חשיבות ההכנה

פעם הגיע יהודי למזכירות הרבי. הוא ביקש לקבוע לו תור ליחידות כדי לקבל עצה מהרבי בקשר לעסקיו. כאשר פנה מזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר אל הרבי בקשר אליו, אמר הרבי: מדוע שאתן לו עצה? האם הוא ישמע בקולי? ואם אני אומר והוא לא ישמע, יהיה זה יותר גרוע…

כאשר חזר ר' לייב גרונר אל היהודי בעל העסק, החליט לספר לו סיפור כהכנה ליחידות, וכך סיפר: בשנת תש"ו, כשהייתי בן 19, למדתי בשיקאגו בישיבת 'תומכי תמימים'. יום אחד הגיע יהודי לישיבה ואמר שבנו רוצה לנסוע לארץ ישראל והוא חושש מאוד. אמרו לו שישאל את דעתו של הרבי הריי"צ. וכך עשה. תשובתו של הרבי הריי"צ היתה: "עכשיו שלא ייסע". האב שמע זאת, אך הבן סרב בכל תוקף להאזין לדברי הרבי ונסע. לצערנו, אנייה זו טבעה בים ובתוכה הבן. לאחר ה'שבעה' פנה אותו יהודי אל הרבי הריי"צ בטענה, מדוע לא הודיע את אשר יקרה, הרי כך יכלו להינצל למעלה מ־200 אנשים. ענה הרבי הריי"צ: "אני יודע מה שניתן לי… ידעתי שהוא לא צריך לנסוע".

לאחר שסיפר לו את הסיפור, שאל את הסוחר האם הוא מקבל על עצמו לקיים את מה שהרבי יאמר לו ביחידות. ומשנענה, כמובן, בחיוב, נכנס הסוחר ליחידות.

הכנה זו הייתה חשובה ביותר. היות ועצתו של הרבי, בראיה גשמית, הייתה אמורה להיות מלווה בהפסדים מרובים, לא הגיונית על פי טבע. אבל לאחר הכנה זו, ידע שעליו לקבל בפשטות את הוראות הרבי. כמובן, שאחר כך הבין עד כמה היה מפסיד לו היה סוחר כפי שרצה לנהוג, ולקבל רק הסכמה… ועד כמה ההוראות של הרבי היו מופלאות.

בנסיעה לרבי ובחגים בכלל יש לדעת שההכנה היא להיות כלי לכל דבר שנאמר. לכל עצה, לכל אמירה. הכנה זו שייכת הן לפני ג' תמוז והן אחר כך…

ר' מענדל פוטרפס היה אומר לתלמידיו כאשר נסעו לרבי, שמה שפועל זו ההכנה לנסיעה. כי מי שנוסע כמו בהמה נשאר כזה, ומי שנוסע כבן אדם חוזר אדם אחר…

ואכן, ניתן לראות שלקראת חודש החגים ישנה הכנה. הכנה של חודש ימים – חודש הרחמים והסליחות, חודש שהמלך בשדה ומאירים בו י"ג מידות הרחמים. יש להתחבר אל הכנה זו…

להישאר עד אחרי שבת

כשהייתי (כותבת השורות) אצל הרבי בחגים תשל"ה ביחידות, בתור נערה, אמר הרבי בסוף היחידות: "אם תישארי עד אחרי שבת"… ביציאתי חששתי שלא הבנתי נכון. הרבי דיבר באידיש, שלא הייתה שפת האם שלי, ואולי הכוונה הייתה שונה. בהתייעצות עם בני המשפחה ועוד "מבינים", הוחלט שכנראה לא הבנתי נכון וכך התכוננתי לנסיעה לארץ…

שעות ספורות לפני מועד הטיסה מתקשרת לפתע חברתי, שאתה הייתי אמורה לטוס. היא אמרה שהייתה לנו טעות, והטיסה היא שעתיים לפני הזמן המתוכנן. מיהרנו לצאת, והנה – שכחו את המעיל, וכבר חלפו להן דקות יקרות. כשכבר יצאנו לדרך, היה עומס תנועה קשה מנשוא, איכשהו פילסנו דרך והגענו לשדה התעופה ברגע האחרון! האנשים שהיו לפנינו בתור עלו למטוס, אך כשהגיע תורנו הדלת נסגרה בעדנו, ולא ניתן לנו להיכנס. ניסינו לבקש, להתחנן, הרי לפנינו עוד עלו למטוס… אך על המשמר עמד גוי אנטישמי שהותיר אותנו עם כל המזוודות. אין צורך לומר שהטיסה הבאה הייתה רק לאחר השבת…

התחושה שלי הייתה, שהרבי רצה שנשאר עוד – אולי בשבת זו נספוג מה שלא עשינו מספיק כל החגים ששהינו שם.

