הקב''ה ועם ישראל שני חצאי צורות וביחד יחידה אחת.

(כפי שמפרש הרב המגיד את הפסוק "עשה לך שתי חצוצרות").

הקב''ה אב רחמן ובניו האהובים בני ישראל ("בני בכורי ישראל")

כורתים ברית חוברים יחדיו ועושים עבודה משותפת בעולם.

והקב''ה שמחבב את בניו בחיבה יתירה מודה להם על עבודתם ואומר:

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם…

שאתם אומרים: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד''.

(מובטח לכם) ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם,

ואף הוא עונה כנגדם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ''.

*   *   *

ומוסיף משה רבינו בפרשתנו "פרשת כי תבוא"

ביום כניסת עם ישראל לארץ ישראל ("היום", "היום הזה"),

להראות את הקשר המיוחד בין ה' לעמו ישראל העם הנבחר "עם סגולה",

"את ה' האמרת היום… וה' האמירך היום"…

אנו משפיעים על הקב''ה והקב''ה משפיע עלינו.

*   *   *

לא בכדי נאמרים דברים אלה לישראל ביום כניסתם לארץ ישראל. 

ארץ שבמובנה הרוחני כוללת את התורה ואת נשמות ישראל,

ארץ שהיא תמצית העולם כולו.

הארץ הרוצה לעשות רצון קונה מעוצמת ביטולה לרצון העליון,

ובה בעיקר מתקיימת תכלית הכוונה העליונה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים.

*   *   *

ארץ ישראל אינה רק בחינת מקום – "עולם",

ארץ ישראל היא גם בחינת זמן – "שנה",

עניינה הוא בחינת "ראש השנה"

בו יש קבלת עול מלכות שמים לכל השנה כולה.

ולא עוד אלא שהיא בבחינת "נפש",

בה נכללות כל נשמות ישראל – "חלק אלוקה ממעל ממש",

שרצונם האמיתי והפנימי לעשות רצון קונם.

*   *   *

הקשר של עם ישראל עם הקב''ה הוא קשר עצמותי.

כשהקב''ה אמר "נעשה אדם", במי הוא נמלך?…

"בנשמותיהן של צדיקים", "ועמך כולם צדיקים".

הקב''ה דומה לאב שחקוקה לפניו צורת בנו הקטן לפני שנולד.

ומאחר ששורש נשמות ישראל הוא בבחינת "בצלמנו כדמותנו",

לכן ה' יכול לומר בפשטות: "נעשה אדם" (זהו "האמרת" בבחינת "נפש").

*   *   *

מקומם הטבעי של עם ישראל הוא ארץ ישראל.

וארץ ישראל, שרצתה לעשות רצון קונה, כוללת בתוכה את התורה שבעל פה,

שבה דוקא מתגלה הרצון העליון.

כי כדי לדעת מהו הרצון העליון צריך ללמוד תורה שבעל פה דוקא,

(ולא די בלימוד תורה שבכתב).

וכמו ארץ ישראל, "ארץ חפץ", "ארץ זבת חלב ודבש",

גם בתורה שבעל פה גנוזים סתרי תורה מתוקים כדבש וחלב.

בה גנוזים טעמי תורה בבחינת "דבש וחלב תחת לשונך".

דברים נפלאים הנמשכים על ידי תורה שבעל פה ויתגלו לעתיד לבוא.

שכידוע, מובטחים אנו מה' יתברך שיופיע עוד עלינו

לבאר לנו סוד טעמי התורה הפנימית ומסתר צפונותיה.

ואנו מצפים שתורת ה' תמימה תהיה מגולה לנו באור חדש,

ומחלים פניו בקוצר רוח ובכליון עיניים לקיים דברו.

שהרי רק בשביל זה הסכמנו לקבל עלינו את אריכות הגלות,

רק כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שהתחיל בגילוי תורת חסידות חב''ד,

ויתגלה בשלימות לעתיד לבוא בקרוב ממש.

שהרי במתן תורה היתה קבלת התורה הנגלית בלבד,

במתן תורה היו רק האירוסים בינינו לבין הקב''ה,

אבל אנו מצפים כבר אלפי שנים,

מתי יתגלו טעמי התורה הפנימיים?

מתי כבר יהיו הנישואין שלנו עם הקב''ה?

מתי "ישקני מנשיקות פיהו"? מתי יראנו נפלאותיו?…

*   *   *

אולם גם בזמן הגלות אנו זוכים לקשר ישיר ופעולת גומלין בינינו לבין הקב''ה.

יהודי לומד תורה למטה ומפעיל פעולות גדולות למעלה.

"את ה' האמרת היום" – אנו משפיעים על הקב''ה.

לימוד התורה של יהודי ממשיך כעין זה למעלה שגם הקב''ה אומר את התורה,

כל תלמיד חכם היושב ושונה הקב''ה יושב ושונה כנגדו.

וכל ישראל ביחד הלומדים תורה פועלים למעלה את האמירה – "את ה' האמרת".

ומה אומר הקב''ה כשעם ישראל לומדים תורה שבה תלוי קיום העולם?

הוא חוזר ואומר את העשרה מאמרות שבהם נברא העולם מחדש.

