מסכות לא רק בפורים

מסופר על החוזה מלובלין שבין כל שאר ידיעותיו הכיר את תורת הפרצוף. אחד החסידים הגדולים ביקש מרבו שילמדו תורת הפרצוף, ולאתר הפצרות רבות נענה לו. והנה באחת הפעמים עמד אותו חסיד מן הצד וראה איך שהחוזה מלובלין פוטר כלאחר יד את אחד האנשים שבקש את ברכתו, ולא נענה לו, ואילו לשני השפיע שפע של ברכות. עמד אותו חסיד ותמיהה אחזה בו, ולא נח עד אשר פנה אל רבו. איך יתכן, הרי לפי תורת הפרצוף בראשו של הראשון ניכרו ספרי קודש, ואף על פי כן החוזה לא הסכים לברכו, ואילו השני, שקיבל מלא חופניים של ברכות, ניכר על פניו שהרהורי נשים מטרידים אותו?

פנה החוזה מלובלין ואמר – אתה ראית רק את החיצוניות… היהודי שספרים היו בראשו, הרי הוא כורך במקצועו, אך אין הספרים מהווים חלק מאישיותו. ואילו השני הוא שדכן, הדואג לכל הרווקות שתמצאנה את בן זוגן. ולא נח ולא נם ופועל ועושה…

מסכות. אנו חובשים מסכות לא רק בפורים. פעמים רבות קשה לדעת מה השני חושב ומרגיש, קשה לחדור מבעד למסכה. אך לעיתים, גם אנו לעצמנו חובשים מסכה המונעת מאתנו לגעת בפנימיות שלנו. עלינו להסיר את המסכות ולתת לפנימיות השופעת את מקומה – גילוי זה מגלה כוח, נותן כוח ומעורר שמחה…

להסיר את המסכות

הסרת הפרצות והמסכות והגדרות וגילוי הליבה באה לידי ביטוי בסיפורו של הרב לוּ, וכך הוא מספר: יהודי שנסע לאחת המדינות בארצות הברית, לא מצא את מקומו. המזל לא האיר לו פנים. הציעו לו לפנות לרבי מליובאוויטש. הוא פנה אל הרב חדקוב, וזה קבע לו יחידות בעוד מספר חודשים. אך היהודי, שלא הזדהה בשמו, טען שחייב הוא להיפגש עם הרבי בהקדם. הרבי, שהיה באותה עת עם הרב חדקוב על הקו, ביקש למסור לאותו יהודי, שיפנה להתייעץ עם מרקוביץ (שם בדוי) שנמצא באותו המקום.

מרקוביץ היה שמו של היהודי שפנה ועדיין לא הזדהה. התרגשותו הייתה מרובה. הוא הבין את המסר, שיש להסיר מסיכות ולגלות את הפנימיות, וכך מגלים את הכוחות המרובים הטמונים בך. וזה מציף את האדם בתחושה של השתחררות, ובתחושה של שמחה שבאמצעותה ניתן להתגבר על מניעות ועיכובים.

שלושה מצבים בשמחה

ואכן, על חודש אדר נאמר[1]: ״כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".

נתבונן ב־3 הפרמטרים הללו, ונתעמק בהם. נשתדל להבין כל נקודה על מנת להגיע אל הכלל:

• התקופה של אב – ממעטין בשמחה, אך שומרים על נקודת השמחה.

• התקופה של אדר – באופן של שמחה פורצת גדר.

• אדר כתוצאה מאב – יתרון האור הבא מן החושך, שמחה גדולה הבאה לאחר התגברות על המנגד.

אב – ממעטין בשמחה

הנקודה הראשונה היא: ״ממעטין – בשמחה״! יש מצבים של מיעוט בשמחה.

