לחנך דור של "תמימים"

'ראבאי' קונסרבטיבי מירושלים ביקש להכיר את חסידות חב"ד. הוא הסתובב בבית רבינו שבבבל, 770, ואהב לשוחח עם ה'תמימים'. בהיכנסו לרבי ליחידות, שאל כך: רואה אני אצל הבחורים – מחד, הם פיקחים, חכמים ונבונים, ומאידך, בעיניים שלהם רואים נאיביות. וכי אין זו סתירה? ענה לו הרבי: המבט בעיניהם אינו נאיביות, אלא שלמות נפשית. כאשר יש קשר בין המעלה והמטה, הפנים והחוץ, המוח והלב – יש תמימות.

כיצד אכן ניתן לגדל "תמימים", שמחד ישאפו למצוינות ויעלו מעלה מעלה, ולא יסתפקו במועט, ומאידך, ישארו בכלים המתאימים להם? כיצד ניתן לגדל ילדים שלא יצטרכו ללבוש מסכה, ובכך לסגל ערמומיות ח"ו, אלא ימצו את הפוטנציאל הטמון בתוכם, על מנת למלא את תפקידם?

תמימות כזו ראינו וניתן ללמוד מבעל ההילולא ר' לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי, המכונה ר' לוי'ק[1].

לוי – איחוד שני קצוות

שבט לוי מאחד שני קצוות נוגדים, לכאורה. מחד, תנועה של הבדלה – "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי לשאת את ארון ברית ה'.. על כן לא יהי' ללוי חלק נחלה עם אחיו, ה' הוא נחלתו"[2] – הבדלה מכל העם על מנת לשרת את הקב"ה. כפי מהות השם שניתן על ידי לאה אמנו[3]: "ותאמר הפעם ילווה אישי אלי.. על כן קראה שמו לוי", שבזה נרמז החיבור (ילווה) של הקב"ה (אישי) עם כנסת ישראל (אלי).

ומאידך, מענייני העבודה של שבט לוי הוא "להורות דרכי ה' הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים", שנאמר[4]: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". להורות את הדרך בכל המצבים של ישראל – גם בטוב וגם בקושי…

השאלה היא, כיצד אכן ניתן לגשר בין שני הקצוות?

בית המקדש – איחוד שני קצוות

שתי נקודות אלו ניתן לראות גם בבית המקדש, אשר שבט לוי מופקד על עבודתו.

מחד, בית המקדש הוא המקום המקודש ביותר, וגם במקום זה יש דרגות של קדושה[5] – עשר קדושות עד לדרגה הנעלית של 'קודש הקדשים'.

ומאידך, מענייניו העיקריים של בית המקדש הוא ש"ממנו יוצאת אורה לעולם"[6] – שאורו וקדושתו של בית המקדש משפיעים לכל העולם, עד שעושים אותו ל"דירה לו יתברך בתחתונים"[7], ועד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו.

גם בקרבנות ניתן לראות את שני הקצוות. מחד, הקרבן מתעלה בהקרבתו למעלה ועד ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[8] – עניין הקרבן עולה עד הסוד וההעלם שלמעלה מגילוי, אין סוף. מאידך, הקרבן פועל ש"כל החי עולה לה' על ידי בהמה אחת, וכל הצומח על ידי עשרון סולת אחד וכו"[9], ועד לאופן שה'רז' בגימטריא 'אור'(207) בא לידי גילוי.

ר לוי'ק – איחוד המעלה עם המטה

אצל ר' לוי'ק ראינו גם כן הנהגה בהתאם למהות שמו – איחוד ב' הקצוות: מעלה מעלה ביותר עם מטה מטה ביותר.

ר' לוי'ק, מחד, היה מורם מעם בגדלותו וגאונותו המופלאה בתורה, הן בנגלה והן בנסתר, וכך יכול היה לעלות במעלות התורה, ולנצל את עתותיו להתעלות עצמית. אך מאידך, היה גם רב מורה הוראה של עיר גדולה, ובה וממנה פעל ועסק בהרבצת התורה והיהדות בכל הסביבה והמדינה כולה.

ודווקא בתקופה שמצד גזירת המלכות נמנעו רבנים מלהנהיג את קהילותיהם, נטל ר' לוי'ק את שבט המנהיגות ופעל בכל התחומים האפשריים. עד למסירות נפש ממש, כשהוגלה לעיר אלמא־אטא, ו"צער הגלות שקול כמעט כצער המיתה"[10]. וגם שם עסק בתורה, ועד לכתיבת חידושים נפלאים בתורה על־דרך הקבלה והחסידות, אותם כתב (גם כשנייר ודיו לא היו בנמצא) על־מנת לזכות את הרבים.

