תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
ראש השנה – קבלת המלכות
הקראת כתבה
אין לסמוך על האחר – עבודה עצמית
פעם כעס מאוד האריה על כל חיות היער. היות והאריה הוא 'מלך החיות' והוא החזק מכולם, עורר כעסו פחד רב בלבות כל החיות. "מה נעשה"? – מלמלו כל החיות באסיפת החירום – "אם האריה ייתן דרור לכעסו – אנחנו מחוסלות!"
"אל דאגה" – נשמע קולו של השועל, הידוע כפיקח שבחיות. "במאגרי המידע שבמוחי נמצאים 300 סיפורים ואגדות. כאשר אציג אותם לפני האריה, יתחלף וישתפר מצב רוחו".
גל של הקלה ושמחה עבר על הנאספים, והם החלו לצעוד לכיוון מקום מושבו של מלך החיות שם יפייס אותו השועל ויחזיר את היחסים הטובים ששררו בינו לבין נתיניו.
באמצע הדרך, בשבילי הג'ונגל, פנה לפתע השועל אל חבריו ואמר: "קרה לי משהו מצער ביותר. שכחתי מאה סיפורים".
שמועות אודות החסר הנורא בזכרונו של השועל התפשטו במהירות. חיות רבות שבו לחשוש מהאריה, אך במהרה הגיע קולו המרגיע של הדוב: "אל דאגה, מאתיים סיפורים מספיקים בהחלט כדי להשקיט את רוחו הזועמת של האריה".
מאוחר יותר, בעוד הקבוצה הגדולה של חיות היער מתקרבת למקום רבצו של האריה, עצר השועל לפתע ופנה שוב אל חבריו: "שכחתי עוד מאה סיפורים", הוא הפטיר בקול שקט, "הם פשוט פרחו לי מהזכרון".
אימת החיות גברה, אך קולו של הצבי הרגיע אותם:
"אל דאגה", הוא הצהיר, "מאה משלי־שועלים הם די והותר בשביל המלך שלנו".
דקות ספורות לאחר מכן הגיעו מאות־אלפי החיות לגוב האריות. האריה קם מרבצו וניצב במלאו עוזו והדרו. הוא הביט במבט חודר אל נתיניו, מבט שהעביר בהם צמרמורת. הגיע רגע האמת! כל החיות הביטו במבט מעריץ אל הנציג הנבון שלהם, אל השועל, והמתינו שיתחיל לדבר עם המלך וימלא את השליחות הגדולה שהוטלה עליו. באותו רגע סובב השועל את ראשו אל חבריו ואמר: "אני ממש מצטער, אבל שכחתי את מאה הסיפורים האחרונים שלי. אין לי עוד מאומה לומר למלך".
החיות היו בהיסטריה:
"אתה שקרן נורא", הן זעקו, "רימית אותנו לגמרי. מה נעשה עכשיו?"
"העבודה שלי", הגיב השועל ברוגע, "הייתה לשכנע אתכם לעשות את הדרך הארוכה הזו מהקינים ומהמאורות שלכם, מבתיכם, ועד לגוב האריות. אני בצעתי את משימתי. הנה אתם כאן. עכשיו על כל אחד ואחד מכם לגלות את קולו הוא, ולשפר את היחסים הפרטיים עם המלך".
משל זה – אמר הבעל שם טוב[1] – מדגים את הבעיה הקיימת אצל רבים. מגיעים לבית הכנסת בראש השנה ויום הכיפורים, או בכל תאריך אחר בשנה, וסומכים על החזנים והרבנים לשמש או לייצג אותנו לפני מלך מלכי המלכים…
סומכים על נוסח התפילה, ושוכחים לעורר את פנימיות נקודת הלב, שיש לפנות אל מלך מלכי המלכים, לעמוד להתחנן ולקבל את עול מלכותו עלינו.
מהות היום – קבלת המלכות
בראש השנה – לקול, לבקשה ולהתקשרות יש נימה מיוחדת – המלכת הקב"ה למלך עלינו! לכל חג יש את הנקודה שלו, את הייחודיות שלו, את הכוח המתקבל מחג זה.
