א. התוכחות ופירוש רש״י עליהם – ברכות בפנימיות

כבר נאמר פעמים רבות[1], שלמרות שמטרת רש״י היא, ראשית־כל, לפרש את פשוטם של הפסוקים – כולל פירושו גם ״יינה של תורה״, פנימיות וסודות התורה, כאמרתו המפורסמת של אדמו״ר הזקן[2], שבשבוע זה של פרשת ״קומי אורי״ חל ח״י אלול יום הולדתו, וידועים[3] דברי הבעל־שם־טוב, שגם יום הולדתו שלו הוא בח״י אלול, לגבי ענין זה (של הולדת אדמו׳׳ר הזקן ביום זה).

כך הם הדברים גם בפירושי רש״י בפרשתנו על דברי התוכחה.

ואפשר אף לומר, שהדברים מודגשים יותר ביחס לפירושי רש״י על התוכחה, לפי הסברו של אדמו״ר הזקן ב״לקוטי תורה״[4] על דברי התוכחה עצמם: אמנם, משמעותם בגלוי היא היפך הברכה, אך בכל זאת ״לפי האמת אינם רק ברכות״[5], התורה כוללת בתוכה ״סתים״ ו״גליא״, וה״סתים״ – הפנימיות והנשמה[6] של הקללות הוא ענין של ברכות נעלות ביותר[7], בדומה לנאמר בגמרא[8] ״הנך כולהו ברכתא נינהו״[9] (=אלו כולם ברכות הן).

כך הם גם פירושי רש״י על התוכחה: הפשט שברש״י מדגיש את חומרת הלא טוב שלפי פשוטו של מקרא; אבל לפי יינה של תורה שברש״י באות אותן מילים לגלות את הפנימיות ולהדגיש יותר את הברכות הנעלות שבתוכחה.

ב. ״והשיבך ה׳…״ – רש״י מסביר שכל פרט מוסיף על שני הענינים העיקריים

בסוף התוכחה[10] אומרת התורה: ״והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאוביך לעבדים ולשפחות ואין קונה״.

בפשטות מובן, שכיון שפסוק זה נאמר בסיום התוכחה, הוא בא לבטא את ״היפך הטוב״ הגדול ביותר. ואם כך, אין מובן: מהי הפורענות הגדולה בכך שבני ישראל יחזרו למצרים וכו'[11], ואף אחד לא ירצה לקנותם[12] לעבדים ולשפחות?

רש״י מסביר על כך: ״באניות״ – הכוונה היא: ״בספינות בשבי״. כלומר הם יחזרו למצרים כשבויים[13]; ועל המילים ״ואין קונה״ אומר רש״י ״כי יגזרו עליך הרג וכיליון״.

במבט ראשון נראה, שבפסוק ישנן בעיקר שתי פורעניות: א ישראל יבואו למצרים ״בשבי״; ב ״יגזרו עליך הרג וכיליון״. ושאר המילים בפסוק (״באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות״) הן רק פרטים בשתי הפורעניות הללו.

אך אפשר לומר, שרש״י מראה, באמצעות לשונו המדוייקת בפירושו כיצד כל פרט בפסוק מוסיף דבר שהוא כשלעצמו היפך הטוב, כדלהלן. ובדומה לכך ביינה של תורה הוא מסביר כיצד כל ענין מוסיף בגדולה ובטוב של הברכה שתהיה לישראל.

ג. השאלה על ההדגשה ״בדרך אשר אמרתי…״

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר מדוע מדגישה התורה ״והשיבך… בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה״, שהרי, לכאורה, מהי חשיבות עובדה זו וכיצד היא קשורה לתוכחה? ולכאורה, אין רואים שרש״י עונה על כך בפירושו.

יש המפרשים[14], שבכך מסבירה התורה מדוע ״והשיבך״ דוקא ״באניות״: כיון שהקדוש־ברוך־הוא אמר ״לא תוסיף עוד לראותה״ – בדרך זו (״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״)[15] – לא ייתכן שישראל יבואו למצרים ״בדרך הזה״, בדרך היבשה, ולכן מודגש בפסוק ״והשיבך… באניות…״.

אך. קשה להסביר כך לפי פשוטו של מקרא (דרכו של רש״י בפירושו על התורה), כי מדוע חשוב לציין בתוכחה ש״והשיבך ה׳ מצרים״ איננו סותר את ״לא תוסיף לראותה״? ובמיוחד כאשר, לכאורה, לא היה צריך להיכתב ״בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה״ – כי גם זה לא קשור, לכאורה, לתוכחה – וממילא לא היה צורך לציין ״באניות״[16].