הכנה לראש השנה

ההכנה לחגים בכלל היא בחודש אלול, חודש החשבון, חודש שהמלך בשדה ומראה פנים שוחקות לכולם. על ידי אמירת המזמור: "לדוד ה' אורי וישעי" הן בשחרית והן במנחה, אמירת ג' פרקי תהלים בכל יום, תקיעת שופר.

בערב ראש השנה יש להחליט החלטה טובה, ניתן להתייעץ עם משפיע/ה, שהרי בערב ראש השנה מסתלקת פנימיות האור ונשארת רק חיצוניות האור (כמו בשינה) עד תקיעת שופר שאז מתגלית מלכות חדשה בעולם, אור חדש שלא היה כמוהו. והתפקיד שלנו הוא להמשיך את האור.

ידוע שבערב ראש השנה, נהגו רבותינו נשיאינו לקבל על עצמם הידור נוסף (מה כבר יכול להיות…). על אחת השנים מסופר, שהרבי קיבל על עצמו שלא לומר את המילה חמץ בפסח שלא לצורך.

בערב ראש השנה, כשהרבי דאג לכל היהודים בכל העולם, הרבי נהג ואף הזכיר שכך נהגו רבותינו נשיאנו, לישב מספר דקות עם הרבנית, לקבלת מלכותו המחודשת של בורא העולם. כי אשה עניינה הוא מלכות!

אז יתכן שההחלטה הטובה יכולה להיות גם בחיזוק הקשרים שבין איש לאשתו, בענייני חינוך, בענייני יראת שמים ועוד.

בערב ראש השנה נוהגים לכתוב פ"נ – פדיון נפש לרבי.

ראש השנה

בראש השנה עצמו – יש להרבות באמירת תהלים. הרבי הריי"צ מתאר בצורה ציורית את הרגעים המיוחדים של ראש השנה – יום הדין, שהרי הם כמו אותם רגעים שניתן לאדם לבקש על עצמו ועל בני ביתו ובכך להשפיע גם על העולם כולו לשנה טובה ומתוקה. וכך כותב הרבי הריי"צ[1]:

"דהנה ראש השנה הוא יום הדין והמשפט על כל החיים, וכמאמר 'מי לא נפקד כהיום הזה, וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון'. דהדין ומשפט דראש השנה אינו רק דין כללי, כי אם דין ומשפט פרטי לכל אחד ואחת בפרט, וכמאמר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, לחתוך קצבה לכל נפש ונפש בייחוד ולכתוב את גזר דינם. אם יחיה, ואיך יהיה החיים שלו.

אם בתכלית הבריאות או חס וחלילה כו', וכן בריאות אנשי ביתו וכל דבר ודבר בפרטי פרטות…

וכתיב ויבאו בני האלקים להתייצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם להתייצב על ה'. ותרגם, והוה יום דינא רבא. ופירוש ויהי היום, היום שהוכן לכשיבואו בו מלמדי הזכות והחובה. וכמו על דרך משל בדין ומשפט למטה, דכשהאדם עובר על איזה חוק ודין ממשפטי המדינה בגניבה, מילה או רציחה או אונאה באיזה אופן שיהיה והחוטא הנאשם נתבע לדין, הרי יש מלמדי זכות ומליצי יושר, ויש מלמדי חובה ותובעים לדון בדין קשה את העובר על החוקים והמשפטים. דתביעתם היא תביעה כפולה,

הא', תביעה כללית פאר וואס אין גאר פאראן אזעלכע וואס זיינען עובר אויף די חוקי המדינה (מדוע בכלל יש כאלה שעוברים על חוקי המדינה?).

והב', הוא שתובעים תביעה פרטית מהאיש ההוא שהוא עובר על החוק. ומגדילים את החטא והאשמה שלו, באמרם כי לפי שאין מייסרים את העוברים על החוקים הנה על ידי זה נמצאים העוברים על החוקים. על כן תובעים המה, דגם אם יצדקו דברי המלמדי זכות על אדם זה, הלא חטאו גדול מה שגורם לאחרים. ועל כן תובעים הם אשר חס ושלום ייסרו אותו במשפט קשה, מער וויפיל עס איז ווערט (יותר מן הראוי), למען יפחדו גם אחרים.

