פרשת מסעי – החיים בעולם הם מסע

הקראת כתבה
יום ראשון י״ח תמוז ה׳תשע״ה
הבעל שם טוב אומר על מ״ב המסעות שבפרשת מסעי, שכולם מצויים אצל כל אדם במשך שנות חייו. כלומר, החיים בעולם הזה הם מסע.
מאת ברכה טברדוביץ
פרשת מסעי – החיים בעולם הם מסע

מסעי – ראשי תיבות: מפות, סעד, עידוד, יעד

החיים בעולם הזה הם מסע. כמו שאומר הבעל שם טוב על מ״ב המסעות שבפרשת מסעי[1], שכולם מצויים אצל כל אדם במשך שנות חייו: “אשר יצאו מארץ מצרים״ – לידת האדם, אחר כך במשך ימי חייו באים שאר המסעות, עד שהוא בא לארץ החיים העליונה – התחנה האחרונה.

כן ניתן לראות את המסעות בכללות עם ישראל[2]: המסעות מיציאת מצרים – מן המצר הרוחני, עד ליעד – “ירדן יריחו” “מורח ודאין” – גילוי המשיח, תכלית המרחב.

כאשר אדם יוצא למסע, עליו לקחת עמו מספר דברים, המרומזים בכותרת ״מסעי״: ראשית עליו לדעת את היעד – להיכן עליו להגיע, ואז – הוא זקוק למפות, מצפן, תמרורים, פלאפון – כל אלו על מנת לוודא שיודע הוא את המסלול.

כמו כן הוא אמור לקחת עמו אוכל, שתייה, בגדים להחלפה וכן סידור, חת״ת, ספרי לימוד. אלו מהווים בעבורו סעד גשמי ורוחני גם יחד. בכל המסע הוא יהיה זקוק לעידוד ומוטיבציה!

נאמר[3]: ״אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים״. מדוע לא נאמר מסע בני ישראל, והרי היציאה ממצרים היא במסע אחד – מרעמסס לסוכות. מדוע נאמר ״מסעי״ לשון רבים?

אחת התשובות היא, שהאות י׳ של הרבים, מרמזת על היעד – היציאה ממצרים מהווה הכנה להגיע אל המטרה, אל היעד – ארץ ישראל.

מהו היעד? מהי המטרה?

על האדם להציב לעצמו יעדים ולדמיין לעצמו את הצלחתם. נאמר[4]: ״ויצא יעקב מבאר שבע, ויחלום״. מדוע יש פרוט רב לגבי החלום, שסולם מוצב ארצה וראשו מגיע לשמים? אלא, אם יש חלום ויש יעד – יש סיכוי להעפיל אליו.

מסופר על אשה שנכשלה 12 פעמים בטסט. לקראת הפעם ה-13 הלכה לייעוץ. ההכוונה שקיבלה היא לחוות את ההצלחה. את הנסיעה הבטוחה בכביש ללא כישלונות, את החניה ואת התעודה הנכספת… וכך אכן יצאה ב״ה עם רישיון. יש לחוות את היעד.

מסופר על אדם שעבד עבור חברת תה. הוא היה אדם צעיר הרגיל לאורח החיים האנגלי, אשר נשלח מאנגליה לצ׳יטנגו לעבוד כפקיד. בבואו הוסבר לו מה מצפים ממנו: תפקידו היה לעמוד ליד דוכן פיקוח. לפניו עברו סבלים נושאי חבילות של תה על ראשם. בכל פעם שסבל עבר לידו, הוא היה צריך לרשום סימן, ובסוף היום לסכם כמה שקי תה עברו דרכו.

הוא עבד בעבודה זו במשך 10 שנים ארוכות, וסבל משעמום גובר והולך במשך זמן זה נשא אשה והקים משפחה, והמשיך בעבודתו עוד חמש שנים נוספות. בוקר אחד הוא קם וגילה כיב מדמם ברגלו. הוא לא הבין כיצד הופיע פצע ברגלו בפתאומיות שכזו, אך לא ניתן היה להכחיש את קיומו. הוא פנה לרופא החברה, אשר אישר את חומרת המצב ואסר עליו לעבוד במשך שלושה חודשים על מנת לאפשר לרגל להירפא.

הוא נטל את האישור והלך לביתו. כעת התפנה לו זמן לעסוק בתחביב האהוב עליו ביותר – רכבות צעצוע. באופן מפתיע נעלם הכיב תוך שלושה ימים, והוא החלים באופן מלא כך שבמשך שלושה חודשים יכול היה לעסוק באין מפריע בבניית רכבות.

בתום שלושת החודשים חזר האיש לעבוד למשך עוד שנתיים בספירת שקי תה, ואז בוקר אחד הופיעו כיבים ענקיים על כל אחת מרגליו. זה נראה רציני ביותר, כך שהרופא רשם לו שישה חודשי מנוחה להחלמה. הוא נשאר בבית, ואחרי ששה ימים נעלמו הפצעים והוא בילה עם דגמי רכבות.