בתורה שבכתב לא נתפרש מהותו של ראש השנה[2], ורק נאמר שהוא יום "זכרון תרועה". מהי משמעותו של יום זה שהכל מתכוננים לקראתו בחיל וברעדה? חכמינו ז"ל בארו שביום זה ישנם כמה דברים מיוחדים: זהו יום הדין והמשפט, ביום זה מתחילים עשרת ימי תשובה, זהו יום בריאת האדם, ועוד. אך מובן ופשוט, שמהותו העיקרית של ראש השנה היא נקודה אחת, המסתעפת לכמה פרטים. וכמו שאר מועדי השנה, שלכל אחד יש תוכן מיוחד שאותו אנו מציינים.
עיקר עניינו של ראש השנה על פי תורת החסידות הוא – היותו יום "הכתרת" הקב"ה למלך על העולם, שהרי "מצות היום בשופר".
מטרת השופר היא, כמאמר רז"ל[3], "אמר הקב"ה: אמרו לפני בראש השנה מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר". ממאמר זה משמע, שעיקרו של ראש השנה הוא קבלת מלכותו של הקב"ה.
יתר על כן, כשנתבונן בתפילות ראש השנה, נבחין מיד שעניין המלכות עומד במרכז כל התפילות. את פסוקי ה"זכרונות" וה"שופרות" אנו אומרים רק בתפילת מוסף של ראש השנה, אך עניין המלכת הקב"ה למלך עלינו ועל כל העולם כולו חוזר על עצמו בכל התפילות: "מלוך על העולם כולו…" מלך על כל הארץ…". גם חתימת הקידוש היא בעניין זה: "מלך על כל הארץ…". שכן עניין המלכות הוא עיקרו של ראש השנה.
לבנות מחדש את המלכות
זוהי גם המשמעות של מה שנאמר בכתבי האר"י ז"ל, שעניין ראש השנה הוא "בניין המלכות". ומבואר בזה בתורת החסידות, שעבודת ראש השנה היא "לבנות מחדש" (דהיינו לחדש) את מלכותו של הקב"ה על העולם, ביום זה אנו מכתירים את הקב"ה ומקבלים אותו מחדש למלך עלינו ועל כל העולם כולו.
המשכת המלכות בראש השנה היא לא רק בנוגע לעניין המלוכה עצמו, אלא צריך גם להמשיך את הרצון והתענוג שבעניין המלוכה. וכפי שמבאר הרבי במאמרו, שמערב ראש השנה עד אחרי תקיעת שופר נעשה הסילוק של פנימיות המלכות, כלומר: הרצון והתענוג שבמלכות מסתלקת לשרשו ומקורו, עד בחינת עצמותו ומהותו.
חייבים אמנם להדגיש, שסילוק זה הוא רק בפנימיות המלכות, אבל החיצוניות, כלומר עצם מלכותו של הקב"ה על העולם, נשארת לעולם ואינה מסתלקת, וכך יש קיום לעולמות בראש השנה. ובלשונו של הרבי[4]:
"וסילוק זה דפנימיות המלכות, נקרא בשם דורמיטא, שהוא כמשל השינה, שבשעת השינה הנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים[5]. הנה אף שזהו ענין של עליה לנשמה, הרי זה חושך גמור לגבי הגוף, שבשעת השינה אין בו ענין של שכל וטעם ודעת וכו', ונשאר בו רק "קיסטא דחיותא"[6], וכמו במלאכה שנעשית ברפיון ידיים[7], שהחסרון הוא לא רק שאז המלאכה היא שלא כדבעי, אלא החסרון הוא גם באבר שהוא הכלי, שחסר בו האור. וזהו ענין העבודה דראש השנה, להמשיך באותיות בחינת פנימיות המלכות, שזהו הרצון והתענוג בענין המלוכה".
כמו אדם, שכאשר הוא עייף וישן, הרי פנימיות החיות מסתלקת ממנו, וניתן לראות שלאחר השינה, כאשר החיות הפנימית חוזרת אליו, הרי הוא מקבל חיות חדשה, וכוח לעשות חיל; כן הוא בבניין המלכות בראש השנה, שלאחר הסתלקות פנימיות המלכות, חוזרת הפנימיות מחודשת, עם עונג וחיות.
