האשה – הכהן הגדול שבבית

תפקידן של נשות ישראל הוא להאיר את ביתן, להציב את המנורה בביתן כך שהנרות יאירו, והיא – האשה – כאהרן בשעתו וככהן גדול, מדליקה את הנרות באופן של ״בהעלותך״ – שתהיה שלהבת עולה מאליה. כל אחד מבני הבית הוא נר, והיא – מיטיבה, מציתה ומאירה.

כיצד?

נתבונן ב־5 האותיות המרכיבות את המילה: ״מנורה״, והן הן הדרכים והאופנים שעיצבו את המנורה, ובמקביל את הבית היהודי – להאיר את חושך הגלות ולהביא את אור הגאולה. גאולה פרטית וגאולה כללית מתוך שמחה וטוב־לבב. האותיות הן:

נתבונן בעמקות בנקודות אלו:

מקיש בקורנס – משבר המידות

המנורה הייתה עשויה מעשת של זהב – חתיכה של זהב, אותה היכו עד שנוצרה המנורה. בעשיית המנורה לא חיברו חלקים, אלא בהכאת הקורנס החלק העליון ירד למטה והתחתון עלה למעלה, עד שנתערב כל הזהב והתבטל מצורתו הראשונה. כך האדם בקשר למידותיו – עליו לשבר את מידותיו, שיתבטלו מצורתן באופן של ״בטל רצונך מפני רצונו״.

כלומר, על האדם לעמוד בכנות מול עצמו, ולא להשתמש במנגנוני הגנה – זה מה שאני, אינני יכול אחרת, אני כעסן, אני עצל, אני לא כ״כ אחראי וכו'. על האיש ועל האשה לדעת שאת המידות הלא טובות יש לשבור, ויש לנו הכוח לכך. התיקון האישי של האשה יהווה דוגמא לאפשרות של תיקון המידות אצל כל בני הבית. כאשר יש הבסיס – שבירת המידות השליליות, יש אפשרות להחדיר יראת שמים, וזאת על ידי התבוננות.

נעשית מזהב – נתבונן בתפילה

המנורה עשויה מזהב, לא מכסף. כסף ענינו אהבה, מלשון ״נכסוף נכספת״. זהב ענינו יראה, על משקל הפסוק ״מצפון – קו השמאל, יראה – זהב יאתה״. על מנת להחדיר קבלת עול ויראה בכל הדרגות צריך התבוננות – איך הקב״ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וההתבוננות היא באמצעות התפילה.

נאמר על הקב״ה ״רפידתו זהב״ – סידור שבחיו של הקב״ה הוא כמו סידור המיטה. כאשר אין סדר לא מוצאים מאומה, כאשר מסדרים – לכל חפץ יש מקום. כך התפילה עניינה סידור שבחי הקב״ה, לתת מקום לכל דבר שברא ה׳ לכבודו למצוא גדולתו.

יש שבעה מיני שכלים המעוררים את היראה, וכמו כן יש את שבע המידות שכל אחת כלולה מעשר שבסך הכל הרי הם שבעים (7*10) – "בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים״. והם שבעים שורשי הנשמות שכולן נכללות בשורשים אלו עד סוף כל הדורות, וכל אחד ואחת המעוניין, יכול לאחוז במנורה על ידי שורש נשמתו ולהגיע לרשפי אש בהתגלות ליבו.

ועד ירכה עד פרחה – וארד מצרימה ואעלך גם עלה

מנורת הזהב היא מירכה – הרגל התחתונה, עד פרחה – הפרחים העליונים. גדולי הצדיקים נקראים ״פרחה״ – על שם שתורתם ותפילתם ״פרחא לעילא״ ליבם רצוף אהבה ויראה המשמשים כנפיים שמעלים את התורה והתפילה לעולמות עליונים – פרחא לעילא.

גם הירך היא מנורת זהב, ובלבד שלא יהיה בה סיג ממין אחר, שאז משתנה מראה לירקון. אולם צריך להיות זהב טהור, בבחינת סור מרע. כיצד? ע״י האמונה שהקב״ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.

ואם יאמר אדם שנמנע ממנו להיפרד מהרע והתאוות שנשתרשו בו, שקשה לו והוא איננו מאמין בעצמו שיכול להתגבר על הרע שבו. על זה נאמר לו: ״אנכי ארד עמך מצרימה״ – מי נתן לאדם את היצר הרע? את הירידה למצרים? הקב״ה – ״ואנכי אעלך גם עלה״ – הקב״ה נותן לו גם את הכח לצאת מחושך הגלות הפרטית ולהגיע אל הגאולה בחינת הטוב והאור.

איך? על ידי ש״כל בכוריהם הרגת״ – בכור הוא הראשון, שפתח את הרחם. ובעניינים השכליים זוהי החכמה. ואת בכוריהם, החכמות החיצוניות (של מצרים), הרגת. ״ובכורך ישראל״ – החכמה האלוקית, שעניינה התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא – ״גאלת״ – בזמן התפילה יש לאדם הכוח להיות סור מרע – על ידי התבוננות במצבו, שהוא קשור למצרים, יתחרט ויתוודה וידוי דברים ואז יגיע לדרגה של מנורת הזהב.