הוא חזר לעבודה למשך שנתיים נוספות, ובוקר אחד התעורר, וראה ששתי רגליו מדממות באופן כה חמור, עד כי הובהל לבית החולים מיד. לאחר בדיקות רבות, הוחלט שהדרך היחידה להציל את חייו, היא לקטוע את שתי רגליו. זה קטע כמובן את הקריירה שלו בחברת התה, והוא ומשפחתו נשלחו חזרה לאנגליה. החברה הקציבה לו גמלה קטנה ובית קטן, וכך יכול היה לבלות את כל זמנו בבית, עוסק במה שאהב מכל – רכבות צעצוע.

הוא הפך לבונה דגמי הרכבות המפורסם ביותר, ואנשים מכל העולם שיחרו לפתחו. יום אחד הגיע כתב לראיין אותו, ושאל: ״מהו הדבר הכי טוב שקרה לך בחייך?״ – ״לאבד את רגלי”, השיב האיש. – ״מדוע תאמר דבר כזה? – ״אתה מבין”, השיב, ״משום שכך אני יכול לבלות את זמני עם הדבר הכי אהוב עלי – דגמי רכבות. שנאתי כל רגע בעבודתי כפקיד, והשתוקקתי בכל ליבי לעסוק ברכבות. כך יישב מוחי את הסתירה בין חיי לבין חלומותי״.

לדעת את המטרה ולחוות אותה – זהו סוד וטעם החיים. אומרים, על דרך ההלצה, מה משותף ל״קוקה קולה״ וחב״דניק? שניהם נמצאים בכל מקום בעולם, שניהם שחורים, תוססים והם ״טעם החיים״! המטרה של החיים היא ״דירה בתחתונים״ – להוריד אור וקדושה לעולם, עד היעד הסופי – גילוי אור אין סוף, גילוי מלך המשיח בעולם.

וזהו העניין של לימוד ענייני משיח וגאולה, כיסופין, צעקת ״עד מתי״?! עד שבעזרת ה׳ נגיע אל היעד.

מה הם המפות – התמרורים?

כדי להגיע אל היעד, עלינו להצטייד גם באות הראשונה של ״מסעי״ – במפות, מצפן, תמרורים פלאפון – אלו מיועדים על מנת להתמצא בדרך.

במסע משפחתי בהרי חיפה, התקדמו הבנים בני ה־3־4 ראשונים, ובכל פעם שהגיעו לאבן הצבועה בחץ שחור לבן, זעקו בשמחה ״אנו בדרך הנכונה״. כך התורה והמצוות הם התמרורים בדרך הנפלאה, וככל שנעמיק בהם כך נגלה את העומק שבהם.

לדוגמא, בכנס של נוירולוגים מכל העולם, שהתקיים בארצות הברית בשנת תשס״ח, נדונה התופעה של התעלפויות שמתרחשות בשעות הבוקר, מיד לאחר הקימה מן השינה. פרופ׳ לינדה מקמרון, נוירולוגית בריטית, נשאה נאום ארוך, בו פרטה את תוצאות המחקר רב השנים שערכה בסוגיה זו. לאחר כל המחקרים הגיעה פרופ׳ מקמרון למסקנה, שההתעלפויות נגרמות כתוצאה מן המעבר החד שבין שכיבה לעמידה.

פרופ׳ מקמרון אמרה, שלוקח לדם 12 שניות, להגיע מן הרגלים אל המוח. כאשר מתבצעת קימה מהירה הדם ״נזרק” למוח במהירות רבה מדי, והוא מגיב בתגובת שרשרת שגורמת להתעלפות. היא הציעה לכל אדם, גם אם אינו נוטה להתעלף, שלאחר קומו משנתו ישב על המיטה, יספור לאט עד 12, ורק אז יקום. הנאום זכה למחיאות כפיים ולתגובות נלהבות.

ואז קם פרופסור יהודי, שומר מצוות, וביקש את רשות הדיבור. וכך אמר: אצלנו היהודים יש מנהג עתיק, בן אלפי שנים, לומר תפילת הודיה מיוחדת לבורא עולם, על שזכינו להתעורר בבוקר בריאים ושלמים.

התפילה הזאת נאמרת במיטה, בישיבה, מיד כשמתעוררים. יש בה 12 מילים, ואורך לומר אותה, לאט ובכוונה, שתים עשרה שניות… וכאן הוא קרא לאט ובהטעמה את: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך״!

התורה והמצוות הם המפות. וכן ההוראות של הרבי הברורות הן התמרורים, המצפן והמפה.