את הקשר בין המעלה מעלה ביותר למטה מטה ביותר, ניתן לראות גם בתאריך יום ההילולא שלו – כ' מנחם אב. כ' = 20. המילה 'עשרים', בגימטריא 'כתר', רומזת על המשכת ה'כתר' בכל הספירות – עשר מלמעלה למטה, ועשר מלמטה למעלה, כאשר במטה ביותר ניכר הגילוי של המעלה ביותר.

כתר – עניינו מחד, התנשאות והבדלה, ומאידך קשר עם העם, שהרי "אין מלך בלא עם" – המלך זקוק לעם.

כיצד אכן ניתן לגשר בין שני הקצוות?

ראשית, עלינו להחדיר את השאיפה למצוינות – "חובת נשי ובנות החסידים לעמוד בשורה הראשונה". זו זכות אך גם חובה, יש לשאוף להמריא למעלה.

אך לעתים זה קצת מסוכן – האשה לומדת, מתפללת, יוצאת למבצעים – ומה עם הבית? את הביטוי "עזר כנגדו, זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", מבארים על דרך החידוד: כאשר הוא לומד – היא לומדת כנגדו, הוא מתפלל – היא מתפללת. ומה עם ארגון הבית כפשוטו, ומה עם חינוך הילדים?!

האיזון הנכון, היא מילת המפתח של איחוד הקצוות. זוהי גם הסיבה שבגינה הנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, על מנת שתוכלנה להתפנות לתפקידן – חינוך דור העתיד!

יש נשים שאומרות: "אם תפקידנו להתעסק בגשמיות, להכין לסדר ולהלביש את הילדים וכו', נעשה זאת באופן הראוי. אך את הקדושה והטהרה נשאיר לבעל או ליחידות סגולה"

עלינו לזכור שבכך חסר העניין העיקרי – ליצוק את השמן בכלי. ומהי תועלת בכלי ללא השמן? וכאשר נחיה עם הכלל של להדבק באור ולהורידו לכלים, לחבר את המעלה עם המטה – נקבל את הכוחות לכך.

ניתנים הכוחות לחיבור המעלה עם המטה

מספרת גב' גיטי שירזי: הם חיו באירן, והאב שימש כאיש ה'מוסד' הישראלי. עם פרוץ המהפכה ועליית חומייני לשלטון, קיבלו הוראה מהמוסד הישראלי להימלט על נפשם. באותה תקופה, הדרך לברוח מאירן הייתה ברכיבה בת מספר ימים על גבי סוסים וחמורים, דבר שלא התאפשר לרעייה הצעירה, שהייתה מטופלת בשתיים, ועמדה חדשים ספורים לפני לידת בנה השלישי.

היא ניסתה בדרכים שונות להשיג דרכון יציאה, ונתקלה בקשיים מרובים. באחד המפגשים שלה עם חבר הפרלמנט, הוא אמר לה: "מה הבעיה? תקבלי על עצמך את האיסלם, ותקבלי דרכון". אך היא ענתה בגאווה ותוקף יהודי: "אם הקב"ה היה רוצה אותי מוסלמית, הוא היה בורא אותי בבית מוסלמי. כנראה שהוא רצה אותי יהודיה ועל כן הוליד אותי בבית יהודי".

בתגובה לאומץ לב זה, סידר לה חבר הפרלמנט משכורת ודיור מוגן למשך חייהם, אך היא המשיכה להתעקש ולדרוש דרכון.

באחד הימים קיבלה הזמנה לראיון עם אדם בשם 'חמיד', פקיד בדרגה בכירה. האיש האזין בקשב רב לבקשתה. "סיפרתי לו על חזרתי בתשובה. סיפרתי לו על הבטחתי לבורא העולם, שאם ייתן לי בן ודרכון – אחזור בתשובה שלמה. יש לי בן. עכשיו – היא אמרה – אתה השליח של ה' לתת לי את הדרכון". הוא שלח אותה לפקיד מסוים, ואמר: "תגידי לו שאני שלחתי אותך".

גיטי שירזי חזרה לביתה בידיעה שלמחרת היא תקבל את הדרכון המיוחל. אלא שלמחרת נורה אותו 'חמיד' ביד מתנגדי המשטר, ונפצע קשה. עולמה של גיטי חרב עליה. 'עד שהסכים לתת לה את הדרכון, הוא נורה'.