גם בחודש אב, חודש החורבן, לא נאמר שיש להיות בעצבות ובצער. לעצבות אין נתינת מקום! נאמר רק: "ממעטין בשמחה", אין מסלקים את השמחה לגמרי, אלא ממעטים בה, אך משאירים את הציווי ״עבדו את ה׳ בשמחה״. וישנו אפילו הפתגם החסידי המבאר את ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״           -שממעטים את ה"אב״, את העניינים הבלתי רצויים, על ידי שמחה.

שהרי עיקר עבודתו של יהודי הוא ״ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, והקב״ה שורה רק במקום של שמחה, כמו שנאמר: "עוז וחדוה במקומו״. כך שעל האדם תמיד להיות בשמחה על שקשור הוא לבורא עולם, שהוא – האדם הקטן – עושה להקב״ה דירה בתחתונים, על ידי העלאת הגשמיות, על ידי בירור הניצוצות, על ידי החדרת הקדושה לעולם, על ידי קיום מצוותיו. וזה מעורר שמחה אמיתית תמיד, בכל מצב, כמו שסיים הרמ״א את חיבורו[2]: ״וטוב לב משתה תמיד״[3].

האפשרות להיות תמיד בשמחה, היא בראייה פנימית נכונה של כל המצבים של האדם. גם מצבים קשים יותר, גם מצבי התמודדות.

היום אנשים מחפשים אחר פתרון שיסלק רגשות של דאגה, כעס ודיכאון. רגשות אלו פוגמים בכושרם של אלפי אנשים מוכשרים ואינטליגנטים, וסוחטים את שמחת החיים של רבים וטובים.

התמודדות היא כמו שמכינים דירה לכבודו של מלך רם ונישא[4]. בראשונה יש לנקות את המקום מכל לכלוך – להבריש, לצחצח, למרק ורק אחר כך מקשטים אותו בכלים נאים כדי שיהיה ראוי לדירת המלך. וזו העבודה של חודש אב, לסלק את הקוצים, את כל הרגשות השליליים, שזה נפעל על ידי קו המרירות, ושמירת קו השמחה כשהפנים הם קדימה – אל השמחה הבאה לאחר עבודה זו.

התמודדות בכבוד

יש ו״מצבי חודש אב" הם עניינים גורליים, שאינם תלויים באדם, ובכל אופן על האדם לזכור, שאין ניתן לאדם אלא לפי כוחותיו, ואופן קבלת הדברים תלוי בו.

ויש ו״מצבי חודש אב״ הם סוג של התמודדות עם הנפש הבהמית, שכל התמודדות היא בבחינת נסיון, כלומר עניין של התנסות והתעלות, מלשון נס, וזה קורה כאשר האדם אכן עומד בנסיון.

מסופר על רב שנסע מארץ ישראל לבבל להביא את תורת רבנו הקדוש, ובמקום שמצא בקעה – גדר בה גדר. במקום שלא היה בו תורה, וכלשון רש״י ״בקעה מצא – שהיו מזלזלים במצוות", שעמי הארץ היו והקלו בקיום המצוות על מנת לקרב את האנשים הפשוטים. אך רב קבע במסמרות של ברזל שלעשות פשרות לא זו הדרך, וכך בכל מקום בקעה, גדר בה גדר – קבע סייגים נוספים, כי רק כך נשמרים האנשים לבל יפגעו בבקעה[5].

כפי המשל שסיפר אדמו״ר הריי״צ: אשר איש ההולך בדרך המלך ובמשך הזמן מוצא עצמו בחשכת היער בין חיות רעות, הנה לא נעשה הדבר בבת אחת, שבפתאומיות קפץ לסבכי היער, אלא שתחילת הנטייה הייתה כחוט השערה, ושערה לשערה מצטרפת לשטח גדול.

בין איש לאשתו

העבודה היא – לקבוע גדרות, להתמודד! אצל אדם הראשון מצאנו שהקב״ה החליט ש״לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו״[6]. וכך הפיל תרדמה על -אדם, לקח אחת מצלעותיו וממנה בנה את האשה. אמר האדם: "לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת"

מדוע אצל בעלי החיים האחרים לא מצינו שהנקבה תווצר מעצמו של הזכר, אלא מראש נבראו זכר ונקבה? אלא, שהאשה נבראה מהעצם של האדם כדי שתהיה עמו בכל המצבים[7].