הרצון והתענוג בעניין המלוכה נעשה על ידי אמירת פסוקי מלכויות – "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". כאשר משבחים ומפארים את עניין המלכות, מעוררים וממשיכים אצל הקב"ה רצון ותענוג במלוכה. ותוקף הדברים הם על ידי תקיעת שופר – צעקה פשוטה מעצמות הנפש שלמעלה ממדידה והגבלה.
אבא, אנא, הצילני
הבעל שם טוב המשיל לכך משל[8]: למלך אחד היה בן יחיד מופלג בחכמה. רצה המלך שבנו ידע ענייני מלוכה – איך להנהיג את המדינה וידע גם חכמות שונות. שלח המלך את בנו למדינה רחוקה, באשר ידע ששם יוכל בנו ללמוד חכמות שונות, שאינו יכול ללמוד בהיותו אצל אביו. ושלח עמו שרים רבים ונכבדים שיסייעו לבנו. גם נתן לו אוצרות כסף וזהב שיהיה לו לכל מה שיצטרך.
ומה עשה הבן? בבואו למדינה הרחוקה, שאליה שלחו אביו, שכח לגמרי מי הוא ובשביל מה נשלח לכאן. התחיל להתחבר עם חברים רעים, להתנהג כמותם ולעשות בכל דבר כמנהגם וכמעשיהם, עד שהשרים ששלח עמו אביו עזבוהו, ואת אוצרות הכסף והזהב שנתן לו, פיזר ובזבז לרעה. לאט לאט נקרעו בגדיו החשובים ובן המלך חי כמו בני הכפרים – מבלי שיהיה ניכר עליו כלל שהוא בן מלך.
פעם ראה שיש איזו תכונה בכפרו, וכן בדרכים ובכפרים מסביב. שאל בן המלך: "מה היום מיומיים? מדוע כולם מנקים את הבתים ומתקנים את הדרכים?" השיבו לו: "וכי לא ידעת, האם לא שמעת, שבעוד ימים ספורים יעבור כאן המלך. אנחנו מכינים את עצמנו לקבל פני המלך לפי כבודו, עד כמה שביכולתנו".
כששמע זאת בן המלך התחיל לחשוב ולזכור: "הלא בן מלך הנני, והמלך שמחכים לו שיעבור פה – הלא הוא אבי! אם כן, הלא עכשיו הוא הזמן המוכשר שאקרא לאבי ויקראני ויוציאני מהחיים הכפריים האלה".
התחיל בן המלך לזכור מי הוא ולחשוב איך שבגדיו קרועים ומלוכלכים בכל מיני לכלוך ואמר: "מי יניח לי להתקרב אל המלך בבגדים קרועים ומלוכלכים כאלה?"
אך אמר: "מכל מקום אתחיל לדבר אל אבי וירחם עלי". אבל הוא ראה שאף את שפת המלך שכח ואינו יכול לדבר בה כלל, התחיל אז לבכות ולצעוק בקול מר, ואמר: פני ומעשיי נשתנו, הלבושים שלי נקרעו ונתלכלכו, והשפה נשכחה ממני, אבל הקול שלי הלא לא נשתנה – אתחיל לצעוק בקול פשוט – בלי דבורים ובלי מלים – עד שאבי המלך יכיר את קולי ויקבלני ויקרבני.
והנמשל הוא: הנשמה, בן המלך, יורדת לעולם הזה על מנת שתלמד תורה, תקיים מצוות וכך תגיע לרום המעלה. השרים הנכבדים שנשלחים עמה הם – הכשרונות, שנתנו לה על מנת למלא את הכוונה העליונה. האוצרות של כסף וזהב – הם האהבה והיראה הטבעיים שבלב כל אחד ואחת.
אך לעיתים שוכחת הנשמה את עיקר תפקידה. והשרים נשלחים והאוצרות מתבזבזים והשימוש בהם נעשה למלא תאוותיו – היפך הכוונה.
כשהנשמה רוצה להתקרב אל המלך, ובגדיה – המחשבה, דבור ומעשה – "נקרעו" ונתלכלכו – לא לה' המה, שפת המלך – אותיות התורה – נשתכחה, הפתרון הוא הזעקה הפשוטה מקירות הלב הנשבר, שאבי המלך יכירני ויוציאני למרחב – צעקה זו היא תקיעת שופר. משמעותה: אלוקים, אתה המלך שלי, אנא הצילני…
בקבלת המלכות – שני עניינים
"והנה ידוע שבראש השנה שני עניינים[9]. עיקר עניין ראש השנה (א' בתשרי) הוא שביום זה נברא האדם, ובכל שנה ביום זה מתחדש העניין דבריאת האדם, אתם קרויין אדם[10].