והסדר הוא, אשר אחרי שהשופט שומע תביעת מלמדי החוב ומליצת מלמדי הזכות, נותנים רשות לבעל הדין בעצמו לשאת את דבריו"…

והרבי הריי"צ מתאר, שכאשר לאחר מלמדי הזכות והחובה, הסנגורים והקטגורים, מקצים לאדם זמן מסוים לשאת את דבריו, הנה, אלו הרגעים החשובים ביותר. כאשר ניתן לאדם לבקש על עצמו ועל בני ביתו, אותו זמן אין צריך לעורר את האדם, אצלו כל רגע יקר הוא וגם יכול לשאת טענות הגיוניות ועמוקות יותר מעורכי דין שלמדו את המקצוע שנים רבות, היות והעניין נוגע לעצם נפשו ונפשות אנשי ביתו. וטענות אלו יש בכוחם גם להקל על משפטו.

אלו הם  הימים של ראש השנה, שבו האדם נשפט ונידון, וכל הבריאה מצפה ומייחלת לדין של עם ישראל, שהקב"ה ייתן שנה טובה ומתוקה. אלו הרגעים המיוחדים של ראש השנה – המלכת הקב"ה למלך עלינו ועל העולם כולו, וקביעת משפטם של עם ישראל ושל העולם כולו.

הלכות ומנהגי ראש השנה בעיני האשה

כל האמור לעיל הוא הסיבה לכך שבימי ראש השנה נוהגות הנשים לשמוע תקיעת שופר, למרות שמעיקר הדין נשים פטורות ממצוה זו. וכמו כן משתדלות לקחת גם את הילדים. מדין חינוך יש להביא ילדים מגיל 5,6 לבית הכנסת, אך בפועל נהגו גם לפני כן (ולהשגיח שלא יפריעו למתפללים).

בנוסף לתקיעות, שהן עיקר עניינו של ראש השנה, אם ניתן להישאר בבית הכנסת לאחר התקיעות לתפילת מוסף באופן שהילדים לא מפריעים, מה טוב. שהרי בתפילה זו יש את שלושת העניינים של מלכויות, זכרונות ושופרות וביניהם תקיעות שופר נוספות.

בערב ראש השנה (הבנות ו)האשה מדליקה נרות ומברכת שתי ברכות: "להדליק נר של יום הזכרון" ו"שהחיינו" גם ביום השני לאחר צאת הכוכבים (ותפילת ערבית) היא מעבירה אש ומדליקה נרות. לפניה פרי חדש, והיא מכוונת באמירת "שהחיינו" גם על הפרי החדש. את הפרי יאכלו לאחר הקידוש לפני הסעודה.

בלילה הראשון של ראש השנה, לאחר נטילת ידיים לסעודה, וברכת המוציא, נוהגים לטבול תפוח מתוק בדבש, לברך "בורא פרי העץ" ואח"כ לומר "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". לאחר אמירת ה"יהי רצון" אוכלים את התפוח.

נוהגים לאכול סימנים נוספים, כגון רימון או ראש איל (או דג), אך אין אומרים עליהם נוסח מיוחד.

בנוגע לאכילת ראש, שנועד לרמז שנהיה לראש ולא לזנב, מבארים חסידים, שאין הכוונה שכל אחד מאחל לעצמו להיות ראש. אם כולם ראשים, זהו דבר איום ונורא. פירוש האיחול הוא, שנהיה לראש, שנהיה קשורים לראש, כי אם לא, אז נהיה זנב.

יש עניין, כמובן, להכין מאכלים טובים, אך יש לשים לב שלא להיות מושקעים בזה יתר על המידה. יש להימנע משינה ביום – כדי שמזלו לא יישן. וביום הראשון לאחר תפילת מנחה, הולכים למקווה מים (עדיף עם דגים) על מנת לומר את סדר ה"תשליך ולנער שולי הבגדים מעבירות הנמצאות בידינו.

עשרת ימי תשובה

לאחר ראש השנה עולים בדרגה, "מעלין בקודש", ומגיעים אל הימים של "קירוב המאור אל הניצוץ" אלו עשרת ימי תשובה, ועד לרגעים הנעלים של יום הכפורים – אחת בשנה.

בעשרת ימי תשובה יש לממש את העניין של "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה":

תשובה – בשבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שבהם, כמובן, חלים כל ימי השבוע, מכפרים על כל ימי השבוע של השנה שעברה ומתכוננים לקראת הימים של השנה הנכנסת. אותו יום של עשרת ימי תשובה החל ביום ראשון, הוא כנגד כל ימי ראשון, השבת כנגד השבת וכו'.