אלא שלאחר עשרה ימים הופתעה לקבל טלפון ממשרד הפנים, המזמין אותה לראיון דחוף עם 'חמיד', שהחלים ושב לעבודתו. בחביבות מיוחדת קיבל את פניה, ואמר: "כשהייתי בין שמים לארץ ורצו לקחת את נשמתי, אמרתי להם שיחזירו אותי כדי שלפחות אספיק להעניק דרכון לאשה שהבטיחה להקב"ה להיות יהודיה כשרה אם תקבל את הדרכון". הוא נתן לה דרכון רשמי של ממשלת אירן המאפשר לה לעזוב את אדמת אירן.

למחרת שמעה גיטי, כי באותו ערב לקה 'חמיד' בליבו ומת. הוא נשאר בחיים רק בכדי לסייע ליהודיה גאה.

סיפור מדהים זה מוכיח, שכאשר הולכים בתוקף ורוצים לעלות מעלה – להישאר יהודיה גאה, כל אחת בדרגתה ובמצבה היא – הקב"ה עוזר ומסייע בדרכים שונות ומאלפות. כי במקום שרצונו של אדם, שם הוא נמצא.

לעלות בסולם שלב אחרי שלב

על הבית להתנהל באופן כזה, שאנו שואפים לטפס ולעלות במעלות התורה, החסידות ויראת־שמים, וביחד עם זה בכלים נאותים של גשמיות, הקשבה ואכפתיות, חשיבה אודות הכלי של כל ילד, ואיך ניתן להוריד את האור הנעלה אל הילד הקטן שבביתנו, וליהודים בעולם כולו.

ניתן להקביל זאת לשלבים בתפילה, המהווה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"[11]. בבחינת: "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות אלול, שהתאריך כ' מנחם אב, מהווה תחילת ההכנה לחודש אלול, תחילת הארבעים יום קודם ראש השנה – "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים"[12].

השלב הראשון: מודה אני – הודאה וקבלה

"תחילת התפילה היא מענינים נמוכים שמוצבים ארצה, וכך הוא עולה בעילוי אחר עילוי בסדר והדרגה, עד שבא לענינים הנעלים ביותר, ועד שמגיע השמימה.. דהנה תחילת עבודת התפילה היא ממודה אני, שהוא ענין ההודאה בלי שום השגה, שלכן מיד בקומו משנתו, שאז הוא כקטן שנולד, אזי אומר מודה אני . . אמנם ההודאה דמודה אני שהיא בלי שום השגה כלל, וכקטן שנולד, דהיינו הודאה שלמעלה מטעם ודעת, הנה הודאה זו 'תופסת' אותו בכל עצם נפשו ובכל כוחותיו, ולכן הודאה זו מגיעה למעלה בבחינת 'לפניך', שהוא 'עצמות' כמו שכולל כל ההשתלשלות מעומק רום עד עומק תחת, לפי שגם בנפש הרי זה בכל עצם נפשו.. ובכל הכוחות שלהם"[13].

כשם שבתפילה – ההתחלה היא ההודאה, הביטול והקבלת עול מלכות שמים, ועם פשטות זו שלפני ההתבוננות, מתחברים עם הקב"ה בדרגות הגבוהות. כך יש לחנך את הילד, שראשית הכל היא יראת שמים, והידיעה שהקב"ה מקבל אותנו ומשפיע עלינו שפע, והוא אבינו לא בגלל שום סיבה שהיא.

וכך גם ניתן לילד את התחושה הבסיסית, תחושת השייכות. יש לו בית, הוא אהוב, הוא חשוב בגלל עצם מציאותו. עם כוחות אלו ניתן להמשיך לעלות ולטפס בסולם.

הודו לה' קראו בשמו – הבחנה בין התכונות השונות

"עד שבא לבחינת הודו לה'. שהרי ההודאה דהודו לה' יש בה השגה קצת וחלוקי מדרגות, שיודע לחלק שהודו הוא בבחינת הוי' וקראו הוא בשמו. והיינו, דהוי' שהוא היה הוה ויהיה כאחד למעלה מהשתלשלות, שם שייך רק הודאה בלבד, ובשמו, שהוא שם אדנ־י ושם אלקים כפי שנמשך בעולם, שהוא בחינת כוח הפועל שבא בהתלבשות בנפעל, שם שייך קריאה והמשכה כו'. והטעם שבהודאה זו יש קצת השגה וחילוקי מדרגות, היא מצד הקדמת ח"י ברכות השחר: הנותן לשכוי בינה, פוקח עורים וכו', שענינן הוא עשיית כלים, הנה לאחרי הקדמה זו יש בו קצת השגה וחילוקי מדרגות, שיודע לחלק שהודו הוא להוי' וקראו הוא בשמו. אך כל זה הוא העבודה דהודאה בלבד".

