א. השאלות המתעוררות על המשנה "עשרה דורות… וקבל שבר כולם"

נאמר במשנה[1]: "עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם".

יש להבין: אם עשרת הדורות היו "מכעיסין ובאין", ככתוב במשנה עצמה, מהו השכר המגיע להם, שאותו קבל אברהם?

יתר־על־כן: לפני כן נאמר במשנה "עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול" – ללא התוספות של "קבל שכר כולם". דבר זה מובן, שהרי בגלל שהיו מכעיסין ובאין", לא קבלו שום שכר.

לפי זה קשה עוד יותר, מדוע על "עשרה דורות מנח ועד אברהם", שגם הם היו "מכעיסין ובאין", אומרת המשנה ש"קבל שכר כולם"?

יש המפרשים[2] המתרצים, שלכל אדם יש מלכתחילה חלק בגן עדן[3], אך אם הוא "נתחייב" ומקבל את "חלקו בגיהנם", בא אחר, ש"זכה", ו"ונוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן"³.

אך לפי זה מתעורר קושי על החלק הראשון "עשרה דורות מאדם ועד נח…": הרי הם היו "מכעיסין ובאין", ונח היה "צדיק… בדורותיו"[4], והוא היה צריך, אם כך, לקבל את "חלקו וחלק חבירו (של עשרת הדורות) בגן־ עדן"?

ב. ההסבר לשאלות הנ"ל והקושי עליו

יש מפרשים[5] המסבירים זאת כך: כיוון שנח לא התפלל על אנשי דורו[6], ולא התמסר לקרב את אנשי דורו לקב"ה ולהשפיע עליהם להתנהג כראוי[7], לכן הוא לא "זכה" דיו כדי לקבל "שכר כולם".

לעומת זאת אברהם, שפרסם את האלקות בעולם – "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם"[8] – וקירב אנשים אל הקדוש־ברוך־הוא, כדברי חז"ל[9] על הפסוק[10] "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ולפיכך הוא זכה לקבל "שכר כולם".

אך עדיין בלתי־מובן: אם נקבל, שגם לעשרה דורות שמאדם ועד נח היה מוכן שכר מסויים (כי לכל אדם יש חלק בגן עדן, כדלעיל), ונח לא קבל את שכרם מפני שחסרה לו הזכות לכך, מי קיבל אפוא את חלקם בגן עדן?

אי אפשר לומר, שאף אחד לא קבל חלק זה, כי כתוב על גן עדן[11] "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", ולאחר חטא עץ הדעת, גן עדן הוא המקום לקבלת השכר על "לעבדה" – אלו רמ"ח מצוות עשה, ועל "לשמרה" – אלו שס"ה מצוות לא־תעשה[12] בעולם הזה. גן העדן נועד לאדם לתכלית ולמטרה מסויימת. לכן לא ייתכן שיישאר הגן עדן מקום "פנוי", ובמיוחד מקום הכולל את חלקם של כל האנשים של עשרת הדורות, ודורות ארוכים[13]. צריך להיות מישהו שימלא את התכלית של גן־עדן.

לפיכך הכרחי לומר, שלעשרה דורות שמאדם ועד נח לא היה מלכתחילה שום חלק – שכר. אך יש להבין: במה הם היו "מכעיסין" באופן ששונה וגרוע יותר מן הקבוצה השניה של "עשרה דורות"?

ג. קשיים נוספים: מהו החידוש במשנה, ומדוע דוקא עשרה דורות?

כן אין מובן: מהו החידוש שבמשנה, שהקדוש־ברוך־הוא הוא "ארך אפים"? הלוא זהו פסוק מפורש[14]: "ה'… ארך אפים" והכוונה היא, כדברי רש"י[15], "לצדיקים ולרשעים"?

בפשטות מתקבל[16], שהחידוש שבמשנה הוא "כמה ארך אפים…": בפסוק אין מוזכר עד כמה הקדוש־ברוך־הוא הוא "ארך אפים". ולכן אומרת המשנה "להודיע כמה…", שהקדוש־ברוך־הוא מאריך אפו אפילו "עשרה דורות".

אך יש להבין: מהו, אכן, ההסבר לכך שהקדוש־ברוך־הוא מאריך אפו אפילו עד "עשרה דורות"? מהי ההדגשה על "עשרה דורות" דוקא?

ד. השאלה לגבי סדר המשניות

כל הנ"ל יובן על־ידי הסבר ענין אחר: הסדר של המשניות קבוע בדיוק רב[17] ובמיוחד בתוך אותו פרק. כיוון שכך, יש לשאול: מהו הקשר בין המשנה על "עשרה דורות מאדם" לבין המשנה הקודמת "בעשרה מאמרות נברא העולם…"? אם הקשר הוא רק הסדר הכרונולוגי שבין הענינים, שעשרה דורות שמאדם ועד נח התחילו מיד לאחר ש"נברא העולם", היתה המשנה צריכה להקדים את המשנה המאוחרת יותר[18] "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות…", הדנה על סופו של "נברא העולם", לפני הזמן של "עשרה דורות…"[19].

ההסבר לכך הוא: במשנה הקודמת נאמר ש"בעשרה מאמרות נברא העולם…", ושזה מלמדנו ענין אחר: "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם… וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם".