תפילה – מלבד הכוונה היתירה הנדרשת בימים אלו, ישנן גם תוספות מיוחדות: המשך אמירת "לדוד ה' אורי וישעי", המשך אמירת שלושה פרקי תהלים שתחילתם בראש חודש אלול וסיומם ביום הכפורים, ההוספות בתפילת שמונה עשרה: "זכרנו לחיים", "המלך הקדוש" וכו' ואמירת "אבינו מלכנו" הארוך בשחרית ובמנחה.

צדקה – לפייס ולהתפייס בעניינים של בין אדם לחברו, וכן צדקה כפשוטה.

וכך מביא בספר מנורת המאור[2]: ר' אבא היה יושב בשער לוד, וראה אדם אחד בא מן הדרך, והיה יגע מן הדרך. נכנס לחרבה אחת, וישב לו בצד כותל אחד רעוע, וישן שם. כשהיה ישן, יצא נחש אחד גדול מן החרבה, ופיו פתוח, והיה בא לאותו האיש לנשוך אותו. ומיד יצא שועל אחד גדול וקפץ על הנחש והרגו. הקיץ אותו האיש משנתו, וראה הנחש לנגדו, מת, מוטל על הקרקע. קם ממקומו אותו האיש, ומיד נפל הכותל, ונמלט ממנו. ור' אבא רואה.

אמר, אדם זה, שנעשו עמו נסים כאלו, ודאי כשר הוא. בא ואמר לו, מה מעשיך, שהרי הקב"ה עשה עמך נסים גדולים, ולא לחנם נעשו לך. אמר לו, מימי לא גמלתי רעה לאדם בעולם, ולא עשה לי אדם שום רעה אלא שמחלתי לו מיד, ולעולם לא עליתי על מטתי ליישן בלילה עד שמחלתי לכל אדם שציער אותי, ולא הייתי חושש לאותה רעה שעשה לי, ולא די לי, אלא שמאותו היום ואילך הייתי משתדל בטובתו.

בעשרת ימי תשובה יש לציין את ג' בתשרי – צום גדליה, ויום פטירתה של הרבנית דבורה לאה, בתו של אדמו"ר הזקן, אשר ראתה שישנו קטרוג בשמים על גילוי תורת החסידות, ובמעמד שלושה חסידים הקימה בית דין, ומסרה את חייה, כתחליף לאביה הדגול. טרם הסתלקותה הפקידה בידו את חינוך בנה, מנחם מענדל, שברבות הימים הפך לאדמו"ר ה"צמח צדק".

כמו כן חל בימים אלו ו' בתשרי – יום פטירתה של בעלת מסירות הנפש, הרבנית חנה אם הרבי.

זמן עריכת הכפרות לכתחילה הוא בערב יום הכיפורים באשמורת הבוקר, כי אז חוט של חסד גובר בעולם, אך באם הדבר איננו אפשרי – ניתן לעשות כפרות במשך כל עשרת ימי תשובה.

מעוברת עושה כפרות על שלושה תרנגולים – שתי נקבות וזכר. האחת בעבורה, והשניים עבור ספק העובר. אחד הטעמים למנהג הוא על מנת לעורר בתשובה, שהאדם יתבונן שמה שנעשה לתרנגול, אמור היה חלילה להיעשות לו, אך אין במנהג זה כפרת חטא. תורמים את התרנגול או את שוויו לצדקה.

ערב יום הכפורים

נאמר: "כל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי". אי לכך, זוהי עבודת הקודש של האשה – להתכונן ולהכין ארוחה כדבעי. יש ארוחה עיקרית בשעות הצהרים וארוחה קלה יותר לקראת הצום. יש להרבות באכילה ביום זה כשיעור שני ימים. אין לאכול ביום זה בשר, כי הוא קשה לעיכול, אלא עוף או דגים וכיוצא בזה.

בארוחות אלו טובלים את הלחם בדבש. כמו כן נוהגים לאכול בערב יום הכיפורים 'קרעפלאך' – תבשיל של בצק ממולא בבשר, המרמז על המתקת הדינים, שהחסד, הבצק, יכסה את הבשר, הדין [נוהגים לאכול 'קרעפלאך' בכל פעם שמכים: בערב יום הכפורים – כשמכים על חטא, בהושענא רבא – כשחובטים ערבות ובפורים – כשמכים את המן].

