החיים רצופים ניסים

האם כבר ערכתם היום סעודת הודיה לה'? האם כבר הלכתם לכותל להתפלל ולשבח את הקב"ה על החסדים שעשה אתכם היום? האם כבר לקחתם על עצמכם החלטה טובה לגבי עניינים שבקדושה, כהוקרת הטוב על הניסים שה' גומל אתכם? אה, לא?

מן הסתם לא. כי איזה נס כבר קרה? קמנו בבוקר, צחצחנו שיניים, מי מאיתנו אמרו את ברכות השחר והמשיכו בדרכם לעבודה, כוס קפה, מיילים, טלפונים ופגישות. מה כבר יכול להיות יוצא דופן?

ואם הייתם יודעים כי בכל דקה ודקה במהלך היום הזה נעשים איתנו ניסים גדולים ועצומים שאנחנו אפילו לא מודעים לקיומם?, חסדים שאין מי שיספר לנו שקורים איתנו, אפילו ממש עכשיו?

יש מקרים בהם אדם ניצל בדרך נס, ואפילו אינו מודע לכך. יש מקרים בהם אנו מגלים בדיעבד, איזה מזל היה לנו, יד ההשגחה הפרטית שמרה עלינו כחוט הסערה והבדילה אותנו ממצב של חיים למצב של היפך מזה ח"ו. מה אנחנו עושים עם זה? לא ממש הרבה. סה"כ נראה לנו הגיוני שאנחנו קמים בבוקר והכל פועל, שגופנו מתפקד, שבריאותנו איתנה, שחצינו כביש ולא הועפנו ע"י משאית או לחילופין, לא פגענו ברוכב אופנוע ח"ו. שיש לנו מה לאכול, שלילדנו שלום, שיש ממה להתפרנס, יש אנשים סביבנו שאוהבים אותנו ועוזרים כשצריך, בקיצור – שהכל בסדר. אכן, מסך ההגיון וההרגל גורם לנו לראות באור אפור ושגרתי את כל הדברים הללו אך האמת היא, ויעיד על כך כל אדם שבמהלך חייו נתקל באתגר או בקושי, מספיקה תזוזה קטנה, אפילו במילימטרים (שלא לומר ביותר מזה) במרקם החיים העדין והרגיש שלנו, בכדי שנעמוד בפני משבר ונזדקק לנס. כן, כן. לנס.

ניסים גלויים וניסים שאינם גלויים

ואז, כשהנס קורה לנגד עיננו, אנו מודים ומשבחים, מפרסמים את הנס, חושבים שוב מה הגורמים המסבבים את חיינו ומי אחראי להתרחשות הזו, מבינים שכוחנו דל יחסית לנסיבות, אך עצום ביחס להתמודדות איתן ולכל הפחות מפתחים יראה וענווה כלפי מי "שאמר והיה העולם".

ומה כשהנס לא קורה לנגד עיננו, אלא הרחק משם, באחורי הקלעים של המציאות? אם גם על כך יש להודות, או לכל הפחות להיות מודעים לכך, כמאמר השאלה הפילוסופית, אם עץ נופל ביער ואיש אינו שומע אותו, האם באמת נפל?…

הניסים בפרשת חוקת

על שאלת הניסים עונה פרשתנו באופן מופלא.

בני ישראל הולכים במדבר, בתוך מציאות אלוקית. כל מה שקורה איתם הוא נס יומיומי. מן. בארה של מרים. בגדיהם שלא בלו, נעליהם שלא נקרעו, הדרך שנתיישרה לפניהם. כל זה נראה להם מובן מאליו בעיתו, ובעינינו , היום כניסי ניסים על גבול המופרכים. כך הם חיו מציאות אלוקית יומיומית.

בין הניסים הגדולים שנעשו לישראל במדבר, היו ניסי נחלי ארנון. הם נרמזים בפסוקים: "את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ואשד הנחלים אשר נטה… ונשען לגבול מואב, ומשם בארה".

המדרשים מסבירים ורש"י מביא זאת בפירושו על התורה, שהיה שם אפיק נחל בין שני הרים גבוהים וסמוכים, ובו היו אמורים לעבור בני-ישראל. האמוֹרים ארבו להם במערות שבתוך ההרים, והתכוננו להתקיפם כשיעברו בנחל הצר. מה עשה הקב"ה? "נזדעזע ההר של ארץ-ישראל… ונתקרב לצד הר של מואב… והרגום" (את האוייבים שבמערות).

כלומר, בני ישראל מתכוננים לעבור במעבר צר בין שני הרים. בני האמורי מתכננים להם אמבוש רצחני שממנו איש לא יצא חי. הם בכלל לא מודעים לכך. הקב"ה מקרב הר להר ומוחץ אותם באופן על טבעי וניסי, ללא שום לוחמה, או התערבות אנושית של בני ישראל. שום קרב, שום יריה, שום דו"ח של "שוברים שתיקה". הם אפילו לא מודעים לנס העצום שנעשה איתם!

וממשיך המדרש: "אמר הקב"ה: מי מודיע לבניי הניסים הללו?… לאחר שעברו, חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים… וישראל ראו ואמרו שירה". זו השירה שמופיעה בפרשתנו: "אז ישיר ישראל… עלי באר".

כלומר, הם היו יכולים להמשיך את מסעם מתוך מחשבה שהכל בסדר עד כה, אבל אז הקב"ה מחזיר את ההרים למקומם, בארה של מרים עולה ומציף את דם ההרוגים ובני ישראל המבועתים מגלים חיל שלם וחמוש היטב שארב להם וכעת- לא רלוונטי יותר. ואז הם מתפעלים מהנס ואומרים שירה לה', שירת תודה על ההצלה ועל הנס המופלא.

למה נס? למה לא בדרך הטבע?  

מדוע הקב"ה עשה כל זאת? האם אי אפשר היה לנהל את העניין בדרך הטבע? ולמה צריך היה "להראות" לבני ישראל את גודל הנס, הקב"ה כביכול רוצה "להשוויץ" פה?

אלא,

מלמדת אותנו תורת החסידות שיעור גדול בהכרת הטוב. ניסים קורים סביבנו כל הזמן. אנחנו פשוט לא מודעים להם, מה שבאופן ישיר גורר סוג של אדישות כלפיהם וכלפי גומל החסד. אך האמת היא שאנחנו צריכים להיות במצב קבוע של הכרת הטוב. הטבע האנושי האנוכיי מונע זאת מאיתנו ועל כן הקב"ה צריך "להראות" לנו מידי פעם מה היה אילו… וכמה זה היה קרוב אלינו.. וכמעט..

זה דבר שאוטומטית גורם לנו להתעורר ולהודות, וגם להבין שזה לא קרה מעצמו.

כשילד קטן מקבל ממתקים ללא הגבלה הוא סבור כי אלו החיים וזה מצב נורמלי. אך כאשר הוריו מגבילים זאת ומעניקים לו ממתק בהזדמנויות מיוחדות, אם הקשר נכון וחיובי – הוא מתרגש, מעריך זאת וכמובן- אומר תודה.

נוכל לחשוב על עצמנו כילדים קטנים שזקוקים לתזכורת, אבל תורת החסידות מלמדת שאפשר להתבגר, להכיר בקיומם של ניסים יומיומיים ואפילו נסתרים מהעין, להודות עליהם ולהבין – כי שום דבר לא מובן מאליו!

זו הדרך היחידה לחיים של הכרת הטוב, בגרות נפשית ושמחה פנימית אמיתית

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות  כרך כג, עמ' 148)