ועשרה מאמרות שבעולם מתאחדים עם עשרת הדברות שכל התורה כלולה בהם.

העולם מתחבר עם התורה למציאות אחת ונעשה "שקל הקודש".

ככתוב: "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש".

עניין הנפעל בראש השנה שבו היה גמר וסיום בריאת העולם כולו,

ששלימותו בבריאת עולם קטן הוא האדם שנברא במאמר: "נעשה אדם".

*   *   *

אמנם בפעם הראשונה בריאת העולם היתה בהתעוררות מלמעלה בלבד,

"כי חפץ חסד הוא".

אך בכל שנה עם ישראל, "בנים למקום", מסייעים בבריאת העולם.

בלימוד התורה שלנו אנו "מאמירים" את הקב''ה,

שמשפיעים עליו לומר את עשרת המאמרות ולברוא את העולם מחדש.

בהתעוררותנו מלמטה אנו ממשיכים את ההתעוררות מלמעלה,

עד לקצה הגבול שההתעוררות מלמטה מגיעה לשם.

אולם הקב''ה שמתענג מעבודתנו ממשיך בחסדיו התעוררות מלמעלה,

גם ממקום שאין אנחנו מגיעים לשם – "וה' האמירך".

*   *   *

המשכת העשרה מאמרות שבהם נברא העולם היא ממדרגה שיש בה התחלקות לפרטים.

כל דבר בעולם מורכב מפרטים ושלימותו היא במספר עשר.

בכל דבר בעולם יש תשעה מקרים והעצם הוא העשירי הנושא את המקרים.

כך בעשרה מאמרות יש תשעה מאמרות שנאמרו בפירוש,

ו"בראשית" שגם הוא מאמר, בו נבראו השמים והארץ וכל צבאם,

הוא העצם הכולל את כל ט' המאמרות שאחריו וגם את עצמו,

(שהרי במאמר אחד היה העולם יכול להיבראות).

וכמו עשרת הדברות הכלולים במאמר הראשון: "אנכי ה' אלוקיך",

וכמו עשר הספירות הכלולות בספירה הראשונה היא ספירת החכמה.

בכל אלה הכלל הכולל את כולם

הוא בגדר שייכות להתחלקות ושייכות להתלבשות פנימית בעולם.

*   *   *

אולם "האמרת" אינו רק לשון "אמירה" השייכת לעשרה מאמרות,

אלא הוא גם לשון "לבוש", "מקיף" שלמעלה מהתלבשות והתחלקות בפרטים.

וכמו אדם הראשון שנברא בראש השנה ופעל קבלת עול בכל באי עולם באומרו להם:

"בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו",

ועל ידי זה המשיך מלמעלה בחינת המקיפים ואמר: "ה' מלך גאות לבש",

גם אנו ממליכים את ה' למלך בראש השנה כשאומרים: "ה' מלך גאות לבש".

וממשיכים לא רק מבחינת עשרה מאמרות, אלא גם מבחינת המקיפים שלמעלה מהם.

*   *   *

ויש אפילו מדרגה עליונה יותר ב"האמרת" לומר לה' שבח אחד ומיוחד:

"אין כמוך!" – מדרגה באלוקות שלמעלה מכל הגדרים,

"אין כמוך" – אין ערוך אליך כלל.

ובעבודת ראש השנה אנו לא רק ממשיכים עשרה מאמרות שבהם נברא העולם,

אלא ממליכים את הקב''ה למלך על העולם כולו.

ויתירה מזאת, אנו ממשיכים מלמעלה את בחינת "אין כמוך!"

*   *   *

ומ"האמרת" בבחינת זמן ("שנה") המרמז על ראש השנה,

למדים על ההבדל בין "צלמנו" ל"דמותנו" – בין "זה" ל"כה".

"זה" הוא "צלמנו" – עצמיות ומהות הדבר,

ו"כה" הוא בחינת דמותנו, שהוא רק מבחינת דמיון ודמות הדבר.

זה ההבדל בין "כה אלול" – "כה" בחינת דמותנו – היום בו נברא העולם,

ל"ראש השנה" – "זה היום תחילת מעשיך", בחינת "בצלמנו",

שבו נאמר המאמר "נעשה אדם"… – היום בו נברא האדם.

ו"האמרת" בחינת "עולם" הכוונה על הכניסה לארץ ישראל –

"והיה כי תבוא אל הארץ… וירשתה וישבת בה".

ואף שיש ליעקב אח הוא עשו, יעקב יורש את עשו.

יעקב מכניס את האורות המרובים של עולם התוהו (שורשו של עשו)

בכלים המרובים של עולם התיקון (שורשו של יעקב).

*   *   *

אנו עושים את שלנו "את ה' האמרת",

והקב''ה לא נשאר חייב: "וה' האמירך".

"אתם עשיתוני… ואני אעשה אתכם",

עד שעושה אותנו "לשם ולתהילה ולתפארת".

יהי רצון שנזכה לכתיבה וחתימה טובה

לשנה טובה ומתוקה כשאנו מתברכים

בכל היעודים הנפלאים האמורים בפרשה.

(על פי מאמר הרבי ש''פ תבוא תש''מ)