בדרגה זו יש כבר הכנה ועשיית כלים לקבל את השפע, וניתן להמשיך ולטפס בסולם, מתוך הבנה והשגה. כך ניתן לחנך את הילד להודות להקב"ה על כל פרט ופרט, להתבונן, לא לקבל כל דבר כמובן מאליו.

וכך גם נתבונן בילד שלנו, נגלה את התכונות המיוחדות בו, ונעצים אותן. זה יתן לו את הכוח להמשיך ולהמריא למעלה. הוא יודע שאוהבים אותו איך שהוא, מקבלים אותו, והוא גם יודע שהוא לא כמו כולם, יש בו תכונות מיוחדות המאפיינות אותו, ורק אותו, ואיתן הוא יכול להמשיך לעלות ולטפס בסולם.

פסוקי דזמרה – לזמר עריצים, להסיר מונעים ומעכבים

"ואחרי העבודה דהודו לה', עולה הוא בעילוי אחר עילוי עד שבא לעבודה דפסוקי דזמרה, שהיא העבודה דהשגה .. איך היא בריאת יש מאין, אין אנו משיגים כלל, נמצא, שההתבוננות דפסוקי דזמרה אינה ענין ההשגה, כי אם לעורר התפעלות המידות מצד הפלאת הענין. ולכן הנה העבודה דפסוקי דזמרה אינה עבודת המוחין, כי אם עבודת המידות בלבד.. ההכנה בנפשו להסיר כל המונעים ומעכבים לעבודה דברכות קריאת שמע. שזהו עניין פסוקי דזמרה, מלשון לזמר עריצים[14], דהיינו להכרית את כל החוחים והקוצים דנפש הבהמית המונעים התגלות הכוחות דנפש האלקית,

"דענין הקוצים, הרי כשמם כן הם, שהם דברים שאין בהם ממש. וענינו בעבודה, הוא דברים בטלים וליצנות . . ענין זה פועל הגשמה בנפשו (האלקית), והיינו שמתגשם באופן שאין לו ערבות בענינים רוחניים ועד שאין לו שום שייכות לרוחניות. ומכל שכן שזה פועל בנפשו הבהמית, שנשאר בגשמיותו ואינו יכול להזדכך.

"ונוסף לזה, הנה על ידי דברים בטלים הרי הוא בא למחשבות זרות, שהן מבלבלות השגה דנפש האלקית ואפילו ההשגה דנפש הבהמית .. העבודה בפסוקי דזמרה פועלת רוממות בנפשו, ובמילא נעשה מרוחק מענינים אלו".

בעלייה בסולם, אין ביכולתנו להישאר ברמה של התבוננות בעולם, אלא עלינו להביט אל למעלה מהשגתנו, על מנת שנוכל להתרומם ולעקור את הרע מקרבנו. כדי שהכלי יהיה נקי וצח במטרה להחדיר בו אור נעלה יותר, יש צורך בעבודת המידות, בעידון, כדי שנוכל להתרומם…

וההקבלה בחינוך היא, לראות ולהתבונן מה מפריע ומונע מהילד להמשיך ולעלות במעלות הקדושה. אולי חברים בעלי השפעה, ואולי מידה מגונה הראויה לטיפול, או שמא איזו קנאה שיש לתת עליה את הדעת. אולי יש מי שמציק ומפריע לילד, ואולי סתם קשה לו ללמוד. יתכן גם שהילד נותן פרשנויות לא נכונות לאירועים הקורים איתו…

כל אלו מניעות ועיכובים שיש לתת עליהם את הדעת, ולחשוב ולהתייעץ איך ניתן לסייע לילד ולעזור לו לזמר ולהכרית את המחשבות המבלבלות ואת הרגשות הבאים בעקבותיהן. או אז ניתן לעלות ביתר קלות בסולם העולה בית קל.

ברכות קריאת שמע וקריאת שמע – לעורר את הרצון והאהבה

"ולאחרי הכנה זו יוכל לעבוד עבודתו בברכות קריאת שמע, שהיא העבודה דהשגה. דהנה בברכות קריאת שמע, ההתבוננות היא בעבודת המלאכים, שנחלקים בכללות לב' סוגים: המלאכים בעלי השגה שאומרים 'קדוש', והאופנים שהם ברעש מצד העדר ההשגה . . והם אומרים 'ברוך', שרוצים בהמשכה. וכאשר האדם מתבונן בעבודת המלאכים, ובפרט בעבודת האופנים שהם שורש נפש הבהמית, נעשה גם בו אחת מב' תנועות אלו: תנועת העלאה, שרוצה לעלות ולהכלל למעלה, או שרוצה בהמשכת וגילוי אלקות למטה.

