שבט גד, ראובן וחצי משבט מנשה אינם רוצים לעבור את הירדן

מאז כינונה של מדינת ארץ ישראל, אחת הסוגיות הבוערות על סדר היום הציבורי היא שאלת הציבור החרדי ורמת מעורבותו בחברה הישראלית. הויכוח מתלהט שבעתיים כאשר מדובר בשאלת הגיוס לצבא. מצד אחד, הטענה היא כי מדובר בחובה אזרחית (ואף זכות!) וכולם מצווים להשתתף בנטל. כאומה קטנה מוקפת אויבים אין לנו את הפריבילגיה להחליט אם בא לנו או לא לאחוז בנשק ולהיות במצב הכן להגנה על העם והארץ. מצד שני יש הטוענים כי מלחמה רוחנית היא לא פחות חשובה ממלחמה פיזית , ואף יותר. עם ישראל שרד כל אותם אלפי דורות לא בזכות צבא חזק ומאורגן אלא בזכות ההיאחזות בדרכי אבות וצבא הוא עניין הקשור להגנה על טריטוריה. ובכל מקרה, אותו ציבור שמבקשים לגייסו לצבא חי באורח חיים מסוים שהצבא לא ערוך אליו ולא מסוגל לתת לו מענה (בדיוק אתמול ראיתי פוסט של קצין חרדי שלא יכול לאכול בצבא בגלל הקפדתו על כשרות מהודרת, שאין בצבא) והיות ואין כוונה להתערב לאנשים באמונתם ובדרכם ובטח לא לשנות את אורחותיהם, באמצעות שירות צבאי, יש עוד הרבה דרך לעשות עד לגיוסם.

פוליטיקאים, אנשי תקשורת ובעלי אינטרסים רבים משתמשים בטיעונים השונים ככלי ניגוח זה בזה, אבל מסתבר, שהתורה התייחסה לסוגיה כבר מימים ימימה ואין לנו אלא להיעזר בהסתכלות של תורת החסידות על העניין בכדי להבין את מה שאף אחד עוד לא אמר..

בני ישראל, מגיעים כמעט לשלב המעבר אל הארץ, הכל אמור להתנהל חלק. אבל אז שבט גד, ראובן וחצי משבט מנשה מודיעים שאין ברצונם לעבור את הירדן ולהתנחל בארץ. הם מעדיפים להשאר בחו"ל, להמשיך ללמוד תורה ולא להתעסק בעניי כיבושים ונחלות.

כשמשה שומע את דבריהם, הוא גוער בהם קשות: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" בהמשך הוא אף משווה אותם למרגלים וגוער בהם בחריפות: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וגו'" ולא עוזב אותם, רק לאחר שבני גד וראובן הצהירו כי ייחלצו לכיבוש הארץ לפני כל בני-ישראל, הסכים משה לבקשתם.

למה כעס משה?

על מה יצא קצפו של משה (אם אפשר לומר כך)?

תורת החסידות מסבירה, כי לא "השוויון בנטל" הוא זה שהפריע למשה, הלא בני ישראל ראו ניסים רבים וגדולים בכל מסעותיהם. מלחמה הוא עניין שיכול להתנהל באופן ניסי לחלוטין, אלא שמשה זיהה מגמה מדאיגה: כמו המרגלים בשעתם, גם שניים וחצי השבטים (מעניין איך היתה ההתפלגות בשבט מנשה..) רצו להתנתק מהבלי העולם. לא התחשק להם לעסוק במסחר, בחקלאות, בבניית בתים ובמשכנתא. הם רצו – להיות רועי צאן, להתבודד במדבר, לשכוח מהגשמיות ולהתמסר לרוחניות ולימוד התורה. אך, מזכיר להם משה רבנו, זה אינו רצון ה'! את ארץ ישראל צריך ליישב, לכבוש ולגור בה כי כך ציווה ה', להפריח את השממה וזה אינו עומד כלל בסתירה ללימוד תורה וקיום מצוות. כלומר – זה יכול לעמוד בסתירה (דילמת הצבא?) אך זו בדיוק העבודה שלנו, ליישב את הסתירה, לפתור אותה, לקדש את החול ולפדות את הגשמיות לרוחניות, כלומר, המשוואה של רוחניות וקדושה לא בהכרח שווה ניתוק והתבודדות. מה שכן, זה בהחלט מצריך תנאים מסוימים. מה לעשות, אדם שטרוד כל היום בגשמיות ימצא מעט מאוד זמן לרוחניות ולימוד תורה גם אם ירצה מאוד. וכאן, בעצם נקודת האיזון.

כשמשה רבנו שמע שהם אינם רוצים לקחת חלק במאמץ הלאומי, הוא לא קיבל זאת, אך לאחר שהבטיחו לו השבטים כי יצאו ראשונים, חלוצים לפני אחיהם, ויסייעו בכיבוש הארץ ורק אח"כ ישובו לענייניהם הפרטיים הוא נרגע והסכים לאפשר להם שלא לעבור את הארץ ולהתנחל בה אלא לפתח את העולם הרוחני אליו הם צמאים.

מכאן, שהאיזון צריך להשמר בצורה עדינה. מצד אחד לקחת חלק, להטות שכם וכתף ולא להתחמק ממטלות משותפות בענייני העולם הזה, בבחינת-"אני את נפשי הצלתי". מצד שני, לא לוותר על הדרך הרוחנית שעליה אנו מצווים, גם ברמות הכי פרקטיות ומעשיות.

סביר להניח, שאם דילמה זו היתה נתונה בידים של פוליטיקאים כמו שיש לנו היום – מהומה היתה נוצרת ואפילו מלחמת אחים, חס וחלילה. אלא, משה רבנו, נשיא הדור והמנהיג של הדור הוא זה שידע למצוא את האיזונים והבלמים בין הגישות ולמקסם את התוצאה. ועל זה נאמר: הלוואי עלינו…

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ח, עמוד 186)