ראייה מצומצמת – גלותית

הרב קדנר בספרו ״סיפורים נוראים״[1] (ספר שהרבי הקודם המליץ לרבי לקרוא בו בשבוע של ה׳שבע ברכות', בו המוח אינו פנוי כ״כ ללימוד בעיון), מספר סיפור ששמע מפי בעל המעשה – איש מופלג בחכמה ובעל נכסים:

״באחת מנסיעותי בחורף הרוסי לרגל מסחר מלאדי לעיר ווארמע, תעיתי בדרך. ובלילה הקור היה מקפיא, עד שכמעט כפסע היה ביני לבין המוות… הפחד היה רב, עד שבסוף הלילה הגעתי ליישוב בני אדם שכלל מלון אחד וג׳ בתים שדרים שם נכרים.

ראיתי איש זקן מופלג עומד בצד המלון. הזקן נולד במקום זה, ואביו הוריש לו את המלון. פה גדל, ולא ראה מיום הולדתו עד עתה שום אדם, ואינו יודע בטיב משא ומתן ומסחר בעולם, ופרנסתו הייתה מהמלון, משלושת הבתים, ומעבודת קרקע. הזקן לא ראה מעולם שום עיר וכפר, כי אם המלון שלו וג׳ הבתים.

כראות הזקן אותי, נשתנה זיו פניו ונרתע לאחוריו. התקרבתי אל הזקן והוא מתרחק.

ויאמר לי הזקן: ״מי אתה?״ ואמרתי לו: "אני יהודי״. שאלני: ״מאין אתה?״ ואמרתי לו: "מעיר לאדי״. וישאל: ״מהו לאדי, האם בעל חיים או אדם?״ עניתי לו: ״לאדי היא עיר אשר שמה כן הוא״. וישאל אותי: ״מהו עיר?״ ועניתי: ״ג׳ מאות בעלי בתים יהודים דרים שם, זה נקרא עיר". ואמר בקול רם: ״שקר אתה דובר, זהו דבר שאינו בעולם. ג׳ מאות בתים ביחד, ולמה אני דר יחידי?"

וישאל: ״מה מרחק העיר מפה?״ ואמרתי לו: ״שמונים פרסאות״. ושחק ממני בקול גדול, ואמר: "שקרן שקרן, וכי אתה עוף פורח? איך יש ביכולת ילוד אשה לבוא ממרחק גדול כל כך?״

ביקשתי מהזקן שירשה לי להיכנס אל ביתו להתחמם מעט, כי נתקררתי מאוד. ויען: ״לא אתן לך רשות בשום אופן, כי אין ידוע לי כיצד לדון אותך. אולי שד לשדים אתה״.

ויוסיף לשאול: ״ולאן אתה הולך?״ ואמרתי לו: ״לווארמי". וישאל: ״מהו הווארמי?״ והשבתי שהוא שם של עיר. ויענה: ״כעת ראה איך שנתפסת כשקרן. מקודם אמרת ששם עיר הוא לאדי, וכעת שם עיר היא ווארמי״. אמרתי לו, שכל עיר ועיר יש לה שם בפני עצמה.

וישאל: "מה מרחק עיר ווארמי?״ אמרתי לו ״מאה פרסאות״. וישאלני: ״מה תעשה שמה?״ ואמרתי: ״אני רוצה לקנות בד פשתן טוב״.

אמר: ״ואיך יכול אדם לידע מה שיש במרחק מאה ושמונים פרסאות, ולמה אני איני יודע מזה כלל? אין זה כי אם שאתה מכשף גדול, לכן לא אכניס אותך לביתי בשום אופן״.

ואמרתי לו: "נודע לי מאגרת שהגיעה בפוסט״. וישאל: ״מהי האגרת, שם יהודי או נכרי? ומהו הפוסט?״ אמרתי לו: ״אגרת הוא אותיות כתובים על נייר״. ויאמר: ״איני יודע מהו כתובים ונייר ואותיות. וגם כעת נתפסת לשקרן, מקודם אמרת מאגרת שבא לפוסט נודע לך, וכעת אמרת שג׳ דברים הודיעוך – הנייר והאותיות והכתב״.

