א. השאלות על מצות מעקה

על מצות מעקה נאמר בתורה[1]: א ״כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך״. אין מובן: מדוע כתוב ״בית חדש"[2] הרי ההלכה היא[3] שחייבים במעקה לא רק כאשר בונים בית חדש, אלא גם כאשר קונים בית ישן (ללא מעקה) וכדומה?

ב״ספרי״[4] נאמר: ״משעת חדשתו[5] עשה לו מעקה״ החובה לעשיית מעקה אינה חלה רק עם הכניסה לבית, כמצות מזוזה, אלא מיד עם בנייתו[6] – משעת חדשתו״.

אך עדיין אין לשון הפסוק ברורה[7]:

אם, כדברי ה״ספרי״, חלה חובת מעקה מיד עם הבעלות על הבית, ולא עם הכניסה אליו, מדוע רומזת לכך התורה באמצעות הביטוי ״תבנה בית חדש״, שממנו משתמע שהחובה חלה רק על ״בית חדש״[8], ולא באמצעות ביטוי המדגיש שחובת מעקה חלה על כל בית מיד עם הכנסו לרשות היהודי?

ב בהמשך הפסוק¹כתוב הטעם[9] לעשיית מעקה – ״כי יפול הנופל ממנו״. בלתי מובן: הפסוק רוצה למנוע כאן נפילה, ומדוע הוא מתבטא בלשון ״(יפול) הנופל״?

על כך עונה הגמרא[10]: ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית… אלא שמגלגלין זכות על־ידי זכאי וחובה על־ידי חייב״. רש״י מביא תשובה זו בפירושו לתורה, אך לכאורה, אין תירוץ זה מתאים לדרך הלימוד על־פי פשוטו של מקרא, שהרי המשמעות של המילה ״נופל״ איננה ״ראוי זה ליפול״, אלא לשון הווה ושם־תואר – ״נופל״ ממש?[11]

ב.הנבראים הם בעלי חסרון וכך גם השכל

בפרקי דרבי אליעזר נאמר[12], שהקדוש־ברוך־הוא ברא את העולם באופן שרוח צפונית איננה מושלמת (כמאמר[13]: עולם לאכסדרא הוא דומה, ורוח צפונית אינה מסובבת), כדי שאם יבוא אדם ויטען ״הוא אלקה", יענו לו ״יבוא ויגמור את הפינה הזאת שהנחתי…׳׳

כלומר, כדי למנוע מן הנבראים את הטעות של אי־תלותם בבורא עולם ומנהיגו, בראם הקב״ה באופן שיש בהם חסרון כל־שהוא, שהם אינם יכולים להשלימו, וכך הם חשים את תלותם בכח עליון.

כך גם לגבי מציאות של ״שכל״: כדי שאדם לא יחשוב שבשכלו הוא מסוגל להבין הכל, בראו הקדוש־ברוך־הוא באופן שהוא מוכרח להזדקק לדברים שמעל לשכל, לדוגמא: כדי להבין דבר חכמה, יש לקבל תחלה את מושכלות היסוד וכללי החכמה שבאמצעותם מגיעים למסקנה השכלית, אך כללים אלו אינם נובעים מן השכל[14], כלומר בשכל עצמו מורגש חסרון, ויש צורך להזדקק לכוחות שמעל השכל.

כך הוא גם, להבדיל, בתורה: הנגלה שבתורה ירד ו״התלבש״ עד להבנתו על־ידי שכל אנוש, ואף על־ידי אינו־יהודי[15]. אבל כדי שיזכרו את התורה, גם הנגלה שבה, שהוא שכל אלקי, נכתבו ענינים מסויימים בנגלה שבתורה באופן שאי אפשר להבינם לאשורם[16], אלא אם לומדים אותם על-פי פנימיות התורה, שהיא שכל אלקי בגלוי. על־ידי כך חשים שהתורה רק ״התלבשה״ בשכל אנושי, אך במהותה היא שכל אלקי, שמעל לנבראים[17].

יש לומר, שאחד מן הענינים הללו הוא הפסוק על מצות מעקה[18]: לפי הפירוש בפנימיות התורה לענין המעקה, יובן ש״בית חדש״ הוא ענין עקרי בתוכנו הפנימי של מעקה – חובת המעקה הקשורה ל״בית חדש״.

וכך יובן גם הביטוי ״יפול הנופל״, שעוד לפני נפילתו (מ״גגך״) הוא כבר נקרא ״נופל״.

ג. מצות מעקה – זהירות בתחילת חיי נישואין

חז״ל אומרים[19] "ביתו זו אשתו״, וכדברי רבי יוסי[20] ״מימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא לאשתי ביתי״, וזהו הפירוש הפנימי ל״כי תבנה בית חדש״ תקופת תחילת חיי נישואין[21], כאשר מוטלים על אדם ״רחיים בצוארו״[22] – עיסוק בפרנסה גשמית[23], אדם חורש אדם זורע[24].