ד. הסברים שונים שאינם מתקבלים לפי הפשט

לכאורה ניתן היה לומר – כפי שנאמר במדרש ״לקח טוב״[17] – שבכך רוצה התורה להדגיש למה עלולות העבירות לגרום: למרות שהקדוש־ברוך־הוא הבטיח ״לא תוסיף עוד לראותה", יכולים החטאים לגרום לביטול הבטחה וו על ידי הקדוש־ברוך־הוא[18].

אך גם הסבר זה איננו מתאים כל־כך לפשוטו־של־מקרא, כי כדי לדעת ענין זה – שהחטא, ובמיוחד חטאים חמורים, עלול לגרום לביטול הבטחת ה', אין צורך להגיע לקללות הנוראות ביותר (ובמיוחד בסיום) של התוכחה, כי למדו זאת כבר לפני־כן אצל יעקב[19], ועוד: מהו הקשר בין זה דוקא לענין של החזרה למצרים?

ומובן בפשטות שאי אפשר להסביר[20] – לפי פשוטו של מקרא – שלמרות שהיה ציווי של ה׳ לא לשוב ״בדרך הזה״ למצרים, גורם החטא לכך שהקדוש־ברוך־הוא אינו מתחשב בכך ומביאם לידי עבירה על הציווי, כי מהו הקשר בין הענין שחטאים גורמים לעבירה (בעל כרחם) על ציווי נוסף, לבין התוכחה[21]?

ה. השאלה על פירוש רש״י ל״באניות״

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר יותר את פירוש רש״י על ״באניות״ – ״בספינות בשבי״. שהרי לכאורה: ההסבר שישראל ילכו למצרים ״בשביה״ אינו קשור רק למילה ״באניות״, אלא גם למילה ״והשיבך" (שהקדוש־ברוך־הוא ישיבם לשם כשבויים), ואם כך צריך היה רש״י לפרש זאת על המילה ״והשיבך״, ולא בקטע שבו הוא מפרש את המילה ״באניות״?

בעלי ה״תוספות״[22] מסבירים, שהמילה ״באניות״ מחמירה את השביה, ״שאם היו מוליכין אותם ברגל, לא היו שבים רק הגדולים היכולים ללכת ברגל״, ואילו באמצעות האניות ״יהיו שבים טף ונשים״.

אבל מכך שרש״י אומר ״בשביה״ סתם, בלי תוספת שום הסבר, מובן, שהחידוש אינו בכך שהשביה תחול על כולם, כוללת נשים וטף, אלא בעצם הענין שביאתם לשם באניות תהיה ״בשביה״.

ו. גם הדרך למצרים גרועה – בשני פרטים

ההסבר לכך הוא: רש״י מפרש, שכל הפרטים בפסוק אינם רק פרטים של תוכחה כללית אחת, שיחזירו את ישראל למצרים, אלא שכל אחד מהם מוסיף תוכחה נפרדת.

לכן מסביר רש״י, שהפירוט שבפסוק ״באניות בדרך אשר אמרתי…״ הוא ענין נוסף. בנוסף לפורענות שבעצם ההגליה למצרים, תהיה גם הדרך לשם גרועה ביותר, וזאת, בשני פרטים:

(א) ״באניות״ – ״בשביה״. כלומר, לא זו בלבד שבמצרים הם יהיו שבויים, הרי שגם את הדרך למצרים הם יעברו כשבויים באניות. דבר זה כרוך בצער רב וביסורים רבים יותר מן ההליכה לשבי דרך היבשה[23], כי ״באניות״ מצויים יותר תחת מרותם של השובים, כפי שרואים זאת בפשטות.

[בכך מובן מדוע אין רש״י מסביר כבעלי התוספות, שכן, בנוסף לכך שבפשטות יכולים גם טף ונשים ללכת ברגל לאיטם[24] כפי שהיה ביציאת מצרים, הרי שלפי פירושם יוצא, שההגליה ״באניות״ איננה פורענות בפני עצמה, אלא היא רק מחמירה את הפורענות הכללית של ״והשיבך… מצרים, שהיא תכלול את כולם, ולפי זה היה צריך להיכתב מלכתחילה ״והשיב ה׳ כולכם….״ וכדומה, ולא להוסיף זאת כענין חדש].