ראיתי כי כלתה אלי הרעה, וכפסע ביני ובין המוות חס ושלום. התחלתי להתוזנן ולבכות בדמעות שליש לפני הזקן, עד שנשמע קולי בבכיות בביתו. יצאו אשתו ובניו, וכשראו אותי פחדו, וגם כן אמרו שאני מכת הכשפים או הרוצחים. ואחר כך נכמרו רחמי בניו עלי, ונתנו לי רשות להיכנס לבית להתחמם. וכשבאתי לבית, הושיבו אותי בקצות הבית, ובני הבית ישבו בריחוק מקום, כי יראו ממני. ואחר כך המשיכו לשאול אותי שאלות שונות. לא האמינו שיש עולם שלם מסביבם, ושחקו לי והייתי בעיניהם כאיש משוגע״.

ראיה גאולתית

אנשים אלו בראייתם המצומצמת, הביטו על איש עולם הגדול כאל משוגע. לא האמינו שיש אפשרויות נוספות… אף אנו חיים לא פעם בראיה גלותית – פועלים תחת רגשות של דאגה, פחד, לחץ, קנאה ועוד, ולא נותנים לעצמנו את האפשרות של שינוי מהותי שירומם אותנו מעל הראיה הגלותית, ויביא אותנו לשינוי מהותי – ראיה גאולתית.

לשם כך נתן לנו הקב״ה ימים מיוחדים, המסוגלים להוציא את האדם מצמצום זה, שיראה את העוצמה שבכל רגע, יחיה את השינוי ויחדיר את הכוח שברגע.

מה מתחדש בעבודת ח״י אלול?

האפשרות לשינוי המהותי מתוך חיות ושמחה, ניתנת בח״י אלול. הוא הנותן את הכוח לכך.

בחודש אלול מאירות י״ג מידות הרחמים. המלך בשדה ואנשי העיר יוצאים לקראתו, והוא מקבלם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ועם ישראל מנצל את החודש, לפעול מתוך חיות ושמחה. מראש חודש אלול ועד ח״י אלול עבדו בנאמנות, ולא כמצוות אנשים מלומדה. ואם כן, שואל הרבי[2]: מה מחדש ח״י אלול בעבודת אלול?

השאלה תתחזק יותר, כשנבין את מהותו של חודש אלול: חודש אלול הוא חודש כללי – חודש החשבון וחודש התשובה. חודש החשבון, סיכום השנה שעברה, וחודש התשובה – לקראת פתיחת השנה החדשה.

כל רגע בחודש אלול מקפל בתוכו עבר ועתיד. כמשל הידוע מהשמש, שמשתקפת ונראית בטיפת מים, כמו בים הגדול. וכך בעבודת האדם – בכל עבודה פרטית משתקפת כללות העבודה, ובכל חלק פרטי של זמן ומקום משתקף כללות הזמן והמקום. כלומר, כל נקודה בזמן ובמקום, קשורה עם הנקודה הכללית שכוללת את כל מציאות הזמן והמקום.

הדברים יובנו בעמקות יותר, על פי תורת הבעל שם סוב ואדמו״ר הזקן (שח״י אלול הוא יום הולדתם – שמזלם גובר), שבכל נקודה פרטית של זמן כלולה הבריאה כולה, כולל גם בריאת הזמן, בדוגמת התהוות הבריאה בפעם הראשונה. שהרי בכל רגע מתהווה העולם מאין ליש. כך ניתן להבין את עבודת התשובה. וכלשונו של הרבי[3]:

״ועל פי זה יש לבאר גם בנוגע לעבודת התשובה שהיא בשעתא חדא וברגעא תדא – דלכאורה, איך אפשר שברגע אחד יתקן וישלים החסרון בעבודה במשך זמן, ובמיוחד בזמן ארוך (שנה שלימה, כמה שנים, מהתחלת ימי חייו, ועד – בגלגול שלפני זה)? והביאור בזה – על פי האמור – שברגע פרטי משתקף כללות הזמן, ולכן אפשר ויכולים לתקן ולהשלים בו גם משך זמן ארוך, ועד לכללות הזמן.