הרב אליהו בכנס נשי חב״ד הארצי אמר: אין ביהדות החרדית נכס יקר מ״אגרות הקודש״. שיחות הקודש והמאמרים הם עמוקים וחשובים, אך הוראות ברורות לחיי היום יום, הן בגשמיות והן ברוחניות המצויים ב״אגרות הקודש״ זהו נכס לעם היהודי שאין בדומה לו. ככל שמעמיקים בהוראות של הרבי יותר ויותר, מגלים עד כמה ההוראות הן ברורות ומאירות ומובילות אל האור. וכמו שאומר הרבי[5]:

“ואם אז, כשבני ישראל במצרים היו שקועים במ״ט שערי טומאה, והיה אז לפני מתן תורה, כשעדיין היתה קיימת הגזירה שלא אפשרה חיבור ״רומי״ ו״סוריה” – הרי על ידי המסעות הגיעו אל ארץ טובה ורחבה, כל שכן עתה, שככל שתהא נחותה הדרגה בה נמצאים – הרי העבודה קלה בהרבה, כיון שנותרו פכים קטנים בלבד. ובמיוחד כשישנו ענין של התקשרות בין רבי לבין חסידים, והרבי – כ״ק מו״ח אדמו״ר – מקשר את בני ישראל עם עצמותו יתברך – ודאי הדבר שבכוחו של כל איש ישראל לצאת ממעמדו ומצבו, ולהגיע לארץ טובה ורחבה״.

מסופר על חיים כהן, שופט בית המשפט העליון (בשנות ה־60), שהיה מאוד שמאלני ועשה ״צרות״ למגזר הדתי. הוא היה כהן, ונשא גרושה בפרהסיא. בשמחת תורה, לערך בשנת תשל״ו, היה בניו יורק והחליט שהוא יגיע אל הרבי מליובאוויטש. חבריו לא הבינו אותו, אך הוא בשלו. הרבי קיבלו במאור פנים, ובהושטת ידיו ל״שלום עליכם״. כמו כן כבדו הרבי באמירת פסוק ב״הקפות״, וביקש לתת לו ספר תורה על מנת לערוך הקפות. משנתנו לו ספר תורה קטן, ביקש הרבי שיתנו לו ספר תורה גדול. הוא נשאר להתוועדות. כשחזר, אמר לחברו הצעיר ממנו: אני כבר זקן. אילו הייתי צעיר יותר הייתי משנה את חיי, אך על כל פנים, כשאמות אבקש לקברני בטקס דתי – כדת וכדין. ואתה האחראי על כך…

ההתקשרות אל הרבי ומילוי הוראותיו הן הדרך להגיע אל היעד – גילוי המשיח, ״מורח ודאין”!

מהו הסעד הגשמי והרוחני גם יחד?

הפרטים הנוספים שלוקחים למסע – שתיה, אוכל, שמיכה, חת״ת, צדקה וכו’, אלו מרומזים באות השניה של מסעי: סעד רוחני וגשמי גם יחד!

במסע של התפילה עולים בשליבות הסולם – יש ההכנה לתפילה (לימוד חסידות, התבוננות וכו׳), אחר כך אומרים את פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, עד שמגיעים אל השליבה הגבוהה ביותר: תפילת שמונה עשרה – אנא ומלכא בלחודוהי – הקב״ה והמתפלל לבדם, בלא אומר ודברים, בלחש.

דווקא בתפילה נעלית זו יש גם בקשות גשמיות: ברך עלינו את השנה הזאת, רפאנו ה׳ ונרפא וכו׳. עד תפילת שמונה עשרה לא הייתה בקשת צרכים גשמית – יותר התבוננות ושבח, ודווקא בתפילה הנעלית ביותר, כשהאדם עומד בהתבטלות להקב״ה ואומר ״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך״ – אתה ה׳ פתח שפתי, ואני רק אענה אחריך כעונה אחר הקורא, יכולים להגיע לשיא ההתעלות, שבה אפשרית התכללות שני עניינים הפכיים – גשמיות ורוחניות. דבר זה הוא מעין ההתגלות דלעתיד, שאז יהיה ״וראו כל בשר” – אלוקות תורגש בבשר הגשמי, התכללות שני הפכים.

מהו העידוד והמוטיבציה?

בכל מסע החיים יש להוסיף את האות ע׳ – עידוד ומוטיבציה. כי יהודי הוא ״מהלך״, ובכל מסע הרי הוא יוצא מהמיצר אל המרחב, כיון שהמרחב אליו הוא הגיע הרי הוא מיצר לגבי המרחב שמעליו. כלשונו הקדוש של הרבי[6]:

״זה אפוא, תוכן מ״ב המסעות שהיו ממצרים עד ארץ טובה ורחבה. מסעם הראשון, אף שיצאו בו ממצרים ונכנסו – ממילא – ל״מרחב״, נחשב עדין לגבי דרגה נעלית יותר כ״מצרים״, ולפיכך נזקקו למסע נוסף כדי לצאת גם מ״מצרים״ זה״.