נשים נוהגות לטבול ערב יום הכפורים ללא הכנה, 3 טבילות[3] (עדיף באופן של – פשוט, כדג, פשוט).

בתפילת מנחה אומרים 'על חטא'.

לאחרי מנחה אוכלים 'סעודה המפסקת'. בסעודה זו גברים אינם אוכלים דגים או מאכלי חלב, ויש להזהר לסיימה מבעוד מועד.

קודם כניסת היום הקדוש יש לנעול נעלי גומי (גם לילדים קטנים, כי אין זה גורם לצער) ולהדליק נרות, הברכות הן: "להדליק נר של יום הכפורים" [ואם חל בשבת אומרים: "של שבת ויום הכיפורים"] ו"שהחיינו" (אחר כך אין לומר בתפילה "שהחיינו").

האב מברך את הילדים בברכת הבנים: "יברכך ה' וישמרך…", גם האם יכולה להצטרף ולברך.

מנהג הרבי הוא לברך את ה"תמימים" בערב יום הכפורים לפני תפילת "כל נדרי".

יום הכפורים

פותחים את יום הכיפורים בתפילת "כל נדרי" – התרת הנדרים של השנה שעברה והשנה הבאה. התפילה והניגונים מכניסים את הקהל לאווירה מיוחדת.

חמש תפילות נאמרות ביום הכיפורים, והם: ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, ותפילת נעילה, כנגד חמשת שמות הנשמה: נפש, רוח, חיה, נשמה ויחידה.

גם נשים מגיל מצוות צריכות לצום ביום זה. עד גיל זה (לנשים – 12 ולגברים – 13) מותר לאכול לפי הצורך ומשתדלים לצום לפחות כמה שעות, במיוחד בשנה שלפני גיל מצוות. יש שמשתדלים לא לתת אוכל לילדים בלילה (מגיל 6), אך אם הילד צמא – ניתן לתת לו.

מעוברת ומניקה צריכה לצום, אך אם יש בעיה יש לפנות לרב ורופא. ביום זה נוהגים בכל ההרחקות שבין בעל ואשה – הן ביום והן בלילה.

מוצאי יום הכיפורים והימים הבאים

במוצאי הצום, לפני שנוגעים באוכל וכיו"ב, נוטלים ידיים לסירוגין, כמו בבוקר, ללא ברכה (שהרי בבוקר נטלו רק עד פרקי האצבעות).

אכילת סעודה – על ידי סעודה בהרחבה, יהיה שפע רב במשך השנה[4]! לכן, כדאי להוציא את ה'כלים הנאים' (למתי יש לשמרם, אם לא לעת שכזו?!) והאוכל הטוב ביותר. אומרים "גוט יום טוב"! ובטוחים בשנה החדשה הטובה שהקב"ה יפרוס עלינו ומזכירים כבר את הסוכה.

היום שלאחר יום הכפורים נקרא יום "בשם ה'" – יום נעלה ביותר שמתגלה בו האור שלמעלה משמותיו של הקב"ה.

לאחר מכן מגיע יום י"ג בתשרי – יום פטירתו של אדמו"ר המהר"ש – ר' שמואל (אדמו"ר הרביעי לשלשלת אדמו"רי חב"ד).

מכאן ואילך, עד ראש חודש חשוון – אין אומרים תחנון, והימים הם ימי שמחה.

בימים אלו נישא תפילה שנשכיל ללכת על החבל הדק שבין העיקר לטפל, בין רוחניות לבין גשמיות, בין אמונה ובטחון לבין יוזמה ועשייה, בין הקדשת הזמן להפצת המעיינות לבין השקעה בחינוך בבית, בין רצינות ועמקות לבין אווירה של קדושה ואהבה ושמחה… שנשכיל!

חג הסוכות

מתכוננים לחג הסוכות – הכנת הסוכה, ארבעת המינים. כדאי שהילדים יהיו שותפים פעילים. בסוכות עצמו יש להשתתף בשמחת בית השואבה ולהציע זאת גם לאחרים, שהרי בזמן זה שואבים רוח הקודש בדליים.

יחד עם החשיבות בהפצת המעיינות, יש לזכור שחשוב לצאת עם הילדים לטיולים משפחתיים במקומות המתאימים למשפחה החסידית. זו חוויה של שמחת חג שנשארת בנפש הילד. ניתן לקחת לטיול את ארבעת המינים על מנת לזכות אחרים… (אף שנשים אינן חייבות בישיבה בסוכה ובנטילת ארבעת המינים, עם כל זאת, כאשר הן מקיימות את המצווה הן מברכות עליה).