"ועוד ענין בראש השנה, דכיון שהאדם הוא תכלית הבריאה, לכן, בכל שנה, ביום בריאת האדם, מתחדשת גם כללות הבריאה שנבראה בכ"ה באלול[11]. ויש לומר דזהו מה שכתוב[12] "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", דזה היום תחילת מעשיך קאי על האדם (עיקר מעשיך) שנברא ביום זה עצמו, וזכרון ליום ראשון הוא זכרון ליום ראשון דבריאה (כ"ה באלול) שבו נברא העולם.
"וזה שבראש השנה הוא בנין המלכות, הוא בשביל ב' הענינים. בכדי שעל ידי המלכות יתהוו העולמות מחדש, ועיקר בניין המלכות הוא בשביל תולדות הנשמות (בריאת האדם), דנשמות ומלכות הם ענין אחד, כמובן גם מזה שהמלכות נקראת כנסת ישראל".
קבלת המלכות בדרגה הגבוהה
הרבי הריי"צ מבאר[13], שברצון ישנן שלוש דרגות: רצון גלוי, שגלוי גם לאחרים; רצון נעלם, שגלוי רק לעצמו; ורצון המוחלט בעצמותו, שמוטבע בעצם הנפש, ואינו גלוי אפילו לעצמו.
כאשר מדובר על בניין המלכות המחודש והתעוררות הרצון למלוכה אצל הקב"ה בכל שנה, מביא, שמדובר על שלוש הדרגות: הרצון הגלוי דאנא אמלוך, הרצון הנעלם של המלכות ורצון המוחלט בעצמותו.
על ידי התעוררות מלמטה בקבלת המלכות, אומר הרבי[14], מעוררים את הרצון הגלוי ואת הרצון הנעלם של הקב"ה. הן בתחילת הבריאה, כמו שכתוב, במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, על ידי שעלה לפניו יתברך התענוג שיתענג בעבודת הצדיקים, ועמך כולם צדיקים, שעל ידי זה נתעורר ברצון גלוי למלוכה, כמו מלך בשר ודם, שהרצון למלוכה מתעורר על ידי הכתרת העם. והן בכל שנה ושנה בגילוי מחודש של ספירת המלכות.
אבל איך ניתן לעורר את הרצון המוחלט של מלכות הקב"ה, שהוא למעלה מהתעוררות מלמטה, ולמעלה מנשמותיהם של צדיקים?
"נקודת הביאור בזה, דזה שבעת סילוק המלכות אין תפיסת מקום לכאורה לנשמות ועבודתם, הוא בנוגע למציאות של הנשמות, וענין ותמליכוני (שישראל מבקשים ומתחננים להקב"ה שיהיה מלך) הוא הביטול פנימי שמצד עצם הנשמה, שמושרשת בהעצמות, וכשמתגלית עצם הנשמה היא ממשכת את העצמות, ועל ידי זה נעשה גם בניין המלכות".
קבלת המלכות בכל הדרגות על ידי תקיעת שופר
שלוש הדרגות הגבוהות הללו מתעוררות בתקיעת שופר, שגם בה שלושה עניינים:
• מצוות היום בשופר – ההתעוררות מלמטה מעוררת את הרצון הגלוי של הקב"ה למלוך על העולם.
• שופר עניינו תשובה – שעל ידי שיוצא מההגבלות שלו, מעורר את הרצון הנעלם של המלוכה, הבלי גבול שבעצמות אור אין סוף ברוך הוא המתעורר על ידי עניין שבאין ערוך.
• שופר עניינו הביטול הפנימי שמצד עצם הנשמה – על ידי התעוררות זו נמשך רצון המוחלט בעצמותו, בחירת העצמות, כי זה שהנשמות מושרשות בעצמות הוא לפי שכך בחר בבחירתו החופשית.