את השם "חוה" קרא אדם לאשתו לאחר מצבים קשים של ״אב" – חטא עץ הדעת, העונש בעקבותיו ״בזיעת אפיך תאכל לחם .. כי עפר אתה ואל עפר תשוב״[8]. ואף במצבים קשים אלו, לא רטן האדם על רעייתו, אלא דווקא אז בחר לתת לה שם כל כך מהותי – ״ויקרא האדם את שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי״[9]. יש לעמוד בנטיונות, ברוממות ובהתעלות.

המסכות השונות של הנפש הבהמית

מסופר על השטן שהוריד אותו הקב״ה אל העולם על מנת לעמוד נגד הקדושה ולפתות את האדם. תחילה הצליח בדרכו והפיל חללים בדרך, אך עד מהרה גילו את מזימותיו ודחוהו. חזר אל מקומו, ואמר להקב״ה כי איננו רוצה לשוב עוד. אמר לו הקב״ה: הפעם רד בלבוש אחר – יצר הרע נקרא לך. ירד היצר הרע אל האדם והחל לפתותו. תחילה הצליח, אך לאחר שגילו את מזימותיו דחוהו שוב. הוא חזר אל מקומו ואמר להקב״ה כי איננו רוצה לשוב עוד. אמר לו הקב״ה: רד בלבוש אתר – נפש הבהמית נקרא לה. וכך חזר הסיפור על עצמו, אמר הקב״ה: רד בלבוש אחר – ישות נקרא לך, וודאי העם יתלהב – אגו, ישות וכו׳… אך גם כאן, הבין האדם את מעלליו ודחהו. חזר ה״ישות" אל מקומו ואמר להקב״ה כי איננו רוצה עוד. אמר לו הקב״ה: רד בלבוש אחר – יאוש נקרא לה. ויאוש זה, הוא הישות הוא נפש הבהמית הוא יצר הרע והוא השטן. זו מידה שיש להתרחק ממנה כמטחווי קשת. וכמו שכותב הרבי[10]:

״ובפנימיות הענינים, הרי שלילת היאוש מיוסדת היא על עיקר בתורתנו, והיא האמונה המוחלטת אשר ה׳ יתברך משגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית, וכיון שהוא עצם הטוב, בודאי דכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".

כאשר תכונה זו זוהתה בתוצאותיה ההרסניות, חזר השטן וביקש שם חדש. מאז קוראים לו רגשי נחיתות… וניתן לזהות שרגש זה איננו ביטול, ואיננו נובע מאהבת ה' ויראתו. זהו רגש המוריד את האדם כלפי מטה, נוטל ממנו סממן של שמחה, ויש לזהותו כמסכה שיש להסירה על מנת לגלות את הפנימיות השופעת.

להיות בשמחה תמיד

הגמרא מדברת על העניין של ״חסד ומשפט אשירה״[11]:

״אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משום דר׳ עקיבא – לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא, לא יהבי ליה. אמר, כל דעביד רחמנא לטב אזל, ובת בדברא. והוו בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא, אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא. אמר, כל דעביד רחמנא לטב ביה. בליליא אתא גייסא שבייה למתא, אמר להו, לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקב״ה הכל לטובה״.

״כל מה שעושה הקב״ה הכל לטובה״ זהו המוסר השכל העמוק ביותר הנלמד מסיפור הגמרא: רבי עקיבא היה מהלך בדרך, הגיע הערב והוא בקש אחר מקום לינה בעיירה שעבר בה. הוא דפק על דלתות הבתים, אך לא הסכימו להכניסו. רבי עקיבא לא הצטער, כי הוא ידע שכל מה שעושה הקב״ה הכל לטובה. הוא התכונן ללינת לילה ביער. היה עמו חמור שנשא את מיטלטליו, תרנגול שיעיר אותו עם שתר ונר כדי שיוכל ללמוד בלילות. בא אריה וטרף את החמור, בא חתול ואכל את התרנגול, באה רוח וכיבתה את הנר, לאחר כל אחד ממקרים אלו אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד״.