שמיני עצרת

ומכאן מגיעים להושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה, שלאחר ימים כל כך מופלאים בצוותא עם הקב"ה – קשה הפרידה, ואומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם" – בואו נגלגל אני ואתם עוד יום…

את הכוחות והשמחה ושפע השנה הטובה בגשמיות וברוחניות – יש לקחת לכל השנה, כפי שהרבי כותב, וכן אמר לאבי, הרב ישראל צבי הלוי הבר ע"ה, בשמיני עצרת: "האורות סתומים וחתומים, ויש לפתוח את הפקלאות". והלואי שנזכה…

שמחת תורה

בבית מדרשו של אדמו"ר הזקן התפלאו החסידים לראות בתפילת "כל נדרי" את ר' שמואל מונקעס כשהוא שרוע על הספסל, שיכור כלוט. הם הנידו בראשם לאות השתתפות בצער. לפתע, באמצע התפילה, התעורר ר' שמואל מיינו, וכשראה את ספרי התורה מחוץ לארון־הקודש, קרא בקול רם: "עוזר דלים הושיעה נא"… הרי שמחת תורה היום, קם ופזז ורקד עם ספר התורה…

הקהל עמד כולו משתומם, וכבר רצו כמה מהחסידים להעמידו על מקומו, אך אדה"ז סימן להם בידו שיניחו לו – "הוא בעבודתו כבר נמצא בשמחת תורה", אמר. כשהבעה של קורת רוח בפניו, סיפר את הסיפור הבא:

לאחד הפונדקים אשר בקצה העיר לא היה כסף כדי לשלם לפריץ את דמי החכירה השנתיים. עקב כך, כלא הפריץ את היהודי בתוך בור, ולצורך פדיונו דרש 300 רובל, סכום נכבד ביותר.

התכנסו בני העיירה לטכס עצה, אך לא מצאו פתרון. אותו חסיד החליט לקום ולעשות מעשה. הוא עבר מבית לבית וביקש תרומות עבור פדיון שבויים. אבל בני העיירה העניים, לא היה בכוחם לתת מעבר לפרוטות אחדות.

בצר לו החליט ללכת ל"בית המרזח". אמנם במקום זה, ובפרט בערב יום כיפור, ישבו יהודים שהקשר ליהדותם היה רופף, אך ברירה אחרת לו היתה לו, מאחר ורק שם היו יהודים בעלי ממון. הוא התיישב ליד אחד השולחנות, שהיושבים בו שחקו בקלפים ולפניהם ערימות של מטבעות זהב, ובקש מהם סיוע למשפחה.

"אני מוכן לתת לך 100 רובל" אמר מיד אחד מהם, "בתנאי שתשתה ספל שלם של וודקה (96%)" לרגע התלבט החסיד, הרי ערב יום הכיפורים היום, אך תיכף התעשת והבין שזה מה שנדרש ממנו עתה, למען הצלת משפחה בישראל. הוא ברך "שהכל" בכוונה, ושתה לקול תרועת ההמונים. הסיפור חזר על עצמו פעמיים נוספות, כשכל פעם קשה מקודמתה, ולבסוף היו בידיו 300 רובל.

שיכור כלוט, מתנדנד, הגיע החסיד אל הפריץ ונתן לו את הסכום הנקוב.

בני המשפחה, שיצאו אל החופש בשמחה ובקול תרועה, לא ידעו כיצד להודות למטיבם. אך רק בקשה אחת הייתה בפי החסיד – ראשו סחרחר, ואין בכוחו ללכת, "אנא, הביאו אותי אל בית המדרש של אדמו"ר הזקן, כדי שלפחות אהיה באווירה של קדושה".

"הם הובילו אותו לכאן", סיים אדמו"ר הזקן את סיפורו, "והוא שקע בתרדמה עמוקה. כאשר התעורר וראה את ספרי התורה, לקח בחום ספר תורה ורקד בשמחת התורה… הוא אשר אמרתי לכם, הוא בעבודתו של הצלת משפחה שלימה מישראל, כבר פעל את מה שצריך לפעול עד שמחת תורה"!

אין לנו אלא לפנות להקב"ה ולבקש שיוציא אותנו מהבור של הגלות. אנו פועלים ועושים, משתדלים בהכנעה, במסירות וביעילות. אנא, שיוציאנו מחושך הגלות ונזכה כבר לאור הגדול, אור הגאולה.

מקורות