להרבות בתפילה ובתהלים
קבלת המלכות היא על ידי קבלת עול שמצד פנימיות הנפש, ולכן צריכים להרבות בראש השנה באותיות התהלים ואותיות התפילה[15] ובפרט בשעת התקיעות, ולייקר את הזמן באופן שכל רגע ורגע יהיה ממולא בקבלת עול ובעניינים שבאים על ידי קבלת עול וביטול, שכל מציאותו היא: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד!"
קבלת המלכות – דרך בחיים!
קבלת המלכות היא דרך בחיים! מעוררים את הרצון הפנימי לעשות את רצון הבורא בכל מצב. גם אם יש תקופה פחות טובה, או זמן של אזלת יד, או נקודה מסוימת שאנו נדרשים אליה, כמו בנושא הצניעות לדוגמא, נקבל את הכוחות לבצע את המעשה כי זה הוא רצון העליון, ואנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמיים.
קבלת המלכות מעוררת את המלכות ומשפיעה שפע רב.
אחת הנשים בכפר חב"ד, שילדה בן ראשון בגיל מבוגר, סיפרה על האמונה הרבה שהייתה לה בברכה של הרבי. שבע עשרה שנה לפני הולדת הילד הם קבלו ברכה מהרבי לילד, ומיני אז הייתה בטוחה בברכה שתתממש, בניגוד לכל התחזיות של הסובבים אותם.
לאחר ג' תמוז, קבלה מספר פעמים מהרבי באמצעות אגרות הקודש תשובה אודות העניין של "משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה". הייתה להם דירה שהיו מרוצים מסביבתה, אך בעקבות הוראתו של הרבי ולאחר חיפוש של זמן לא מבוטל, מצאו ב"ה דירה חדשה. הם מכרו את האחת על מנת לרכוש את השנייה, והיו מי שהתפלאו על כך, אך הם בקבלת מלכותו של הרבי, ובציות מוחלט לכל ההוראות, עברו למשכנם החדש, ושם לאחר זמן קצר נפקדה ב"ה!
תשובה נוספת שקבלה מהרבי הייתה, למסור שיעור בטהרת המשפחה. היא החלה למסור שיעור באור יהודה, אצל אחת הנשים שהיה לה כבר ב"ה ילד, אך חפצה בכל מאודה בילד נוסף, ומשהעניין בושש לבוא בקשה מהשליחה במקום, לפתוח שיעור בטהרת המשפחה אצלה בבית, כסגולה לילדים.
ב"ה, חודש לאחר פתיחת השיעור הרתה בעלת הבית, ובסיום הסדרה – מוסרת השיעור התבשרה בבשורה הטובה, ובמלאות הימים חבקה אף היא ב"ה בן!
"לאורך כל הדרך, בקבלת עול מוחלטת מלאתי את הוראות הרבי" – כך היא אומרת, ומוסיפה: "לא התייאשתי, והייתי בטוחה שהברכה תתממש…"
כי קבלת עול מלכות שמים זו דרך בחיים! דרך המגיעה מעומק פנימיות הלב, מהרצון הנעלם, אל רום המעלות, ומורידה שפע רב…
קבלת המלכות בראש השנה לקראת הגאולה
יהודי יקר עמד בראש מוסד בארץ ישראל, ואחיו הגר בקליפורניה רצה לסייע בידו. אמר לו האח: הכן לי רשימה של גבירים וכתובות, אליהם אפנה, ונהג צמוד – זה הסיוע הרב ביותר!
וכך היה, מיודענו הגיע לקליפורניה. הנהג עם רשימת הכתובות כבר המתין בחוץ, והם החלו לכתת רגליהם על פי הכתובות. הראשון קיבלם בסבר פנים יפות ונתן $100, השני – $70 השלישי – 120$, וכן הלאה.
לאחר זמן דפקו באחת הדלתות, וכשנפתחה הדלת עמד בעל הבית והחל לחרף ולגדף כיד הדמיון הפרועה, כשהוא שופע ועוד מילות גנאי.
הנהג רמז ליהודי לעזוב את המקום, אך הוא לא נע ולא זע. החרפות והגידופים ממשיכים, והיהודי נשאר במקומו. לאחר עשר דקות הוציא בעל הבית סכום של :1000$ ונתן לו!
כשנכנסו למונית, הביע הנהג את פליאתו:
איך זה שלא עזבת את המקום לשמע הצעקות? כיצד היית מסוגל להשאר ולשמוע את כל הגידופים?"