״וענין זה הוא בהדגשה יתירה בחודש אלול (חודש התשובה והחשבון) – שבכל רגע פרטי שבו מודגש שהוא זמן כללי השייך ופועל על ובכל השנה כולה, ומודגשת בו כללות העבודה, ובכל הכוחות והדרגות״.

ניתן לומר, שחודש אלול שהוא חודש כללי בכל חמשת הקווים המרומזים בראשי התיבות אלול: ג׳ העמודים[4] של תורה (אנה לידו ושמתי לך[5]), עבודה־ תפילה (אני לדודי ודודי לי[6]) וגמילות חסדים (איש לרעהו ומתנות לאביונים[7]). וכן בעבודת התשובה – הפועלת שלמות בכל ענייני העבודה (ומל ה׳ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך[8]), וגאולה – תכלית שלמות בכללות העבודה (אשירה לה׳ ויאמרו לאמר[9]).

כל ענייני העבודה הם כנגד חמש הדרגות שבנשמה[10]: נפש, רוח ונשמה – כנגד תורה, עבודה וגמ״ח, חיה כנגד תשובה, ויחידה כנגד גאולה.

בכך מתחזקת השאלה האמורה – עבודת חודש אלול היא הרי כל כך נעלית, שברגע אחד ניתן לערוך תשובה, לתקן את העבר ולהשלים את העתיד. ואם כן מהו החידוש של ח״י באלול?

החידוש בח״י אלול – עניין החיות

החידוש, מבאר הרבי, הוא בעניין החיות. ודאי שגם עד כה כל הפרטים נעשו בחיות, אך החיות הניתנת בח״י אלול היא חיות כללית החודרת לכל הפרטים ומהווה יחד עמם דבר חי! אין זה רק כדוגמת השמש המשתקפת בטיפת המים, שהשמש והמים נותרו נפרדים, אולם החיות שמעניק ח״י אלול, היא כמו חיות הגוף, שהופכת אותו לגוף חי. כל נקודה ופרט שבגוף היא נקודה ופרט של הכלל – גוף חי.

מח״י אלול מתחילה העבודה של ״אלול שבאלול״, חיות מחודשת שלא הייתה כמוה. כלומר, חודש אלול הוא חודש כללי, שכולל את כל השנה כולה. אך בתחילת חודש אלול נעשה תיקון ושלימות השנה החולפת והכנה לשנה הבאה ולשנים לאחר מכן בפרטים שונים ובקווים שונים.

אמנם יש גם את העניין הכללי, שבא לידי ביטוי מח״י אלול. עניין הנוגע לזמן הכללי, שכולל את כל הזמנים והמקומות, את כללות העבודה של בני ישראל, ובנוגע לאדם – את כללות הכוחות והדרגות. מסביר הרבי:

"וטעם הדבר – כיוון ש״חיות״ הוא עצמו ענין עצמי (שלמעלה מציור), והעצם נמשך וחודר בכל מקום, בכל נקודה ופרט שבו, ובאופן שבכל נקודה ופרט נמשך החיות (העצם) בשוה. ודוגמתו בזמן – שהחיות היא בכל רגע, ללא הפסק כלל (שהרי ההפסק לרגע אחד חס ושלום, הוא היפך ענין החיים רחמנא ליצלן), היינו, שבכל רגע ישנו עצם ענין החיות״.

חודש אלול מורה על מעלת הפרטים, וח״י אלול מוסיף את החיות הכללית – התקשרות פנימיות האדם עם פנימיות הקב״ה באופן של ״ישראל וקוב״ה כולא חד״, למעלה מפרטים ולמעלה מציור. ברגע אחד כללי ניתן להזרים חיות של התקשרות. וכלשונו הקדוש:

״כאשר החשבון־צדק והתשובה הוא בענין החיות, עצם ההתקשרות דישראל עם הקב״ה – כיון שהחיות חודרת בכל פרט באופן שמציאות הפרט הוא ענין החיות (דבר חי), היינו, שבכל פרט ובכל רגע ישנו עצם ענין החיות, הרי על ידי העבודה (תשובה) ברגע אחד, נעשה התיקון דכל משך הזמן בתכלית השלמות, כיון שהחיות (ההתקשרות דישראל עם הקב״ה) היא המהות דהכלל ודהפרטים גם יחד.