ההשלמה לעבודה זו היא:

ירכה ופרחה ־ ראיה חיובית

ראיה זו בעבודת האדם, היא בדרגה נעלית ביותר – לראות את השני כפרח ואת עצמו כירך. אך אם אדם רואה תכונה שלילית אצל רעהו וחיובית אצלו, איך יגיע לדרגה זו – לראות את השני כפרח? על כך אומר אדמו״ר הזקן:

״שידע שיש למעלה מנורה מקשה, שהעליון ירד למטה והתחתון עולה למעלה, שהרע יורד לפעמים למטה ונכנס באדם רע, ולהיפך, עשיית איזה מצווה מאדם רע לפעמים עולה למעלה ונוטל אחר. וכל אדם צריך לתלות החסרון בו, והטוב שלו – שמא הוא מאחר שעלה למעלה, ורע אחרים – שמא הוא שלו שירד למטה. ואז יהיה באמת אחד הירך עם הפרחים, שכל אחד יחזיק עצמו לבחינת ירך ולחברו בחינת פרח, וחברו להיפך"

עבודה זו של ראיית החיוב היא בדרגה נעלית ביותר. בראיית תכונה שלילית (ירך) אצל השני, יש לחשוב שמא זה הגיע ממך – אחדות עם ישראל, אחדות המנורה. יש בך תכונה חיובית (פרח), עליך לחשוב שמא זה הגיע מהטוב של האחר. ראיית השני כפרח, לימוד זכות, יש בכוחה להציל חיים. להלן סיפור שימחיש זאת:

להציל מהרשימה

מגפה נוראה פרצה באי ג׳רבה שבתוניסיה. מידי יום ביומו הפילה המגיפה חללים רבים, והתושבים נמנעו מלצאת לרחובות, מחשש שידבקו במחלה הקטלנית. חיי הקהילה היהודית המקומית – אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם – הושבתו. התפילות בציבור וכל שיעורי התורה חדלו מלהתקיים. גם הדרשן הנודע, רבי רחמים חורי, חשש לצאת מפתח ביתו. בימים כתיקונם היה מכתת רגליו מבית־כנסת אחד למשנהו, כדי לעורר את הציבור לתקן את מעשיו, בעניינים שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו. אך בתקופה קשה זו הדרשות לא נישאו. הדבר הסב צער עמוק ביותר לרבי רחמים. ״הנה אנו לוקים בכפלים״, אמר בליבו, ״לוקים בגוף, כאשר אנשים צעירים מתים. ולוקים גם בנפש, שכן אין תפילות, אין שיעורי תורה ואין דרשות״…

יום אחד, בעוד רבי רחמים יושב בביתו אפוף עצב על המצב, שקוע בתלמודו, הרים לפתע את עיניו מספרו והנה ניצבות לפניו שתי דמויות שלא הכיר. ״מדוע הפסקת למסור את דרשותיך, המעוררות את לב הציבור לאביהם שבשמים?״, שאלוהו.

״וכי אינכם יודעים שמגפה איומה פרצה בכל האזור והיא מפילה חללים רבים?!״, השיב להם רבי רחמים בתמיהה. ״יודעים אנו גם יודעים״, אמרו לו, ״אך לא מגפה ממיתה אלא החטא, והחלטה על גורלן של כל אדם ואדם נתונה בידי בית־דין של מעלה!״. ״ושמא כשלתי בחטא וראוי לי לנקוט משנה זהירות, שהרי, כידוע, ׳השטן מקטרג בשעת הסכנה׳?״, הקשה רבי רחמים על דבריהם.

״יודעים אנו בבטחה כי אינך כלול בגזרה״, אמרו השניים בנימת בטחון, שהפליאה את רבי רחמים. ״ולראיה, הנה רשימת כל האנשים שנגזר עליהם למות במגפה״, הוסיפו כעבור רגע, מניחים לפני רבי רחמים פנקס ובו רשימה ארוכה של שמות, יהודים ושאינם יהודים.

צמרמורת אחזה בכל גופו של רבי רחמים בשמעו את דברי השניים, וכאשר קלט את המשמעות הנסתרת שמאחוריהם. כעבור רגע התעשת, והביע את רצונו לבחון את רשימת השמות שבפנקס. זעזוע אחז בו בכל פעם שנתקל בשם של יהודי מבני הקהילה. ״איך יכול להיות?!״, נזדעק, בראותו שם של פלוני, ״הרי רק השבוע חילק האיש שקים של שעורים לעניים, ומעשי החסד שלו בסתר עולים אף על אלה שבגלוי!״. ״אם־כך, יימחק שמו מהרשימה!״, פסקו השניים. ״יתירה מזו״, הוסיפו ואמרו, ״הרשות בידך ללמד זכות על כל שם ושם המופיע ברשימה, וכל דבריך ייבדקו לאשורם״…

שעה ארוכה עיכב רבי רחמים את השניים בביתו, כשהוא מייגע את מוחו למצוא לימוד־זכות – גדול או קטן – על כל אחד ואחד מיהודי ג׳רבה, ששמו הופיע בפנקס.