כהמשך לשני הדברים הנלמדים מכך, לגבי שני סוגי בני־אדם [א להפרע מן הרשעים שמאבדין… ב ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין…], ובהתאם להם, מלמדת המשנה שאחר־כך, לגבי אותם שני הענינים[20]:

א "עשרה דורות מאדם ועד נח…"

– עשרה דורות אלו היו רשעים שמאבדין את העולם, ולפיכך הענישם הקדוש־ברוך־הוא ("להפרע") – "שהביא עליהם את מי המבול"

ב "עשרה דורות מנח ועד אברהם… עד שבא אברהם וקבל שכר כולם". אמנם גם עשרה דורות אלו "היו מכעיסין ובאין", אבל אברהם אבינו היה "מקיים" את העולם הוא יצר והביא קיום על כל עשרת הדורות הללו[21], ולכן היה ענין של "שכר כולם", והוא קבל זאת.

ה. בשני סוגי הרע, ושתי דרכי ה"טיפול" בו

למרות זאת, עדיין לא הכל ברור: מהו, בכל זאת, ההבדל בין שתי הקבוצות של עשרה דורות, שדוקא אצל הקבוצה השניה יכלו ליצור "קיום", ועל־ידי כך לקבל "שכר כולם"?

ההסבר לכך הוא:

כשם שבמלחמות של ישראל, כפשוטן, היו דברים שהחרימו והיו דברים שבזזו כשלל, כך גם במלחמה נגד הרע שבעולם יש שני סוגים של רע[22], וכתוצאה מכך יש שני אופנים ל"טיפול"[23] בהם[24]:

א דברים שהם רעים לחלוטין, שאין בהם שום טוב. דברים כאלה צריך לאבד ולהשמיד, בדומה לכלל של "שבירתן זוהי טהרתן"[25].

כפי שמוסבר בלקוטי־תורה[26] בענין שריפת הפרה, ש"פרה" רומזת למעשים רעים שהם "באמת רע גמור מצד עצמם". לכן שורפים את הפרה, כי "אין לה תקנה אלא ביטולה והעברתה מן העולם". נשאר רק האפר המראה על "כח המתאווה", שאיננו "רע מצד עצם עצמותו".

ב דברים אשר למרות שבגלוי אין הטוב שבהם נראה, יש בהם בכל זאת ניצוץ טוב, ומשום כך אין לאבדם, אלא "לטפל" בהם עד אשר "יקיימו" אותם, על־ידי שיהפכו אותם מרע לטוב, עד למצב הדומה ללשון חז"ל[27]: "מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר".

זהו ההבדל בין שתי הקבוצות של "עשרה דורות": הרע של עשרת הדורות שמאדם ועד נח היה רע מוחלט, שמאבד את העולם. לפיכך הכחיד אותם הקב"ה לגמרי מן העולם, "הביא עליהם את מי המבול".

שונים מכך עשרת הדורות שמנח ועד אברהם. אמנם גם הם היו מכעיסין ובאין", אך הרע שבהם היה מסוג שניתן להפכו לטוב. לכן, כאשר בא אברהם אבינו, ובכח עבודתו "קיים" את העולם, תיקן והשלים את כל עשרת הדורות – הוא קבל "שכר כולם".

ו. עשרה דורות – מספר מושלם

הטעם לכך שהקדוש־ברוך־הוא מאריך אפו עד לעשרה דורות הוא כדלהלן:

כבר דובר פעמים רבות[28] על כך, ש"עשר" הוא מספר מושלם שכולל בתוכו את כל השלמויות[29]. בדיוק כמו שהדבר כך בצד הקדושה, כך הוא גם בצד של היפך הקדושה. השלמות המלאה של הרע בנויה על המספר עשר, של עשר בחינות[30].

לפיכך מאריך הקדוש־ברוך־הוא אפו, ומחכה לחזרה בתשובה, עד עשרה דורות. כלומר, עד מילוי והשלמת המידה של "מכעיסין ובאין" בכל עשר הבחינות (דורות) של הרע[31].

ז. הטעות הנובעת אצל היחיד בעבודתו

כל אדם נקרא "עולם קטן"[32], וכשם שקיימות שתי תקופות של עשרה דורות ב"עולם גדול", כך קיימות שתי "תקופות" אלו ב"עולם קטן" – אצל היחיד, בעבודת ה' שלו:

כאשר אדם שקוע במשך "עשרה ימים" תמימים בענינים בלתי רצויים, ובכל זאת "וטוב לו", הוא עלול לחשוב בטעות, שגם בהמשך יהיה מצבו כמו עתה – "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך"[33]. על כך אומרת המשנה, שהטוב שהיה לו עד עתה למרות התנהגותו השלילית, הוא מפני שהקדוש־ברוך־הוא "מאריך אף"[34], אך הוא ייפסק לאחר זמן מסויים[35].

לפיכך הוא צריך לבצע את עבודתו באופן של "הביא עליהם את מי המבול" – לבטל לגמרי את הענינים הבלתי רצויים.

אך אין די בעבודה זו, שהרי עברו "עשרה ימים" תמימים של ענינים בלתי רצויים, ויש מחסור בענינים הטובים שהוא היה יכול, וצריך, לפעול, והרי "ימים יצרו…"[36]: לכל אדם יש כמות מסויימת של ימים שנקבעו לו לעבודת ה'.

לכן הוא מוכרח לעסוק בעבודה השניה, התקופה השניה של "עשרה דורות" לפעול ל"קיום" הימים הקודמים – על־ידי עבודה של "אתהפכא חשוכא לנהורא" (=הפיכת החושך לאור) הוא מתקן ומשלים גם את אשר החסיר בימים שחלפו, עד לאופן של "וקבל שכר כולם".

(משיחת ש"פ ראה תשל"ה)

מקורות והערות