״ועל פי זה יומתק שח״י אלול עצמו הוא יום החשבון־צדק דחודש תשרי, החל מראש השנה, ״ראש״ דייקא[11] (ולא תחילה), ועל דרך זה כללות חודש תשרי אותיות[12] ״רשית" – כי, ראש השנה (וחודש תשרי) הוא כמו ה״ראש״ שבאדם שבו משכן והשראת החיות[13], וממנו מתפשטת החיות לכל אברי הגוף, ודוגמתו בראש השנה (וחודש תשרי) שכולל החיות דכל השנה,

״ובהתאם לכך נעשה החשבון־צדק דראש השנה וחודש תשרי ביום ח״י אלול, שבו מודגש ביותר ענין החיות, שמצד זה נעשה התיקון דכל השנה כולה בתכלית השלמות״.

מכאן למדנו שקיימות שתי דרגות בתשובה: א) מראש וזודש אלול ועד ח״י אלול – חשבון נפש וחזרה בתשובה במשך ח״י ימים. ב) מח״י אלול ועד ראש השנה ־ אחרי החזרה הכללית בתשובה, ישנו חשבון הנפש האם עשינו זאת בחיות.

תעצומות של רגע

נמצא, שח״י אלול מקפל בתוכו את חודש תשרי, המקפל בתוכו את כל השנה. בכך בא לידי גילוי התעצומות של רגע! בכל רגע משתקף זמן ארוך עד כל כללות הזמן. כל רגע הוא כללי, וכולל את כל הרגעים שלפניו עם כל הרגעים שאחריו – הכוח שברגע.

לפעמים ניתן לחוש זאת בגלוי, את העוצמה שברגע. יש לקחת כוח מרגעים יפים אלו, ולדעת, שבאמת כל רגע הוא כזה. עלינו לאחד כוחות – את הכוח שבתוכנו בכל רגע נתון, עם תעצומות העולם המתחדש בכל עת. לו נשכיל.

רגע ההכרעה – המצווה שהצילה

ר׳ מאיר פריימן ע״ה, שהיה גר בכפר חב״ד, נקרא במלחמת יום הכיפורים לשרת בצבא. זוגתו, ששהתה באותה עת אצל הרבי, קיבלה ברכה על ידי אביה לבשר בשורות טובות. ״אויף מיין קעסט״ ־ ״על חשבוני״, אמר הרבי, ואכן, כאשר ב״ה שב בשלום מהמלחמה, התקשרו אל הרבי ״קולקט״! על חשבון המזכירות.

בסוכות, בעיצומה של המלחמה, השיג ר׳ מאיר פריימן ארבעת המינים, וכחסיד אמיתי, חרף נפשו בעתות הפוגה על מנת להציע לאנשים ליטול את ארבעת המינים. באחד הסיבובים ראה במרומי הטנק את המפקד, סמי, והציע לו לברך על הלולב. הלה לא היה מעוניין בעיתים טרופים אלו לרדת ולקיים את המצווה, ״לא בשבילי עכשיו״, הוא אמר. אך לא חסיד כר׳ מאיר פריימן, שיניח לו.

לבסוף הוא נאות, ירד מהטנק, והם מצאו פינה ליטול ארבעת המינים. לברכה בחצי האי סיני וודאי הייתה משמעות עמוקה, והיא נאמרה עם כל הלב. לפתע, הם שומעים קול נפץ אדיר, ממש לידם! כל האזור התמלא עשן וקולות נפץ. הטנק של סמי קיבל פגיעה ישירה מהאש המצרית.

בנוסף לנס בזכות מצוות ארבעת המינים, היה כאן עניין של רגע בודד אחד, רגע ההחלטה. התבוננות בסיפור תוכיח לנו שאותו רגע קיפל בתוכו את כל חייו ועתידו של האדם.