(ב) ״בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה״ – הם יגלו למצרים בדרך שבה הלכו לפני כן – דרך המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים[25] (וכמובן בפשטות, ללא הניסים והחסדים שהיו בהליכה הראשונה במדבר), שבגלל זאת הבטיח הקדוש־ברוך־הוא שבאותה ״דרך" – ״לא תוסיף עוד לראותה״; ומובן העונש הנורא שבהליכה ב״דרך" זו[26].

רש״י אינו צריך לציין זאת בפירוש, כשם שאין הוא צריך לבאר את הקללה החמורה שב״והשיבך ה׳ מצרים, כי רש״י הסביר זה עתה[27], ש״אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו״, ובדיוק כמו עצם החזרה למצרים, כך גם ה״דרך״ למצרים היא לגבי ישראל ״דבר שהוא יגור ממנו״.

ז. ההסבר לדברי רש״י על ״והתמכרתם…״

לפי זה יובן גם פירוש רש״י על המילים שבהמשך הפסוק ״והתמכרתם שם לאויביך״ – ״אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות״, שמשמעותו שלא תרצו להימכר על ידי מוכרים אחרים, אלא בעצמכם, כפי שמסביר רש״י בקטע שאחר־כך.

שהרי, לכאורה, תמוה: זה סותר את פירושו שהם יובלו למצרים ״בשביה״, ולא במצב שיוכלו למכור את עצמם, אלא רק על ידי ״מוכרים אחרים״?

וכן אינו מובן: אכן, מדוע מדגישה התורה ״והתמכרתם״ – ולא על ידי ״מוכרים אחרים״ – בעוד אשר בהמשך נאמר ש״ואין קונה״ מפני ש״יגזרו עליך הרס וכיליון״, ולא חשוב כלל מי ימכור אותם?

אלא ההסבר לכך הוא: כיוון שכל פרט מוסיף לתוכחה ענין בפני עצמו, כדלעיל, מסביר רש״י[28], שאין מדובר בפסוק על מכירה על ידי מי שמוביל את ישראל לשבי (שזוהי איננה קללה חמורה כל כך, ואין זה ענין בפני עצמו), אלא שהמצב בשבי נעשה גרוע כל כך עד אשר (א) ״אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות״ – אתם בעצמכם תרצו להימכר לעבדים ולשפחות על ידי בקשה מן השובים. ו(ב) יותר מכך: למי? – לאוביך!

בכך מובן יותר פירוש רש״י על ״ואין קונה – כי יגזרו עליך הרג וכיליון״:

לפי האמור לעיל ניתן היה לחשוב, ש״ואין קונה״ הוא רק המשך התוכחה הקודמת ״והתמכרתם…״, שאתם תרצו, עקב המצב הנורא, להימכר ל״אויבך, אך ״ואין קונה״ – וכך תישארו במצב הקודם.

לפיכך מסביר רש״י, שגם כאן אין מסופר רק על התוצאה הגרועה של ״והתמכרתם…״, אלא יש כאן גם קללה נוספת בפני עצמה, ש״ואין קונה״ נובע מכך ש״יגזרו עליך הרג וכליון״ – שיא של פורענות, ולכן נאמרים דברים אלו בסיום התוכחה.

ח. התכלית הנעלית – עבודת התשובה

כאמור לעיל (סעיף א), רומז רש״י, ביינה של תורה, כיצד דברי התוכחה הם בפנימיותם ענינים נעלים ביותר[29].

מטרת התוכחה היא התעלות ישראל לדרגת חזרה בתשובה, כנאמר[30] ״והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… והשבות אל לבבך… ושבת עד ה׳ אלוקיך…״, ויש לומר, שלפיכך רמוז בסיום התוכחה ענין זה של תכלית התוכחה – התשובה.

מעלת התשובה היא, כנאמר בגמרא[31], ״גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות״ – יש למי ששב בתשובה סוג מיוחד ונוסף של זכיות, שאין אפילו לצדיק גמור.

ובפנימיות הענין: גם ניצוצות הקדושה ש״נופלות״ על ידי הזדונות אל ״שלש קליפות הטמאות״, נהפכים לזכיות, בעוד אשר צדיק יכול ״לברר״ ולזכך בעבודתו רק את הניצוצות שבדברים המותרים, שמ״קליפת נוגה״[32].

ניצוצות הקדושה הנמצאים בשלוש קליפות הטמאות נפלו למטה־מטה ביותר, ומכך מובן, ששורשם בקדושה נעלה ביותר, יותר משורש הניצוצות שנפלו לקליפת נוגה, בהתאם לכלל הידוע[33] ״כל הגבוה יותר, נופל למטה יותר״. ולכן, כאשר הופכים ניצוצות אלו לקדושה, נמשך ויורד לעולם אור עליון יותר³².

