואומרים זאת חוקת התורה.

והנה נקודת הביאור בזה היא, דחוקת התורה היא מלשון חקיקה, וכלשון רז״ל[8] חוקה חקקתי, ולא אמרו כתבתי או אמרתי, היינו שענין החוקה הוא בבחי׳ אותיות החקיקה שלמעלה מאותיות הכתיבה ואותיות הדיבור (כמבואר בלקו״ת פרשתנו, ולפנ״ז בדרושי בחוקותי[9], ולאח״ז בלקו״ת שיר השירים בד״ה שחורה אני ונאוה)[10]. והנה לכאורה ביאור זה אינו מתאים לחלוקה המורגלת שמחלקים את התורה לב׳ בחינות, תורה שבכתב ותורה שבע״פ, וכמארז״ל[11] עה״פ[12] וישמור גו׳ ותורותי, תורותי לשון רבים היינו תושב״כ ותושבע״פ, ובדרושים אלו משמע שיש בחינה שלישית, בחי׳ התורה שבחקיקה.

חקיקה כתיבה ודיבור

אך הענין יובן בהקדם ביאור ההפרש שבין ג׳ בחינות אלו, חקיקה כתיבה ודיבור. דענין אותיות החקיקה הוא שהם חקוקות מיני׳ ובי׳ של הדבר שנחקקו בו (הלוחות או האבן טוב וכיו״ב)[13], ועד שיש בחי׳ חקיקה מעבר לעבר, שהוא שלימות ענין החקיקה. שהרי התחלת החקיקה מעבר לעבר היא ע״י חקיקה סתם, דמזה מובן, שהחקיקה מעבר לעבר היא שלימות ענין החקיקה. וזהו גם מה שהחקיקה שבלוחות היתה מעבר לעבר, וכמאמר רז״ל[14] מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדות (שמזה מובן שחקיקת האותיות היתה מעבר לעבר, וזהו הנס שבאותיות מ״ם וסמ״ך), לפי שהלוחות הם תכלית השלימות שבענין החקיקה שבתורה. וענין אותיות הכתיבה שבתורה שבכתב הוא, כלשון התניא[15] ומשם נסעה וירדה כו׳ עד שנתלבשה כו׳ ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר, דהאותיות הם דבר זר ונפרד מהקלף רק שאח״כ כשכותב הספר בדיו ע״ג קלף נתאחדו והיו לאחדים¹³עד שצריך השתדלות יתירה כשרוצים להפריד ביניהם. אמנם אותיות הדיבור שבתושבע״פ הרי הן נפרדות מהאדם המדברם. והגם שיש לימוד בתורה שבע״פ במחשבה, ששם האותיות הן מיוחדות עם האדם, ואדרבה, הרי עיקר הלימוד בתושבע״פ הוא בהבנה והשגה דוקא[16] שהן במחשבה, מ״מ אומרים שתושבע״פ היא בבחי׳ אותיות הדיבור, שהרי נקראת תורה שבעל פה, ע״ש הדיבור שבפה. וההסברה בזה היא, משום שמסירתה מדור לדור היא ע״י דיבור שבפה. ועוד, שגם בלימוד התושבע״פ צ״ל הלימוד בפה[17], ועד שאמרו[18] אם ערוכה בכל רמ״ח איברים משתמרת ואם לאו אפשר לשכחה ח״ו.

והנה כתיב (בפרשתנו)[19] זאת התורה אדם, דמזה מובן, שכשם שיש בחינות אלו בתורה, כך ישנן גם בנפש האדם. והענין הוא, דהנה באדם יש כחות עצמיים שהם מיוחדים עם הנפש כמו אותיות החקיקה, ויש בו ענין הגילויים, או הענין שמוכן להתגלות, שזהו בחי׳ אותיות הכתיבה, היינו שהוא מיוחד עם הנפש אבל מ״מ הרי הוא שייך אל הגילוי מחוץ לנפש. אמנם ב׳ בחינות אלו עדיין הם בנפש עצמה, ויש בחינה שלישית שהם הכחות שענינם לפעול מחוץ להנפש, לפעול על הזולת ועל חלקו בעולם, וזהו ענין אותיות הדיבור שבנפש.