רגע עם הרבי – השפעה לדורי דורות

הרבה מאלו שעברו ליד הרבי, הרגישו באותו הרגע שהרבי העיף עליהם מבט, שהרבי יודע עליהם הכל, ממש כמו קרני רנטגן. הרבי גם מוציא את הרפש ונותן כוחות מחודשים לחיים משמעותיים. וכך מספר ר׳ ראובן דונין על היחידות הראשונה שלו אצל הרבי, בשנת תשי״ח[14].

הרגשתי ששווה לחיות בשביל הבן־אדם הזה. הרגשתי שבמבט שלו הוא יודע כל מה שקורה איתי, עוד לפני הדיבור. הנוכחות של הרבי עוררה בי רצון עז לפרט את כל תולדות חיי, ולבקש דרך תשובה ותיקון. אך ההנחיה של הרבי הייתה: ״קודם כל יעלה על דרך התורה והמצוות בשמחה ובטוב לבב, ולאחר מכן נדבר על התשובה״.

הרבי גם הנחה אותו להיות בקו של שמחה, וכך אמר לו הרבי: ״אם תעשה את הענינים בשמחה ובטוב לבב, הנה באשר אתה מקושר עמי, עוזר אתה בזה גם לי. וכשיש שמחה – נוספת שמחה גם בסביבה שאתה נמצא בה ונוספת הצלחה בעניינים הנעשים בסביבה זו, כי שמחה פורצת גדר״.

זו דוגמא בודדת לאותם רגעים שבכוחם לשנות את מהותו של האדם!

הרבי מחלץ מצרה ברגע קטן

לעיתים ניתן לראות, שההשפעה של רגע יכולה להיות גם דרך הטלפון, ״דמות דיוקנו של רבו התגלתה אליו בטלפון״, ובלבד שיהיו קשורים אל הרבי.

מספר הרב ישראל הגר, בנו של האדמו״ר מויז׳ניץ[15], שכאשר שהה בלוס אנג׳לס שמע מבעל המעשה את סיפור ההצלה הפרטי שלו:

בראשית שנות הלמ״ד עבר אותו יהודי התקף לב, ואושפז בבית רפואה בלוס אנג׳לס. אמנם אין הוא חסיד חב״ד, אך קשר אל הרבי היה לו, ולכן בקש שיטלפנו למזכירות של הרבי ויודיעו על כך, ואמנם קיבל את ברכתו הקדושה.

״אין אפוטרופוס לעריות״, אומרים חז״ל – קרה לו דבר נורא, שאין הוא יכול להבין כיצד. במקום עבדה אחות לא יהודיה, שהתמסרה מאד לטיפולו. במשך הימים התחזק הקשר ביניהם, והגיעו הדברים עד כדי כך ששכנעה אותו לעזוב את משפחתו ולהינשא לה… וכבר תכננו שבשבת הקרובה יברח עמה מבית הרפואה.

באותו יום שישי הוא נקרא לטלפון בהול. על הקו היה הרב חודוקוב, המזכיר האישי של הרבי. וכך אמר: "הייתי מקודם בחדרו הקדוש של הרבי, ובטרם יצאתי, פנה אלי הרבי וצווה עלי לאתר את בית הרפואה בו אתה מאושפז, ולמסור לך שתעזוב תיכף ומיד את בית הרפואה, ושעוד טרם כניסת השבת תשוב לביתך".

כאשר ניסה לומר שאין זה שייך לצאת כל כך קרוב לשבת בפתאומיות, ועוד תירוצים, אמר לו הרב חודוקוב: ״אל תתחכם! הרבי ציווה עלי לצלצל אליך ולומר לך שעליך לעזוב מיד את בית הרפואה ולשוב לביתך. הרבי בקש לוודא שאכן נסעת…״

לאחר שבלית ברירה עמד בנסיון וחזר אל ביתו ממש דקות ספורות לפני השבת, התבונן במשך השבת במה שארע לו. 120 המיילים שהפרידו בין בית הרפואה לביתו, החזירו לו את השפיות שאבדה לו, ולפתע לא הבין איך נפל ברשת התאוות למצב שכזה. הרבי פשוט הציל אותו, כאשר לא יכול היה לעשות זאת בעצמו! – עוצמה של התקשרות בכל מצב.