הגמרא מספרת, שאכן הוא צדק. למחרת בבוקר גילה שבמשך הלילה תקף לגיון רומאי את העיירה ושבה את כל התושבים. אילו היה מתקבל בעיירה היה נשבה עמם, ואילו החמור היה נוער, התרנגולת מקרקרת, והנר מאיר היו מגלים את מקומו ושובים אותו יחד עם כל תושבי העיירה. אכן, כל מה שעושה הקב״ה הכל לטובה!

אכן אתה קל מסתתר

מספרים על המגיד ממזריטש שפעם רץ אליו ילדו – ששיחק באותה השעה עם חבריו – כשהוא ממרר בבכי. המגיד שאלו על מה ולמה הוא בוכה. הילד החל לספר לו כי הוא וחבריו שחקו במשחק מחבואים. הוא ישב במקום מחבואו זמן ממושך בשערו שהמקום מוצלח ביותר, ולכן הילדים שתפקידם לחפש אותו, לא הצליחו למוצאו. אך לאחר זמן ממושך נמאס לו להמתין עוד. הוא יצא ממקום מחבואו וגילה שכלל לא חיפשו אותו. הם החליטו, כמעשה קונדס, ללכת הביתה במקום לחפשו. על כך בכה בנו של המגיד.

כאשר שמע המגיד ממזריטש את הסיפור, החל אף הוא לבכות. הילד שאל אותו מדוע הוא בוכה? ואז אמר לו המגיד כי גם להקב״ה יש טענה דומה[12]. על הקב״ה נאמר[13]: ״אכן אתה קל מסתתר״, הקב״ה מסתתר מאתנו, עולם מלשון העלם, על מנת שנחפש אותו. ובמקום זה, אנחנו הולכים ומתעסקים בדברים אחרים.

תחושת השבר המגיעה לאדם בעקבות אירוע מסוים, מורה על כך שהוא אינו מכיר בעובדה שה׳ מסתתר מאחורי מה שקרה. וכאשר אדם יפתח בעצמו את ההכרה האלוקית, ואת הידיעה שהקב״ה הסתתר במטרה שנחפש ונגלה אותו בתוך המחשכים, אזי מורם המסווה, ו״היושב בסתר עליון״ יוצא מתוך המסווה, הטובה והברכה באות לידי גילוי.

יש דין ויש דיין

אמנם לא תמיד מגלים את האור מיידית, אך יש לדעת שהוא קיים. מסופר במדרש[14] על רבי יהושע בן לוי שבקש להתלוות אל מסע שערך אליהו הנביא. תחילה סרב אליהו הנביא, בטענה שיהיו לו – לרבי יהושע בן לוי – הרבה קושיות, אך הלה הבטיח שלא ישאל מאומה, ורק יצטרף לצידו של אליהו הנביא, וכך היה.

לעת ערב הגיעו לצריף ישן ורעוע, בו קיבל את פניהם זוג זקנים. אף שהעוני ניכר היה היטב בביתם, הם קבלו את פניהם מתוך שמחה וטוב לבב, ואף התחלקו עמם במנת האוכל הזעומה. ביציאתם, התפלל עליהם אליהו הנביא שפרתם תמות. הייתכן??

לקראת ערב הגיעו לבית אחוזה גדול ויפה. ואף שמספר אנשים מבני הבית ראו אותם, אף אחד מהם לא הציע להם אירוח. לאחר שביקשו ללון, נאות בעל הבית אך לא מעבר להקצאת מקום לינה. ביציאתם התפלל אליהו הנביא, שהקיר הסדוק והמט ליפול בביתו של בעל הבית יחזור למצבו התקין ויהיה חזק ויציב. הייתכן??