בצאת השניים מביתו, מיהר רבי רחמים לעבר בית־הכנסת. בדרכו לשם הקיש על דלתות הבתים וצירף אליו עוד רבים. לאחר שהתפללו תפילת מנחה בציבור, נשא באוזני המתפללים דרשה נרגשת, שבקעה מעומק ליבו. כשדמעות זולגות מעיניו, קרא רבי רחמים לציבור להתעורר בתשובה אמיתית, כדי להגביר את הזכויות ולעצור את המגפה. ״לא המגפה ממיתה, אלא החטא!״, חזר על הדברים שנאמרו לו שעה קלה קודם לכן. אט־אט החלו חיי הקהילה היהודית בג׳רבה לשוב לתקנם. בתוך כך דעכה המגפה עד שנעצרה לגמרי.

רק לימים סיפר רבי רחמים למקורביו על המאורע המסעיר שחווה בעיצומה של המגפה הקטלנית. אך גם באוזניהם לא פירט את רשימת השמות שהופיעו ברשימה השחורה – שמות שרובם ניצלו ממוות לחיים, בזכות לימוד הזכות שלו.

לאחר ההקשה בקורנס במטיל הזהב, עיצוב המנורה עד ירכה עד פרחה, מגיע השלב המיוחד – מימוש ייעודה של המנורה:

הדלקת הנרות – הארת הבית

אהרן הכהן שעניינו רב חסד, ממשיך ממהותו שהיא אהבה רבה, אל אהבת עולם, ותוכו רצוף אהבה והיא נמשכת ומתגלה בלהב רשפי אש. ועל זה נאמר: ״בהעלותך את הנרות״ – שאהרן דווקא יעלה אותם.

ההלכה אומרת שהדלקת הנרות כשרה בזר, גם ה״הטבה״ – הכנת השמן והפתילה מותרת בכהן הדיוט. אם כך, לשם מה נדרש אהרן הכהן להדליק? אלא, שעל דרגת הקדושה של ההשפעה להיות גבוהה כקדושת כהן גדול. דבר זה, אומר הרבי, הוא במיוחד בנשי ישראל, שבהן תלוי חינוך הבנים והבנות. עליהן אפוא לדעת, שהתנהגותן צריכה להיות באופן כזה שיוכלו לגדל בנים כהנים גדולים.

האשה עקרת הבית, ככהן הגדול, עמלה לשבר את טבע המידות (הכאה בקורנס), מתפללת על מנת שיהיו חדורים היא וילדיה ותלמידותיה ביראת שמים באופן של רשפי אש (זהב), עמלה על מנת שלא ידבק בהם הרע (זהב טהור ללא סיג). היא גם יודעת שהקב״ה נותן לה את הכוח לצאת ממצבים של ירידה (ואעלך גם עלה), וכל המבט שלה על השני הוא בראיה חיובית (עד ירכה עד פרחה).

בזאת בונה האשה את המנורה ומעצבת אותה, וקובעת לה מקום בביתה. וכך תוכל להדליק את הנרות – ״נר ה׳ נשמת אדם״ – באופן שתהיה שלהבת עולה מאליה ומאירה מסוף העולם ועד קצהו. וכל האורות יתאחדו ביחד לגרש את חושך הגלות ולהאיר את הגאולה.

המנורה ביחסים בין בני הזוג

במקביל ניתן לראות את המנורה גם כהוראה ביחסים בין בני זוג, כדלהלן:

מקיש בקורנס:

על האשה לדעת שאמנם מפרשים את דברי חז״ל "אשה כשרה עושה רצון בעלה״, שעליה לעשות לבעלה את הרצון שיהיה כראוי, אך עליה גם לדעת שהוא הראש, לתת לו את התחושה שהוא בעל־הבית, והיא אמורה לעבוד על מידותיה, להיות בהתבטלות: ״בטל רצונך מפני רצונו״, על מנת שיתאחדו הרצונות.

נעשה מזהב:

יש לתת כבוד לבעל ולהעמידו בגובה הראוי. אם תשכיל האשה להקרין יראת כבוד, גם בעלה ישיב לה, וגם הילדים יחקו את מודל הכבוד ההדדי.

ועד ירכה עד פרחה:

היי את הירך – המסייעת, התומכת והמעודדת. וגם אם יש ירידות בקשרים, יש לזכור ש״אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה״ – עשי פעולה, והקב״ה יסייע לצאת מן המצר אל המרחב.

ירכה פרחה וראיה חיובית:

החשיבה אמורה להיות שהחסרונות שבו – שמא הן ממני, והמעלות שבי הן הכוחות שנתנו לי מבעלי. כל אלה יביאו אל התכלית:

הטבת והדלקת הנרות:

שנעשים דווקא על ידי אהרן הכהן. כי רק על ידי התקשרות לצדיק נוכל ליצור את המנורה ולהדליקה, ואז עם כל הקשרים היפים יאירו מאליהם הנרות, ותהיה בבית אורה ושמחה וששון ויקר.