והנה כשם שהוא במציאות נפש האדם, שיש בה ג׳ דרגות אלו, עד״ז הוא גם בעבודת האדם, שיש בה ג׳ דרגות אלו. דענין אותיות החקיקה בעבודת האדם היא עבודת התשובה, שענינה הוא שהיא חקוקה בעצם נפשו עד שהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה[20], לבחי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא[21] (שלמעלה מבחי׳ אתה בראת אתה יצרת ואתה נפחת בי)²¹, וכמבואר בכ״מ[22] דטהורה היא הוא בחי׳ טהירו עילאה, ושם הו״ע אותיות החקיקה, כמאמר[23] גליף גליפו (חקק חקיקה) בטהירו עילאה. וענין אותיות הכתיבה בעבודת האדם, היא העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, ואותיות הדיבור היא העבודה עם חלקו בעולם. ובזה יובן מה שברוב המקומות יש רק ב׳ חלוקות, תושב״כ ותושבע״פ, כי גילוי בחי׳ טהורה היא הוא ע״י העבודה למטה דוקא, בלימוד התורה והפעולה בחלקו בעולם, בחי׳ תושב״כ ותושבע״פ.

כללות העבודה – רצוא ושוב

והנה כללות העבודה בקיום התורה ומצוותי׳ היא בב׳ התנועות דהמשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, רצוא ושוב. וזהו מה שנאמר בפרה אדומה זאת חוקת התורה, לפי שמצוה זו היא כללות הענין דרצוא ושוב[24]. הרצוא זהו ענין שריפת הפרה לאפר, דענין השריפה הוא ההעלאה. והשוב זהו ענין ונתן עליו מים חיים אל כלי[25], דענין המים הוא המשכה מלמעלה למטה, וכמארז״ל[26] שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. ועד״ז הוא באדם (הדומה לתורה, כמ״ש זאת התורה אדם), שחיות האדם הוא ע״י הדם שהוא בבחי׳ רצוא ושוב, שזהו ענין דפיקו דליבא, הדופק שבלב ושביד[27]. ועד״ז הוא בכללות חיות העולם כולו, וכמ״ש[28] והחיות רצוא ושוב, דידוע הפירוש בזה[29], שחיות העולם הוא תמיד ברצוא ושוב. ועוד, שכן הוא בכל סדר ההשתלשלות, שהוא בבחי׳ מטי ולא מטי (בלשון הקבלה)[30].

והנה כללות ענין עבודת האדם, ההמשכה מלמעלה למטה וההעלאה מלמטה למעלה, דלפעמים מבואר שזהו ענין התורה והתפילה, ולפעמים מבואר שזהו ענין התורה והמצוות, ותכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים[31], דדירה זו היא לעצמותו ית׳[32] שהוא כולל הכל, היינו שבתחתונים יש גם ענין הרצוא כו׳. ובלשון הזהר[33] שמתגלה בחי׳ חד אורחא שממנו מתפשטים כל התרי״ג אורחין. ויש לומר בדרך אפשר, שזהו פירוש הכתוב זאת חוקת התורה, היינו שבחי׳ חוקה, בחי׳ אותיות החקיקה שלמעלה, שע״ז אמרו גליף גליפו בטהירו עילאה, נמשכת בבחי׳ זאת, ספירת המלכות (הנקראת זאת)[34], ועד שנמשכת בעולם הזה התחתון, שבו מראים עלי׳ באצבע⁷ואומרים זאת.

ויהי רצון, שע״י מעשינו ועבודתנו[35] בכל ענינים אלו, נזכה לפרה העשירית[36] שתהי׳ לע״ל בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה, ובעגלא דידן.

מקורות והערות