גם בסיפור זה השתנו חייו של יהודי ברגע אחד (והפעם בזכות נשיא הדור), רגע שהכריע את הכף לכל החיים.

חיות בעבודה של ״אני לדודי ודודי לי״

לאור האמור, ח״י אלול הוא היום הנותן חיות פנימית כללית בעבודת האדם, היום המעצים את המעשה הקטן ברגע קט.

אם כן אינו מובן מדוע אומר הרבי הריי״צ[16]: ״יום ח״י אלול נותן חיות בעבודה ד׳אני לדודי ודודי לי׳״? והרי כאמור, החיות היא עניין ההתקשרות הכללית, לא בפרט של ״אני לדודי״ שעניינו תפילה?

מבאר הרבי, שיש אמנם את עניין התפילה כפי שהוא אחד הקווים – תורה, עבודה־תפילה וגמילות חסדים, אך יש תפילה שהיא למעלה מהקווים. ובחיי האשה: יש תפילה שהיא אחד הקווים – תפילת שחרית, מנחה וכו', ויש תפילה שהיא למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן – תפילה שהיא מהות, תפילה המלווה את האם היהודיה לאורך כל הדרך:

״אנא אלוקים, הצלח בידי שאעשה את רצונך, שאכוון אל האמת. שיצליחו הבעל, הילדים מתוך בריאות שמחה וטוב לבב, שינצלו את כשרונותיהם לטובה ולברכה. שנרווה נחת חסידי אמיתי. שתשרה ברכה במעשה ידינו. שנשכיל ללמוד וללמד לשמור ולעשות. שתשרה קדושה ואהבה, שלום ורעות במחננו, ובכל עם ישראל. שתהא פתיחת המוח והלב מתוך יראת שמים פנימית אמיתית. שלא ידעו חלילה צער וכאב. שיהיה רק שמחות בלב שמח – בני, חיי, מזוני והכל רויחא. שיהיה ביתנו בית חב״ד אמיתי – בית של תורה, בית של תפילה, בית של גמילות חסדים, בית של שליחות, בית שמקושרים בו אל המקור – אל הרבי, בית שחיים בו משיח, והכל מתוך בריאות הנפש והגוף ומתוך הרחבה״.

ותפילות של מורה ומחנכת על תלמידותיה, שתהינה חסידיות לדוגמא, שתצלחנה בלימודים. ובקשה לשידוכים הגונים, ילדים בקדושה ובטהרה, פרנסה בשפע. שלב ישראל יהיה ער לאבינו שבשמים.

תפילות אלו ממלאות את כל ישותנו. והתפילה היא מלשון חיבור, כמו"התופל כלי חרס״[17]. ועניינה הוא החיבור וההתקשרות לישראל עם הקב״ה בתכלית השלמות, עם מהותו ועצמותו ממש.

את שמונה עשרה הברכות של תפילת העמידה, תיקנו כנגד שמונה עשרה החוליות בשדרה. ובלקוטי תורה[18] מבואר, שהתפילה היא כמשל חוט השדרה שמעמיד ומקיים את כל אברי הגוף, ועל ידו נמשכת החיות מהמוח לכל אברי הגוף.

התקשרות בכל רגע

יום ח״י אלול הוא הנותן את הכוח ואת החיות לא לחיות חיים גלותיים. לא להיות כאותו בעל בית־מלון שלא ידע שיש חיים סביבו. גם לא כאותם דגים שחיו בבור מים חשוך, וכשאחד הדגים גילה מקור אור דרך המרזב וקרא לרעיו הדגים, סרבו הללו להצטרף היות והאור – שלא היה מוכר להם – הרתיע ועורר חשש.

נשאב כוחות ממהותו של יום – מהשינוי שבכוחנו לשאוב אל תוכנו, מתעצומות כל רגע – חיות בהתקשרות, חיות בכל מעשה ידינו, חיות בעצם מהותנו. שנדע לאחד כוחות מתוך חיות: את הכוח העצום שבתוכנו, בכל רגע נתון שהוא עוצמתי, בהשפעה על תעצומות העולם המתחדש בכל עת. אמן ואמן.

הערות