זהו הפירוש הפנימי לפסוק ״והשיבך ה׳ מצרים…״, שתכלית כל דברי התוכחה רמוזה בסיומם – ״והשיבך״ (מלשון תשובה), להביא לידי המעלה של תשובה, הנרמזת בהמשך הפסוק: (א) ״והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות״ – שמדרגת ״שם״, מקום הקליפות[34] – ״אויבך" – מבררים את ניצוצות הקדושה. (ב) ועל ידי כך נגרם ״ואין קונה״ (כשני הפירושים[35] על ״אין מזל לישראל״) – ש״איך הוא ״קונה״, המשכת וגילוי דרגת ״אין״ (ראה לקו״ת שם, שע״י תשובה מגיעים לבחי, זו) הנעלית מדרגת ״קונה״; כידוע, ש״קונה״ הוא בעולם האצילות (כהסבר של ״ברוך קונך״)[36], ו״אין״ נעלה מאצילות,

וכל זאת נגרם באמצעות עבודת התשובה[37].

ט. עבודת התשובה – כעבודת עבד

בכך מוסיף רש״י – ביינה של תורה – ענין פנימי יותר: ישראל הם חלק אלוקה ממעל ממש[38], ולכן אי אפשר לומר שכל תכלית ירידת התוכחה היא למען התעלות הניצוצות בלבד, אלא גם, ובעיקר, למען ההתעלות הנגרמת לישראל עצמם[39],

וכידוע, התשובה גורמת התעלות נשגבה ביותר, באין ערוך, לא רק ב״חפצא״ (ניצוצות הקדושה), אלא גם ב״גברא״[40]. ואת פרטי ההתעלות מסביר רש״י בפירושו על ״והתמכרתם…״ ועל ״ואין קונה״:

״והתמכרתם שם לאוביך לעבדים ולשפחות – אתם מבקשים להיות נמכרים״ – מעלתה של עבודת התשובה היא שבאמצעותה נעשה היהודי עבד לה', ומעלתו של העבד מתבטאת ב״אתם מבקשים להיות נמכרים…״, עבודת התשובה היא שבאמצעותה נעשה היהודי עבד לה', ומעלתו של העבד מתבטאת ב״אתם מבקשים להיות נמכרים…״, עבודה בכח עצמו; אין זו[41] עבודה בדרגת ״בנים״ (עבודת הצדיקים) שעבודתם והתקשרותם לאלוקות הם טבע בנפשם, כי משיכתם לאלוקות אינה נובעת בעיקרה מיגיעתם ועבודתם, אלא מלמעלה, מאלוקות;

לעומת זאת, עבודת בעל־תשובה, שבגלוי הוא מרוחק מאלוקות[42], איננה מלמעלה, מצד אלוקות, מפני שהוא נהנה מכך ונמשך לעבודה זו. אדרבה זה הוא ההיפך מטבעו עתה – אלא, שהוא השתנה בכח עצמו[43] ונמשך לאלוקות מצד עצמו – ״אתם מבקשים להיות נמכרים״. וזוהי הדרך העיקרית של עבודת ה׳ כעבד שאינו מבצע את עבודתו מתוך רגשותיו כלפי האדון, אלא, להיפך, זהו ההיפך מתכונותיו והוא מתמסר לשרות אדונו בכח עצמו ומתוך קבלת עול[44].

י. התעלות בחיי העולם הזה – לדרגה שמעל לעולם

כך מגלה רש״י בפרשו את המילים ״ואין קונה – כי יגזרו עליך הרג וכיליון״, ענין נעלה יותר הקיים אצל ישראל באמצעות עבודת התשובה[45].

המשמעות הפנימית של "הרג וכיליון״ היא, שהיהודי שרוי, בהיותו בחיים בעולם הזה הגשמי, בהלך־רוח של ״הרג״ כלפי תאוותיו ועברו, הלך רוח של יציאה מן העולם ושל ״כליון״, ״כלתה (ראה לקו״ת שה״ש בתחילתו) נפשי", כלות הנפש לאלוקות. כלומר, כאשר הוא נמצא בעולם הזה, נשמה בגוף, הוא מגיע לדרגה נעלית ביותר, שאליה מתעלה הנשמה בצאתה מן הגוף.