במסעם הגיעו לעיר יפה, שמכל פינה נשקף עושר ושפע. כאשר הגיעו לבית הכנסת, אף לא אחד הזמין אותם לביתו, והם נשארו ללון בבית הכנסת רעבים ומותשים. כאשר עזבו את המקום, התפלל עליהם אליהו הנביא שיהיו כולם מנהיגים. היתכן??

בעיר אחרת, שם העוני השתקף, קיבלו את פניהם בלבביות וארחו אותם להפליא. לסיום, התפלל עליהם אליהו הנביא שיהיה להם רק מנהיג אחד. הייתכן??

רבי יהושע בן לוי ידע שיאבד את זכותו להצטרף למסע, אך לא יכול היה להתאפק מלשאול לפשר ארבעת המקרים. וכך הסביר לו אליהו הנביא: הזוג הזקן שנהג באצילות קיבלו ברכה גדולה. אותו יום נועד להיות היום האחרון של האשה, אך מצוות הכנסת האורחים עמדה לזכותה, והפרה היחידה הייתה כפרתה. בביתו של הקמצן היה חבוי אוצר בקיר, כך שהתפילה לחיזוק הקיר מנעה ממנו ליהנות מהאוצר. בהקשר לעיר – כאשר כל אחד הופך למנהיג הרי יש בכך היפך הברכה, וכאשר רק מנהיג אחד יש למקום, הרי ששם שורה הברכה.

אין בידינו תשובות לכל השאלות. אנו יודעים רק מעט מאד מהפאזל המצוי בידינו, ראייתנו היא מוגבלת ביותר, ולכן איננו מבינים את הדברים שאנו רואים. עלינו לדעת שיש מנהיג לבירה, שיש דין ויש דיין. עלינו לפעול ולעשות טוב, והקב״ה ישלם לנו בעז״ה אך טוב וחסד.

אדר – פריצת גדרי השמחה

נמשיך ונתבונן בקו השמחה – חודש אדר, שעניינו הוא להרבות בשמחה, ומוסיף והולך מיום ליום במשך כל חודש אדר, ובכל יום – משעה לשעה ומרגע לרגע ומתפילה לתפילה. ומחודש אדר ופורים להמשיך השמחה על כל השנה[15].

אדר הוא מלשון[16]: א׳ דר, הרומז על המשכת וגילוי האלף, אלופו של עולם – בעולם, להיות לו יתברך דירה בתחתונים. שבזה מרומז המעלה והשלמות של חודש אדר – ״אדיר במרום ה׳״. נקודת האלוקות נמשכת וחודרת ומתגלה בגדרי העולם.

מהי הסיבה לשמחה המרובה בחודש אדר? מביא רש״י – ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח. פסח – ניסים מלמעלה, מעל גדרי הטבע. פורים – ניסים מלמטה, ניסים המלובשים בטבע. עצם ראיית הניסים הגדולים מעוררת את השמחה! והתוצאה הייתה פריצת גדרי הטבע – נס מעל הטבע המלובש בטבע…

חודש אדר שעניינו ראיית הניסים, הרצון השמחה והמסירות נפש, הם המושכים רוב חסד ופריצת גדרי הטבע.

ניתן לראות מסיפורה של הגב׳ רחל. קרוב משפחתה סיפר לחברו שהפרוטה לא חסרה ב״ה בכיסו, שחמותו אמורה בעזרת ה׳ לחתן, והוא מיד החליט שברצונו לסייע בסכום הגון להכנסת כלה. לא עבר זמן מרובה ובתו של הגביר השתדכה (לאחר שציפו זה מכבר לשמחה). בחתונה הבאה סייע אותו גביר פעם נוספת, והנה, בנו שמספר שנים רעייתו לא נפקדה, ב״ה זכה לפרי בטן.