"וענין זה נמשך גם אחר כך בקריאת שמע באמירת 'הוי' אחד', הוא ההשגה שכל מה שנברא, ז' רקיעים וארץ וד' רוחות השמים, הכל הוא בביטול כמקודם שנברא, שהוא ענין של ביטול במציאות בדרך העלאה מלמטה למעלה.. ו'ברוך שם', הוא בדרך המשכה מלמעלה למטה בביטול ביחודא תתאה ..

"ותכלית ההשגה הוא שיהיה 'ואהבת', והיינו שתכלית הידיעה היא שיומשך בהרגש הלב.. כדי שיהיה ואהבת לשון רצון[15]. ועוד זאת, שהאהבה תורגש גם בנפש הבהמית, כמו שכתוב[16]: בכל לבבך בשני יצריך.. עד ובכל מאדך".

לאחר סילוק המונעים ומעכבים, הכלי כבר נקי להתבוננות מעמיקה המעוררת את האהבה להקב"ה. עד שתורגש האהבה בבשר המתבונן, שיתעורר הרצון להדבק במקור.

ובעבודת החינוך: לאחר סילוק המונעים והמעכבים, הבור ריק. אם לא נמלא אותו במים, הרי שהוא יתמלא בנחשים ועקרבים. הילד כבר מוכן לעלות גבוה יותר, ואין הדבר נעשה מתוך כפייה, אלא מעוררים בו את הרצון הפנימי לנצל את כוחותיו למילוי שליחותו בעולם, להוריד קדושה מתוך אהבה המורגשת בבשר הלב.

שמונה עשרה – התבטלות ואיחוד המעלה עם המטה

"ואחרי העבודה דברכות קריאת שמע וקריאת שמע, עובד הוא עבודתו בעילוי אחר עילוי עד שמגיע לביטול דשמונה עשרה, שהוא כעבדא קמי מריה[17]. שהוא בביטול במציאות..

דעם היות שי"ב ברכות אמצעיות דשמונה עשרה ענינם הוא המשכה למלאות צרכיו, מכל מקום, העבודה בזה, היינו כיצד בא לבקשת צרכיו, הרי זה מצד ההשתחוויה וכל הענינים שקודמים לזה, שהם בדרך עליה, לפי שכל עיקר ענין התפילה הוא בדרך העלאה מלמטה למעלה".

מטפסים בסולם ומגיעים אל הדרגה הגבוהה של ביטול מוחלט, אנא ומלכא בלחודוהי. האדם מתבטל להקב"ה, הוראות הקב"ה מתבצעות עם כל כוחותיו – רצונותיו, מעשיו ומחשבותיו, המעלה מתאחד עם המטה.

ובעניין החינוך: הבסיס הוא קבלת הילד כפי שהוא, אחר כך מגיעה ההכרה בשונות והעצמת הייחודיות של הילד – זוהי דרך סלולה הנותנת כוחות לעבודה עצמית, להכרה גם בחסרונות המיועדים לתיקון, או הסרת תסכולים ומונעים ומעכבים אחרים.

שלבים אלו הם ההכנה להיות כלים ראויים להמשיך ולהעפיל ולגלות כוחות חדשים הטמונים בילד, כדי שיעשה ויפעל מתוך רצון ואהבה פנימיים. עד שכל מהותו ועצמותו יהיו חדורים בתחושת שליחותו בעולם, כי הוא ופנימיות נפשו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, חד הם. וכך יעלה מעלה מעלה בסולם, ויוריד את העניינים הנעלים ביותר מטה מטה – האור והכלי מתאחדים למילוי המטרה.

עלינו לשאת תפילה, שנשכיל לגשר בתמימות בין הקצוות. ואז תהיה שלמות השמחה, הקשורה בשמו השני של בעל ההילולא – הרב לוי יצחק, וכן לשמו (השני) של הרבי הריי"צ 'יצחק' – ע"ש הצחוק, הקשור עם הגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו, שלמות הצחוק והשמחה[18], "אז ימלא שחוק פינו". וכלשון הכתוב[19]: "נגילה ונשמחה בישועתו".

הערות