בדומה לפירוש של תורת החסידות[46] על דברי המשנה[47] ״בן מאה (שנה) כאילו מת ועבר ובטל מן העולם״, שכאשר יהודי מגיע לדרגה של מאה שנה – הוא כבר הגיע לכל מאה הדרגות השונות, וכבר זיכך את כל עשרת כוחות הנפש שלו, אשר כל אחד מהם כלול מעשר דרגות – הרי הוא ״עבר ובטל מן העולם״: הוא נעלה לחלוטין מן העולם, ולכן ״כאילו מת״ (ראה זח״ג (קסב, ב) בפי׳ במדבר הזה יתמו ושם ימותו) עד אשר הוא יכול לראות אלקות גם בעולם הזה למטה. אמנם ״לא יראני האדם וחי״ – ״בחייהם אינן רואים אבל במיתתן רואין"[48], אך בכל זאת כיון שהוא ״כאילו מת ועבר ובטל מן העולם״, הרי הוא ״רואה״ גם בחייו, כאשר נשמתו בגופו, את מה ש״במיתתן רואין".

יא. גם הירידה למצרים היא למען ההתעלות

האמת היא, שלא רק התוכחה עצמה היא למען ההתעלות לדרגת התשובה, אלא גם הגורם לה הוא למען תכלית זו.

כלומר, בגלוי באה התוכחה עקב חטאים שחוטאים ישראל בבחירתם החפשית, אבל בפנימיות בא גם ענין זה מלמעלה: הקדוש־ברוך־הוא מביא את ישראל למצב זה כדי שיתעלו לדרגת התשובה[49].

דבר זה נרמז בתחילת הפסוק ״והשיבך הי… בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה״ – גם הליכתם של ישראל בדרך האסורה, אשר הקדוש־ברוך־הוא הזהיר ״לא תוסיף לראותה״, קשורה, בפנימיות, בהנהגה מלמעלה – ״והשיבך ה'״, במטרה לעלות את ישראל – אחר כך – לדרגת התשובה.

ואת זאת מסביר גם רש״י ״באניות… בשביה״ – שירידת ישראל ל״מצרים״, למצרים ולגבולות, להעלם ולהסתר, אינה מרצונם של ישראל, אלא ״בשביה״, הקדוש־ברוך־הוא מוליכם לשם בעל כורחם כדי להעלותם לדרגת התשובה.

יב. יש צורך ב״ספינות״ – עבודה של זיכוך הרע

לפי כל האמור אפשר להבין גם את פירוש רש״י ״באניות – בספינות״, שאין זה הפירוש רק המילה ״אניות״[50], אלא בכך רומז רש״י, שלפי המשמעות הפנימית של הפסוק (שאותה מגלה רש״י ביינה של תורה), קשור לכאן הענין של ה״אניות״ כפי שהוא מתורגם ל״ספינות״.

ההסבר לכך הוא: ה״אניות״ מגינות על האדם בעברו במי ים או אגם. וכך ברוחניות: כאשר יורדת הנשמה למטה, ל״מים הזידונים״ של העולם הזה, היא זקוקה להגנה מטביעה בתוכם, ח״ו, וזה באמצעות ה״ספינות״ – עבודת התורה והמצוות, כמוסבר במספר מקומות[51].

בכך יש שתי דרגות: א ״אניות״ – שמו של האמצעי המגן בלשון הקודש. כלומר, עבודת התורה והמצוות כפי איך שהיא נעשית בעולם הקדושה. ב ״ספינות״ – שם זה הוא בשפת התרגום. כלומר, כפי שמתבטאים הדברים בעולם של ״תרגום״ – של שבעים האומות, שצריך לזככו ולהפכו לקדושה[52], וזוהי עבודת התשובה – הפיכת הזדונות לזכיות.

רש״י אומר, שכאן מדובר אודות תיקון מצב של ירידה עקב חטאים – ״בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה״ – ולכן יש צורך לעבודה ולהגנה, המתבטאת לא רק ב״אניות״, אלא גם ב״ספינות״.

יג. על ידי לימוד פנימיות התורה יתגלה הטוב שבתוכחה

ויהי רצון, שעל ידי לימוד יינה של תורה ופנימיות התורה של דברי התוכחה, יתגלה בקרוב ממש הטוב אשר בפנימיות דברי התוכחה, בטוב הנראה והנגלה, שכל אחד יראה זאת בעיני בשר בטוב הנראה והנגלה ב״בני חיי ומזוני רוויחי״,

וכל הקללות יחולו ״על אוביך ועל שונאיך אשר רדפוך״[53], וכל יהודי, בתוככי כלל ישראל, ייכתב וייחתם בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, ועד לברכה הכללית – ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש״פ תבא תשל״ד)

מקורות והערות