והתורה אומרת ״כי תבנה בית חדש ועשית מעקה…״ – זהו ״בית חדש״ – סוג עבודה חדש, שאין רגילים בו, לפיכך יש צורך בעשיית ״מעקה״: אין להסתפק בזהירות שהיתה לפני־כן, בסוגי העבודה הקודמים, אלא יש הכרח לקבל הגבלות וסייגים חדשים[25] – הגבלות חדשות במחשבה, בדיבור ובמעשה.

ובהמשך הפסוק מצוינת הסיבה לכך שדוקא בעבודה חדשה זו דרושה האזהרה של ״מעקה״ – ״כי יפול הנופל ממנו״.

עבודה זאת כרוכה אצל האדם בכיוון של ירידה[26] ונפילה[27] לעומת מצבו הקודם, כי התעסקות בגשמיות העולם היא כירידה הכללית של נשמתו לעולם־הזה, ולפיכך עלול להיות שגשמיות העולם תדרדר אותו מדרגתו. לכן אם הוא לא יהיה זהיר ביותר בעת בנייתו ״בית חדש״, הוא לא יוכל לרומם את הגשמיות ולהופכה לרוחניות, ואף להיפך, הגשמיות תגביר את ירידתו ונפילתו – ״יפול הנופל״.

ד. ״בית חדש״ – הפיכת הגשמיות לרוחניות

ב״בית״ הכוונה היא, לפעמים, גם לגוף האדם[28], ובעבודת ה׳ הוא כולל את העבודה הכללית של ה״בירורים״ – בירור וזיכוך הגוף וחלקו של האדם בעולם. עבודה זו נקראת ״בית חדש״, כי א לפני ירידת הנשמה למטה אין לה קשר לכך, ב בעבודה זו מתבטא ה״חידוש״ האמיתי.

כאמור[29] על התהוות העולם הזה הגשמי, שאמנם יש מספר דרגות ב״סדר ההשתלשלות״ המתהוות בדרך של התחדשות מן השורש והמקור

[כללות האור שלאחר הצמצום הוא ענין של התחדשות[30], א״ק נקרא ״אדם דבריאה״ – יש מאין[31], ״כלים״ דאצילות הם ענין של יש מאין[32], ועל־אחת־כמה־וכמה עולם הבריאה[33]]

אך בכל זאת, החידוש האמיתי[34] הוא דוקא בהתהוות העולם הזה הגשמי, כמאמר הידוע[35] שהתהוות הגשמיות מן הרוחניות – אין לך יש מאין גדולה מזה.

כך גם לגבי עבודה עם דברים גשמיים: כיוון שלגשמיות אין כלל ערך לעומת רוחניות, יוצא, שהעבודה של בירור גשמיות העולם והפיכתה לרוחניות, היא התחדשות[36].

לפיכך רמוז אופן זה של עבודה ב״תבנה בית חדש״, זוהי עבודה ה״מחדשת״ ב״בית״ – בגוף, ובכך בונים ״בית״ ודירה לה׳ יתברך.

ה. נגרם חידוש – גם באדם וגם למעלה

כשם שהעבודה היא באופן של התחדשות, כך גם האדם העובד:

ההתעלות הנגרמת לאדם באמצעות אופני עבודה אחרים היא יחסית, אך באמצעות עבודה זו של בירור גשמיות העולם מתעלה האדם באופן של ״חידוש״ – ללא ערך ויחס לדרגתו הקודמת[37].

יתר על כן: עבודה זו מחדשת גם למעלה, כביכול, כמאמר חז״ל[38] ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״, ובדומה למאמר חז״ל (איכ״ר פ״א, לג. וראה ספרי ברכה לג, ה). ״מוסיפין כח בגבורה של מעלה״ – באמצעות עבודה לעשיית ״דירה לו יתברך בתחתונים״[39], נעשית ה״דירה נאה״ ש״מרחיב(ין) דעתו של אדם[40] – של אדם העליון״, כביכול[41].

מצד ״סדר השתלשלות״ קיימת כביכול איזשהו ״הגבלה״ למעלה לגבי הורדת האור האלקי לעולם – יש אור אלקי שיכול לרדת אל תוך העולם, ויש אור הנעלה מן העולמות, ואור נעלה אף יותר – שאיננו כלל בגדר של עולמות[42].

ובאמצעות עבודה זו של ישראל נגרם ״חידוש״ שגם האור שאיננו כלל בגדרם של העולמות, ואף האור שנעלה מן האור שהיה ממלא את מקום החלל לפני הצמצום[43], יורד ומגיע למטה.

ו. ״מעקה״ – הכרחי לבניית ״בית חדש״

ה״כלי״ ל״חידוש״ הוא – התבטלות. כידוע[44] בענין העליות, שכאשר ״עליה״ נעלית באין־ערוך לעומת הדרגה הקודמת, מוכרחה להיות לפני כן התבטלות, המכינה את הכלי לעליה. (בדומה ל״עמוד״ ו״נהר דינור״, שצריך לעבור כשעולים מגן־עדן התחתון לגן־עדן העליון)[45].

