אחת התופעות המאפיינות את הדור הזה היא המיידיות. בגלל שכלולי טכנולוגיה ושינויי תפיסות, הכל קורה מהר מהר, מידע זורם ונחשף בשניות, אנשים רגילים מן השורה הופכים למפורסמים תוך יממה, סטטוס בפייסבוק יכול להרוס חיים שלמים או לחילופין להציל אותם, והכל במהירות אדירה.

דומה שהביטוי כאש בשדה קוצים מעולם לא היה מוחשי יותר. מצד שני, באותה מהירות שזה מגיע, כך זה נעלם. הקשב מתקצר וההתבוננות לעומק לא קיימת כמעט. מי שהיה מלך אתמול חוזר לספסל האחורי היום, ונושאים חשובים יורדים לתהום הנשיה רק כי עניין חדש תפס את העין.

.

מעניין כי פרשת השבוע נותנת לנו התיחסות בדיוק לסוגיה זו. מה עדיף, מה כדאי והאם בכלל יש לנו יכולת לשלוט בדברים?

הפרשה פותחת במצוות הבאת ביכורים, ובגמרא מתעוררת מחלוקת: מתי למעשה הציווי הוא להבאת ביכורים, מיד עם הכניסה לארץ וההתיישבות בה, או רק לאחר 14 שנות כיבוש וחלוקת הארץ לשבטים?

נקודת המוצא היא כי מצוות הבאת ביכורים עניינה – הודאה ושבח לה' על כל החסדים שהוא גומל אתנו. כשמדובר בפעולה מעשית כמו איסוף מיטב התוצרת והבאתה לבית המקדש, ומשם לכהנים התודה היא מוחשית הרבה יותר.

השאלה היא, האם לומר תודה עכשיו, ברגע הכניסה לארץ, עוד לפני שהעסק התקרר ולפני שעם ישראל הספיק לעמול ולטרוח על חקלאות מקומית אותנטית, או רק לאחר גמר תהליך, בסיום הכיבוש וההתנחלות שאז הכל כבר ברור ומסודר?

תורת החסידות עוסקת בסוגיה ברובד עמוק יותר. מה עדיף, להודות על משהו באופן מיידי, אך שטחי יותר, או להודות עליו לאחר שמתבררות התועלות, ונגלית כל התמונה ואז התודה היא משמעותית יותר וממקום אמיתי ועמוק יותר?

והתשובה היא- גם וגם.

בסוף, הוכרעה ההלכה כדעת אחת מהשיטות בגמרא באופן מעשי. אך באופן רוחני, אישי אפשר בהחלט ליישם את שתי הגישות שהרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". לדעת להודות בכל רגע נתון על מה שיש לנו, אבל לא להסתפק בזה. להמשיך ולהתבונן בדבר, להבין את המשמעות שלו ואת החשיבות שלו ולהודות ממקום הרבה יותר עמוק. זו בסופו של דבר תודה שמביאה איתה גם נתינה, שהיא למעשה הדרך הטובה ביותר, לא רק לומר תודה מהפה ולחוץ, אלא להקריב מהטוב ביותר שיש לך, עבור אחר.

שנדע תמיד להודות ולהיות מהנותנים!