בשלישית, התקשר הלה לרחל בערב ראש השנה, לבקש ממנה שתעשה שמחה אחרונה לבתה בקרוב, היות והוא כבר מצפה לשדך בן נוסף שלו. לא עבר זמן וב״ה התקיימה החתונה והוא במקביל שידך את בנו הנוסף. אלא, שכאן קרה נס נוסף, הוא רצה לטוס מבופלו לאחת ממדינות ארה״ב, התעכב מחמת השלגים ואיחר את הטיסה. צערו היה רב, עד ששמע שלא עלינו המטוס התרסק על כל נוסעיו. אכן ״צדקה תציל ממוות״ הוא סיכם!

כאשר נותנים מתוך שמחה ופריצת גדרי הטבע, אף הקב״ה פורץ את גדרי הטבע.

בני הרב משה שיחי', פתח לקראת שנת תשס״ט בית חב״ד חדש ברחובות ההולנדית. ובמשך השנה ב״ה הקימו בית כנסת. אחד מידידי המקום תרם והתרים לפעילויות של בית חב״ד.

בשכונה, משפחות צעירות רבות ב״ה וההשפעה יכולה להיות מרובה. פנה הוא אל אותו ידיד, בבקשה לסייע הוא וידידיו בהקמת והפעלת פרויקטים חדשים. הבקשה נשארה ללא מענה.

יום אחד מתקשר אותו ידיד בהתרגשות מרובה:

״איך קוראים לרבי מליובאוויטש? – הוא שאל – אני רוצה להדליק נר לזכותו…

– המשיך לספר בסערת רגשות־ בלילה חלמתי שהרבי נגלה אלי, הושיט לי יד ולחץ בחום את ידי. אני בהתרגשותי נשקתי את ידו הקדושה של הרבי״.

בקומו משנתו היה נסער ונרגש. מעודו לא חלם על הרבי, ובכלל איננו בר חלומות… רוצה הוא להדליק נר, ויותר מכך הבין, שהרבי רוצה שיתן יד וסיוע לפעילות העניפה ברחובות ההולנדית.

כאשר הולכים בפריצת גדרי הטבע, מתכננים, משקיעים אנרגיה, פועלים ועושים, יש מי שמסייע…

השמחה העניקה כוח[17]

השמחה מעלה את האדם אל מעבר לגדרי ה״אני״ שלו, אל מעבר למגבלות העולם. כי האדם יכול לקיים מצווה, אך יחד עם זאת הרגשת ה״אני״ שלו עדיין תופסת מקום. לעומתה, השמחה מעצם מהותה היא תובעת מהאדם להתעלות מעל עצמו, כי זו הדרך היחידה להשתחרר מדאגות ולהיות כלי להתבטל ולהתחבר עם הקב״ה.

בדרך כלל לכל אדם יש נקודות תורפה המונעות ממנו להתקדם התקדמות של ממש. הרגשת השמחה מגלה ומוציאה החוצה את המימד האמיתי של מהות האדם, זו המהות שאיננה מוגבלת במגבלות ה׳׳אגו" שלו.

מכאן ניתן להבין את יחודו של חג ״שמחת תורה״, המהווה את פסגת העבודה הרוחנית של חודש תשרי. מהותו של יום היא שמחה וריקוד עם התורה, ביטול אל נותן התורה, הרגשה ותחושה שהאדם איננו ישות נפרדת חס ושלום, אלא הוא התגלות וביטוי של האחדות האלוקית.

לגעת בחושים!

השמחה צריכה להקיף את כל ישותנו בכל החושים, ואלו ישפיעו על הנפש:

ראיה – להתבונן בניסים הקורים עמנו בכל עת. התבוננות נוספת מגלה מסרים נוספים על המסר הגלוי, ממש כמו התבוננות בתעתועי ראיה. אלו יגבירו את הקשר שלנו עם בורא עולם וישפיעו שמחה אל תוכנו.

שמיעה – להאזין לנעימה חסידית המשפיעה על מהותנו, לדבר ולהשמיע דברים המשמחים, כי למילה יש משמעות.