ענה היהודי:
־'הבט ברשימה: כתוב ליד גביר זה, כאן ישמעו עשר דקות של חירופים וגידופים ואתר כך יינתן אלף דולר!!"
בכל מצב עלינו לקבל את עול מלכותו יתברך, להרבות בתפילה ובתחנונים, ולדעת תמיד, ש"מעז יצא מתוק", ושרק משום שאנו עדיין בגלות, לכן לא הכל כל כך ברור ובהיר… אבל בעז"ה, קבלת המלכות בראש השנה תהיה הדרך לקבלת פני משיח צדקנו בזמן הגאולה.
התעצמות קבלת המלכות בחצרות קדשנו
תחושה זו באה לידי ביטוי בעוצמה אדירה לנמצאים בחצרות בית קדשנו. שם, יותר מכל מקום, קבלת המלכות היא בגלוי. שם, יותר מכל מקום, אין רצון אחר אלא רק: "רצוננו לראות את מלכנו בהתגלות".
כאשר הגיע מר שניאור זלמן שזר בפעם הראשונה לארצות הברית בתפקידו כנשיא מדינת ישראל, ורצה לבוא אל הרבי ל־770, טענו כלפיו אחדים מחבריו במפלגה ובממשלה, שאין זה מכבודה של מדינת ישראל שנשיא המדינה יבוא לרבי כתסיד מן השורה, והיה מן הראוי שהרבי יבוא אליו.
מר שזר פנה למזכירות של הרבי, וביקש למסור, שהוא מצידו מאוד מעוניין לבוא אל הרבי, אבל בגלל הלחץ הציבורי, אולי אפשר שהרבי יבוא לבקר אותו במלון בו הוא שוהה במנהטן. הרבי השיב, שאינו רוצה להחליט על כך בעצמו, והוא ישאל את חותנו, הרבי הריי"צ. בשובו מה"אוהל", ביקש הרבי למסור למר שזר כי *מכאן לא נוסעים".
כששמע מר שזר כי כך הם פני הדברים, אזר עוז, ולמרות מחאותיהם של הסובבים אותו הגיע ל־770 כחסיד הבא לרבו. הרבי יצא לפתח 770 כשהוא מקבל את פניו ומוביל אותו פנימה. בהיכנסו, הראה לו הרבי את ה'זאל הקטן', וציין לפניו את המקום בו הרבי הקודם שמח בשמחת תורה, המקום בו בכה בתשעה באב ואת מקום אמירת החסידות, ואמר לו: "את זה לא יכולתי לקחת למלון במנהטן"".
כאשר נכנס לחדרו של הרבי, הצביע הרבי על שולחנו ואמר: מעל השולחן הזה נשמעו בכיות של יהודים רבים, חדר זה הוציא את היהודים מרוסיה, ומכאן נאמרו מאמרי חסידות – את כל זה לא יכולתי להביא למר, אילו הייתי אני מגיע לביקור אליו."
המצב הגלותי של היום מצוי בתכנית האלוקית. כשנמצאים ב־770, ב"בית רבינו שבבבל", חשים יותר מכל שאנו ברגע התפר בין הגלות לגאולה. שם חשים ומרגישים יותר מכל שהרבי נמצא עמנו, ובעזרת ה' נתראה שוב עם הרבי. קבלת המלכות והזעקה הפנימית "עד מתי?!" היא ממלאת את כל ישותנו:
"רצוננו לראות את מלכנו בעיניים גשמיות, בהתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש"
מקורות
[1] משפחה חסידית.
[2] לקו"ת נצבים מד.
[3] ר"ה טז, א. לד, ב.
[4] יום ב' דר"ה תשי"ד.
[5] בראשית רבה פרשה יד, ט.
[6] זוהר חלק א פג, א.
[7] סדור רמו, ב ואילך.
[8] אלול תשרי עמ' 48.
[9] יום ב' דר"ה תשכ"ג.
[10] לקו"ת נצבים מז, ב.
[11] ויק"ר רפכ"ט.
[12] נוסח תפילת מוסף לראש השנה, בברכת זכרונות.
[13] סה"מ ה'תש"ג עמ' 6 ואילך.
[14] המשך המאמר תשכ"ג
[15] ספר המאמרים תרצ"ג.
פרסום תגובה חדשה