זוהי המהות הפנימית של ״מעקה״: בסייגים שקובע היהודי בעבודתו – ה״מעקה״ – מתבטאת התבטלות[46] וקבלת־עול, ההופכות אותו לכלי ראוי ל״בית חדש״[47].

בכך ניתן להסביר בפנימיות הענינים את הסיבה לכך, שסוף הפסוק "ולא תשים דמים בביתך…״ איננו טעם למצות מעקה, אלא הוא, לפי ההלכה, ציווי בפני עצמו[48] [כנאמר בספרי (עה"פ): ועשית מעקה לגגך – מצות עשה, ולא תשים דמים בביתך – מצות לא תעשה] –

כי המעקה איננו רק סייג כדי למנוע את נפילת האדם (״יפול הנופל״), אלא הוא ענין הכרחי בבניית ״בית חדש״ – בגרימת חידוש והתעלות בלתי מוגבלת באדם (ולמעלה, כביכול).

ז. בניית ״בית״ לה׳ מן הגשמיות באמצעות ״מעקה״

ההוראה למעשה מן האמור לעיל היא:

יש לדעת שאסור להינתק מן העולם, צריך לבנות ״בית״ – לעשות דירה לה׳ יתברך בתחתונים. ואדרבה, באמצעות ה״ירידה״ באופן העבודה נגרמת ה״עליה״ האמיתית, ונגרם חידוש למטה, וחידוש למעלה, כדלעיל.

מצד שני יש לדעת, שכדי להפוך גשמיות לכלי לרוחניות יש צורך ב״מעקה״. כלומר, מוכרחים להישאר מובדלים מגשמיות העולם. צריך אמנם להתעסק בעניני העולם, אך אל להם לתפוס מקום אצל האדם, כי עליו לדעת ולחוש שהתעסקותו בעניני העולם היא רק כדי להגשים את הכוונה העליונה של עשיית דירה לה׳ יתברך בתחתונים[49].

ח. הוראה מיוחדת לקראת נישואין

מכאן נובעת הוראה מיוחדת למתבוננים ל״תבנה בית חדש״ במשמעות של חיי נישואין:

בכך רואים את חשיבות הענין של חיי נישואין. נישואין של כל יהודי אינם ענין חשוב רק אצלו, בחייו הפרטים, אלא ענין כללי גם למעלה, כביכול. אז מתחילה עבודתו העיקרית בעשיית דירה לה׳ יתברך בתחתונים, וכך הוא גורם ל״מרחיבין דעתו של אדם״ – של מעלה, כביכול – הורדת אור חדש לעולם, כדלעיל[50].

אך מצד שני יש לדעת, שכדי לבנות ״בית חדש״ יש הכרח בעשיית ״מעקה״ – קביעת סייגים.

לכאורה, כיוון שחתן מוחלין לו על כל עוונותיו[51], הרי אין הכרח לדאוג לסייגים וכו', כי הענינים הלא־טובים הקודמים נמחקו.

אומרים לו להיפך: לא די שעליו להיזהר להבא, כי מפני אי־רגילותו בעבודה בעולם־הזה הוא עלול ח״ו לבוא לידי ״יפול הנופל״, אלא יותר מכך: צריך להיות ״מעקה״ גם בגלל הענינים הלא־טובים בעבר, העלולים להפריע ל״בית חדש״. עליו להתעלות בלי־ערך, ולכן אין מספקת התשובה הקודמת, אלא יש צורך בתשובה נעלית יותר[52], בהתאם ל״בית חדש״.

ט. תכלית הנישואין – נישואין ברוחניות

כך גם לגבי מהות המעקה, כאמור לעיל – היבדלות מן העולם הזה: ניתן לדרוש ממנו שיישאר מובדל מגשמיות העולם?

ניתן לטעון: כיון שעתה מתחילה התקופה של ״רחיים בצוארו" על־פי התורה[53] – כיצד אפשר לדרוש ממנו שיישאר מובדל מגשמיות העולם?

יש לדעת אפוא, שאדרבה: התכלית של נישואי איש ואשה למטה היא שיהיה ״זכו שכינה שרויה ביניהם״[54] – להביא ל״בית חדש״, לנישואי איש ואשה ברוחניות בין ישראל לה׳[55].

ובכך יש שני ענינים[56]: א הקידושין בין ישראל לה׳ – כלומר, התאחדות ישראל עם אלקות. ב באמצעות זאת ״אסר לה אכולי עלמא כהקדש״[57] – הוא נעשה קדוש ומובדל מעניני העולם. שהרי, כאמור לעיל, התעסקותו בעניני העולם היא רק כדי ״לסגל לבעלה״[58], להגשים את הכוונה העליונה של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים.

משיחת ש״פ תצא, י״ג אלול תשי״ד – יום נישואי כ״ק מו״ח אדמו״ר בשנת תרנ״ז. ראה לעיל הערה²¹.

מקורות והערות

[1]פרשתנו כב, ח.