מישוש – לגעת באחר. לחוש אותו על רגשותיו ועל תסכוליו, ולהחדיר בו שמחה – שמחה שתגלה את כוחותיו, שמחה של מצווה.

טעם – לחוש את הטעם המתוק. תחושת מתיקות כפשוטה, בלשון בחיך ובשפתיים, וכן טעימה רוחנית של לימוד מתוך שמחה, שהרי לימוד התורה משול לטעם ולאוכל המתעכל בגוף.

ריח – אווירה. להיות באווירה של שמחה, וליצור אווירה של שמחה. כל אלו יעוררו את הנפש להיות בשמחה פנימית הפורצת את גדרי הטבע.

אדר כתוצאה מאב

מדוע נכתב ״כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה? לומר לך[18], שהשמחה האמיתית מתגלה כתוצאה מה״ממעטין״ שבאב, כי יתרון האור[19] הוא מן החושך דווקא. השמחה הגדולה ביותר, היא זו שבאה לאחר העבודה של אתכפיא סטרא אחרא – התגברות על הצד האחר, שבאה מעבודת המרירות ומביאה לשמחה הפורצת גדר.

וכך אומר הרבי[20]:

״מה שהגמרא מתבטאת בענין משנכנס אדר מרבין בשמחה, בדיוק הלשון "כשם״, שמזה משמע שמשנכנס אדר מרבין בשמחה״ הוא תוצאה מהענין של ״משנכנס אב ממעטין" – מובן על פי המתבאר בחסידות, שיתרון האור בא דוקא מתוך החושך. במילא מובן שמי הוא המביא לידי ביטוי בחודש אדר את הבלי גבול של השמחה, עד דלא ידע – זהו מתוך החושך דוקא, כלומר, העבודה דאתכפיא סטרא אחרא שעל ידי מרירות, שאז השמחה הינה גדולה ביותר, ללא גבול.

״וזהו הטעם שדוקא בחודש אדר השמחה היא ללא גבול, מכיון שאז באה השמחה מתוך החושך – כפי שנאמר: ״ורבים מעמי הארץ מתיהדים״, עמי הארץ הם ג׳ קליפות הטמאות, הם עצמם מתיהדים, הופכים ליהודים, כופרים בעבודה זרה ומודים בכל התורה.

"ומצד עבודה זו, נעשה יתרון האור, שבפורים חיוב השמחה הוא "עד דלא ידע". וגם בכל חודש אדר צריכה להיות שמחה בריבוי, כנאמר ״והחודש אשר נהפך".. כל חודש אדר.. ״ומכיון שזה נפעל על ידי ״מרבין בשמחה״ ו״בריא מזלי׳״ בחודש אדר, שמהפך גם את ה״ממעטין בשמחה״ ו״רע מזלי'״ בחודש אב – מובן, שעל ידי זה מתוסף עוד יותר שמחה באדר – נוסף לשמחה מצד עצמה בטוב הנראה והנגלה, גם השמחה מזה שמהפכים אז את הענינים הבלתי רצויים (שגורמים ל״ממעטין בשמחה״), באופן שנעשה ״ועשה לי מטעמים״

לשון רבים, הן ״ממאכלים ערבים ומתוקים״ (מרבין בשמחה באדר מצד עצמם), והן ״מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש״ – האתהפכא דעניני אב לנהורא ולמיתקו".

בשעת התפילה

גם בהתמודדות בתפילה מבואר בפרק הכ״ח של התניא, שכאשר נופלים לאדם הרהורים בשעת התפילה, אין לו להלחם בהרהורים אלו, ולחשוב על העלאת המידות של המחשבה הזרה.