אם כן מובן הביטוי ״אלה מסעי (בלשון רבים) גו׳ אשר יצאו מארץ מצרים״ – שכן גם מטרת שאר המסעות היא לצאת מ״מצרים״ ולהגיע ל״ירדן יריחו״, תכלית העילוי.

וההוראה מזה בפועל, אומר הרבי, היא בשתים:

א. גם כאשר נמצאים במדרגה נעלית ביותר, צריך תמיד להתעלות עוד יותר. ואל יאמר האדם די ומספיק לי בעבודתי הקודמת – כי האדם תפקידו ועניינו הוא להיות מהלך ולא עומד. ובכל יום ויום שנתן לו הקב״ה, צריך למלאות את תפקידו בעולם, כמו שנאמר: “ימים יוצרו ולא אחד בהם״.

ב. גם כאשר נמצאים במדרגה פחותה ביותר, אין להתייאש. כי על ידי עבודה, אפשר תמיד להתעלות למעלה עליונה יותר. ואל יאמר האדם, מאחר שאני נמצא במצב שפל כזה, לשווא כל עמלי – על זה הוא הלימוד מעניין המסעות, שגם במסע אחד בלבד אפשר מיד לצאת ממצרים, ולהגיע אל ארץ טובה ורחבה שלפי מדרגתו. ועל ידי זה, להתעלות אחר כך גם למעלה עליונה יותר. ומה אז שישראל היו מושקעים במ״ט שערי טומאה במצרים, והיה קודם מתן תורה, מכל מקום על ידי המסעות באו מיד אל ארץ טובה ורחבה, עכשיו על אחת כמה וכמה.”

ולכן פרשת “מסעי” נקראת בימי בין המצרים, כי הבחירה של האדם היא להפוך את המצר וה״צרה״ ל״צהר” – אל דרגה נעלית יותר. ובמסעות עברו גם ב״קברות התאוה״, כי גם מקום של שפל ניתן להפכו לנס והרמה, שיהיה בבחינת קבירת התאווה והמראה לדרגות עליונות… ונעוץ סופן בתחילתן – המוטיבציה והעידוד נותנים כוח ורצון להגיע אל היעד – אל המטרה!

דרכים במסע החיים

מספר דרכים שמטרתן להעפיל אל־על במסע החיים, נותנת האם בחינוך ילדיה כבר בצעירותם:

מפות ותמרורים – זו האם המהווה את התמרור, חוק ההישענות שהילד זקוק לו: כבר מהיותו קטן, יודע הוא שאמא אמנם יצאה אך היא תשוב. אמא נותנת גבולות ואמא גם אוהבת – אמא היא התמרור והמשענת.

סעד גשמי ורוחני גם יחד – האם היא זו הנותנת אוכל לאכול ובגד ללבוש. כשתינוק בוכה, על האם לדעת שתפקידה להאכילו זהו חסד גדול יותר מאשר עני הדופק על הדלת. כי הילד הוא חסר ישע. והאמא היא גם זו הנותנת סעד רוחני – היא מכילה את הילד ואוהבת אותו כמות שהוא. לא רק כשיש סיבה לכך, אלא תמיד בכל מצב. וזהו סעד עצום.

היה פעם ילד אוטיסט, שהוריו פסקו מלעבוד, וכשלוש שנים הקדישו עצמם להכיל את הילד, להיות עמו, לשדר לו שהם איתו באשר הוא. וכך הצליחו, במאמצי על, להוציא את הילד מהאוטיזם ולהופכו לילד רגיל!

עידוד ומוטיבציה – כל ילד זקוק לה, לחוות התפעלות. איך יוכל הוא ללכת, ולהמשיך ללכת אף שנפל מספר פעמים, אם לא מחיאות הכפיים והעידוד של האם?! יש לראות בילד את השטחים החזקים שבו, ולא חלילה להתמקד בשטחים האחרים.

הילד זקוק לעידוד ומוטיבציה, ליחס וחום, על מנת שיגדל ויפרח ויעפיל אל היעד העיקרי – גידול ילדים חסידיים בריאים בגוף ובנפש לקראת משיח צדקנו – ירדן ירחו, ״מורח ודאין״ – תיכף ומיד ממש.

( על פי שיחת הרבי, לקו״ש פ׳ מסעי, ח״ב. ח״ד)

 

מקורות

 


[1] ספר דגל מחנה אפרים פ’ מסעי.

[2] ע”פ שיחת ש”פ מטו”מ תשט”ו.

[3] ריש פרשתנו.

[4] ר”פ ויצא.

[5] שיחת ש”פ מטו”מ תשט’יו.

[6] המשך השיחה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email