כל מחשבה זרה מקורה במידה מסוימת בנפש הבהמית שלו. למשל: מידת החסד מתבטאת במחשבה של תאווה, מידת היראה מעוררת יראה זרה וכו׳. וישנו אופן עבודה, שבשעה שנופלת לו מחשבה זרה, יברר מאיזו מידה נובעת אותה מחשבה, ויגביר בנפשו את אותה מידה כפי שהיא בנפש האלוקית[21], ועל ידי כך יעלה את המידה הרעה של הנפש הבהמית שהיא הסיבה לאותה מחשבה זרה. למשל: אם המחשבה הזרה נובעת מתאווה – יגביר בנפשו את האהבה להקב״ה, דבר המשפיע על תאוות הנפש הבהמית וכו׳.

עבודה זו, מדגיש התניא, אין מקומה כאשר המחשבה הזרה נופלת בשעת התפילה, כי יפול בכך ברשת המחשבות. בזמן זה יסיח דעתו ממחשבות אלו, ולא יפול ברוחו, ביודעו שמתחוללת כאן מלחמה – כאשר הנפש האלוקית מתעוררת ברצון להתקרב ולהתעלות בתפילה, מיד מנסה לעמוד הנפש הבהמית כנגדה. ולכן אל יפול ברוחו כי אז הצד השני ינצח, אלא יהיה בשמחה ויוסיף אומץ וכוח בכוונת התפילה ולא ייתן מקום להרהורים האחרים. וכן יתחנן אל הקב״ה שירחם על נפשו למען הקב״ה.

לגעת בחושים!

כלי העזר להיות בשמחה בתפר ובהיפוך של אב אל אדר, היא לגעת בחושים:

ראיה – לראות בראייה חושית, שהכול לטובה! יתכן והפאזל שלנו אינו בהיר כרגע, אך לא נתבונן בראייה המצומצמת, שכרגע קשה, אלא בהתבוננות עמוקה שזה ודאי לטובה. זו ראייה של ׳אתהפכא׳.

שמיעה – לעצום את העיניים ולהקשיב אל בליל הקולות הנשמעים אל אוזנינו. יצטרפו אל הקולות – ציוץ הצפורים, המיית הגלים, צפירת המכוניות, קולות של ילדים ועוד. קולות שלא נשמעו רגע לפני כן. רגע זה מעצים בתודעתנו את הידיעה שנפלאות דרכי ההשגחה, ועלינו להיות רגישים, ולדעת שבידינו הכוח להאזין למתרחש, להאזין להמיית הלב, לשנות ולהשתנות.

טעם – לדמיין שסוחטים אל תוך פינו טיפות של לימון, ואחר כך נלקק עם הלשון את החיך, נחוש טעם חמוץ בפה. נוסיף לטעם מתיקות, והרי הטעם הערב של חמוץ־מתוק, של לימונדה.

ריח – לשאוב מלוא חופניים ריח של אוויר צח, או ריח ניחוח אחר, ולחוש אותו כנשימה מאווררת אל תוכנו ממש. כמו ריח האמוניה, שכוחו לעורר אדם מעלפון.

מישוש – לחבק את הילד הקטן, או אולי דווקא את הבת הבוגרת, ואולי דווקא את מי שאינו שומע ומאזין אל קולנו. וכן לחוש ולמשש את השמחה הבאה לאחר הסיפוק של עבודת ה״אתהפכא״.

פעולות חיצוניות אלו ישפיעו על הפנימיות, לראות את הדברים באור הנכון, וכך להיות בשמחה תמיד!

שמחה – הלכה למעשה

הלכה למעשה, יש להתחבר אל השמחה באופן גלוי, על ידי השתתפות בשמחות, ביצוע משימות כאשר שירים מושמעים ברקע, לעשות עם הילדים מסכות ואזני המן ולתלות בחדרם, להכין משלוחי מנות ארוזים כראוי מתוך חדוות היצירה, וכן לתת צדקה.

מי ייתן ונזכה בזכות השמחה לשובע שמחות, לפריצת כל הגדרות עד לפריצת גדרי הגלות ו״אראנו נפלאות״, בשילוב מנצח של ניסים שמעל הטבע (כפסח) בטבע עצמו (פורים) תיכף ומיד ממש.

מקורות